אורן יפתחאלפרופ’ אורן יפתחאל מגיב לפרופ’ יוברט לו יון ומספר כיצד השפיע עליו המפגש עימו עוד כשהיה סטונדט לדוקטרט ונחשף לעמדתו הביקורתית. כיום הוא מבין את מקצועות המרחב כזירה של מאבק בין ‘צדדים אפלים’ ל’צדדים מוארים‘, סוקר את השלבים בהתפתחות המחשבה על צדק מרחבי ומציע את הקריאה שלו לתכנון טוב יותר
המרחב השקוף
אוקטובר 1988: שיחה בזמן סיור בכפר הלא מוכר (דה-אז) דמיידה במרכז הגליל כחלק מעבודת שדה עם יוברט לו-יון ‘ואגודת הארבעים’ על הכנת תכנית אב לכפרים הלא מוכרים בגליל.
אורן: “כל היישוב כאן זה פחונים וצריפונים? אין כביש? אין בית ספר? אין שלטים?”
יוברט: “כן, זה עד היום ‘התכנון’ למקומות האלה”
אורן: “כישלון מחפיר, המתכננים כנראה לא למדו בטכניון”.
יוברט: “לא לא אורן, זאת דווקא הצלחה של התכנון, אתה צריך לחשוב מחדש על מהות התכנון…”
אורן: “כלומר, התכנון מועל בתפקידו?”
יוברט: “לא אורן, מה שאתה רואה כאן הוא בעצם תפקידו של התכנון, להפוך את המרחב, כשהוא מעוניין בכך, לשקוף, ואת תושביו לתלויים ומוחלשים,. כמו שמלמד אותנו מישל פוקו (‘מי זה? אני שואל את עצמי…’), צריך תמיד לבדוק את תרגום הכוח למרחב ולא את המילים היפות של קובעי המדיניות .. צריך להבין שמהתכנון לא יצמח שינוי, אלא מפעולות חברתיות ופוליטיות גם של אנשי מקצוע “.1
בתור דוקטורנט לתכנון בטכניון, ואחרי מספר שנים של עבודה במשרדי ורשויות תכנון שהציגו עצמן תמיד ככאלה השואפות לטוב הציבורי ‘לכולם’, השיחה הזאת טלטלה אותי. האם אני במקצוע הלא נכון?
רצתי מייד לקרוא את פוקו ועוד ערימה של מאמרים שפרופ’ יוברט לו-יון רשם לנו בקורס הבלתי נשכח “תכנון ואידיאולוגיה”. אינני בטוח שהבנתי אותם אז במלואם, אבל הם פתחו לי חלונות לעולם חשוב מאין כמוהו –ניתוח הממשק בין כוח ותכנון — העולם שמעבר לכוונות, מטרות והצהרות אידיאולוגיות מכובסות על העתיד הרצוי.
כעבור כשנה נסענו, מספר סטודנטים, עם לו-יון לישיבת הוועדה המחוזית אליה הוזמן, לאישור תכנית המתאר של מחוז הצפון. באקט מחאתי לו-יון תקע על המפה הגדולה שעל הקיר עשרות סיכות צבעוניות.
יו”ר הוועדה: “פרופ’ לו-יון, מהן הסיכות האלה?”
יוברט: אלה היישובים הקיימים שהתוכנית מוחקת”
יו”ר: “אני מבקש שתוריד אותן מיד. צריך לקיים כאן דיון מקצועי.”
יוברט: “לא אני צריך להוריד, אלא אתם צריכים לכלול את היישובים בתוכנית…”
++
הפעולות שיזמה ‘אגודת הארבעים’ בסיוע לו-יון, אכן הובילו, יחד עם חילופי שלטון במדינה, להכרה בכפרים. זהו אחד ההישגים המשמעותיים עד היום של חברה אזרחית במערכת התכנון הישראלית.
‘המשקפיים’ שהעניקו לי ניתוחיו של לו-יון, אפשרו לי גם להבין אחרת מאבקים ופרויקטים בהם הייתי מעורב באופן אחר, כמו גם את תפקידו של התכנון כפי שהוא מתקיים ‘בשטח’ ולא בתיאוריות המופשטות. לימים גם ניסחתי את התובנות החדשות בעבודותיי על ‘הצד האפל’ של התכנון, שסללו דרך – יחד עם מספר עמיתים ביקורתיים – לדיון חדש לגמרי בספרות התכנונית.
המרחב האפל (והמואר?)
מאי 2021: בהרצאה המוקלטת כאן מציע יוברט לו-יון מבט-על על השיח התכנוני של תחילת המאה ה-21. הניתוח מישיר עיניים ‘לדילמות התכנוניות העמוקות’, הכרוכות בהתפוררות לדבריו של המחשבה והמעשה התכנוניים במספר ממדים. ראשית, ‘הסיפור’ האופטימי שמספרים לעצמם המתכננים על תפקידם בחברה הולך ומאבד מאמינותו, הן בעולם הגדול, והן במרחב הישראלי-פלסטיני.
שנית, טוען לו-יון, נסדקת בתקופה האחרונה גם האפיסטמולוגיה הבסיסית, כלומר הדרך לאגור וליישם ידע, של ‘מקצועני המרחב’ (אדריכלים, גיאוגרפים, מעצבים וכו’). אובדנים אלו נובעים מהסנגוריה הברורה של התכנון ‘בשטח’ על מוקדי כוח דכאניים בחברה, כגון הון בינלאומי ומקומי, עליונות אתנו-לאומית, ולאחרונה גם ‘לוחמת משפט’ (lawfare) דרכה פוגעים מוקדי הכוח בזכויות של קבוצות מוחלשות, מיעוטים ופריפריות.2
את הרעיונות האלו של יוברט לו יון אנסה לחבר ‘על קצה המזלג’ להתפתחות המחשבה התכנונית ולאתגרי העתיד של חוקרי ופעילי התכנון, כלומר – האתגרים שלנו. הרעיונות שאציג להלן נכתבו מתוך הערכה עמוקה לתרומתו הראשונית והגדולה של יוברט לו-יון בפיתוח הפרדיגמה הביקורתית בחקר התכנון בארץ בכלל, ולעבודתי בפרט.
המרחב הצודק?
מה המקום החברתי של התכנון העירוני? מעבר להשראה ששאבתי מהתורה שהרביץ בי לו-יון, התפתחה ביננו גם מחלוקת שאלה זו. בעוד לו-יון המשיך להעמיק את הביקורת על תפקידו המבני, הכמעט דטרמיניסטי של התכנון כחלק ממנגנוני הדיכוי בחברה, התובנות שאני פיתחתי במהלך שנת עבודתי סייעו לי להבינו כזירה של מאבק. בזירה זאת, להבנתי, מקצועני המרחב ממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב מטרות “אפלות” ו”מוארות”, פרקטיקות וחוקים מרחביים, הנעים גם הם במנעד רחב של תוצאות ממשיות, בין ‘צדדים אפלים’ ל’צדדים מוארים’. המאבק הזה, על תוצאותיו המורכבות, מציפים את השאלה התכנונית החשובה – ‘מהו המרחב הצודק?’ האם זו מטרה? תהליך? מקום? האם וכיצד נוכל להפוך עוולות וסכסוכים מרחביים לתהליך של תיקון חומרי, פוליטי ותהליכי? רבים מהכותבים המרכזיים בספרות התכנונית והאורבנית נדרשו גם הם לדילמה עליה מצביע לו-יון, וכך פיתחו במקביל תובנות משמעותיות לגבי כינונה של ‘העיר הצודקת’.
במשיכות מכחול גסות, ניתן לחלק את התפתחות שיח הצדק המרחבי לארבעה שלבים עיקריים – מבני-מרקסיאני, ליברלי, פוסט קולוניאלי, וניאו-קולוניאלי. סוגי השיח היו דומיננטיים בתקופות מסוימות אם כי גם כיום רוב סוגי השיח מתקיימים במקביל.
שלב ראשון –מרקסיאני. אחרי עשורים ארוכים בהן השיח והמחקר התכנוני לקחו כמובן מאליו את השפעותיו החיוביות של התכנון העירוני על החברה, החל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת צמח שיח ביקורתי, שאתגר הנחות אלה. בשלב הראשון התיאוריות המרכזיות בשיח התמקדו בכלכלה הפוליטית, ובעיקר בפרשנות המרקסיאנית, כלומר בכוח העצום ובעוולות הנלוות של הקפיטליזם והנאו-ליברליזם, המייצרים מנגנוני צבירת ההון וההפרטה ואיתם ניצול וריבוד המעמדי, ופערים חברתיים מהגדולים בהיסטוריה. את השיח הובילו הוגים כמנואל קאסטלס, פיטר מרקוזה, דיוויד הארווי, ויותר מאוחר סוזן פיינסטיין, ג’יימי פק וניל ברנר. תפיסתם לגבי המרחב הצודק הייתי מבנית – ‘הרע הגדול’ הוא הקפיטליזם, והתכנון הנכון מנטרל ככל האפשר את היגיון ההון, הרווח, הפיתוח והגלובליזציה, למען מטרות של חלוקה לפי צרכים, תחת עיקרון העל – שוויון. חברתי
שלב שני–פוסט קולוניאלי. בשנות השמונים והתשעים החל לעלות גל נוסף של כתיבה אשר טען שהעוולות בעיצוב המרכז לא מצטמצמות למנגנוני הקפיטליסטיים, אלא נובעים ‘ממשטר הזהויות’, בו אוכלוסיות מסוימות (בדרך כלל לבנות ופטריארכליות) משתלטות על משאבים וכוח, ורותמות את פיתוח המרחב לטובת האינטרסים שלהן.
היגיון של משטר הזהות המפלים נמשך גם בתקופה הפוסט-קולוניאלית, בקולוניות לשעבר כמו גם במאות מיליוני המהגרים מהדרום והמזרח הגלובאליים לצפון העשיר. חוקרים כגון ליאוני סנדרקוק, אש אמין ואייריס מאריון יאנג הובילו כתיבה חדשה ומאתגרת המתבססת על תורותיהם של הוגים כגון אנטוניו גראמשי, מישל פוקו ואדוארד סעיד. חוקרים אלה הניפו את דגל ההכרה בזהויות אתניות, תרבותיות, מגדריות ומינית כאופק רצוי לעיצוב המרחב והחברה.
שלב שלישי – ליברלי. בשלהי המאה ה-20 החל לעלות גל אחר, ליברלי יותר, שחיפש את הנתיב לעיר הצודקת דרך שכלולם של תהליכים דמוקרטיים בעיצוב העיר. הוגים מרכזיים כמו פאטסי הילי, ג’ון פורסטר, ג’ין הילייר או ג’ודי אינס הסיטו את העדשה מהתבוננות בעוולות חומריות או זהותיות. במקום זאת, ובהתבסס על הוגים ליברליים כמו יורגן האברמאס ובנג’מין בארבר, התמקדו בניסיון להשיג ‘צדק תהליכי’, תוך התמקדות באופני קבלת ההחלטות, שיתוף הציבור, עולמם הערכי של המתכננים וחיבורם למסגרות של דמוקרטיה מתדיינת. ‘תהליך נכון יוביל לתוצאות נכונות’, הייתה הנחת העבודה של הוגים אלה, כאשר הדגל המרכזי הוא ‘עיר דמוקרטית’. עם זאת, נראה שאשליית הדמוקרטיה התכנונית התנפצה שוב ושוב על סלעי המציאות, בה תהליכי הפיתוח הדורסניים ומשטרי הזהויות ידעו לתמרן סביב תהליכים ‘דמוקרטיים’ כדי להשיג את מטרותיהן.
שלב רביעי – נאו-קולוניאלי: מציאות עיקשת זו של פערים, עוולות, אלימות ועקירות, חלקן הגדול בחסות מערכת התכנון המרחבי, הובילה לגל רביעי של כתיבה ביקורתית בעשור האחרון המגיעה בעיקר מהשוליים המתרחבים של הדיון התכנוני. תוך התנגדות לדומיננטיות ארוכת השנים של תיאוריות אוניברסליות כביכול המגיעות מהאקדמיה הדומיננטית של הצפון-מערב הגלובאלי. קולות אלה, הכוללים הוגים כמו וונסה וואטסון, אנאניה רוי, ליבי פורטר, אדגר פיטרסה או טרזה קלדירה, הממקמים את נקודת המבט שלהם בפריפריה הגלובלית, ומדגישים את שיבתם של מצבים קולוניאליים של הדרה, מהותנות, הפרדה וניצול, כגורמים מרכזיים בעיצוב העיר במאה ה-21.
בתהליך זה, דפוסים של ‘נפרד ולא שווה’ שאפיינו חברות קולוניאליות וגזעניות בעבר עוברים עיור ולאחרונה גם דיגיטציה, ומעצבים מחדש את האזרחות, המרחב והחברה האנושית. תהליכים אלה הרחיבו את ‘המרחב האפור’ — מצב של קיום לימינאלי בין החוקי לנפשע, בין המוכר לשקוף — בו מתגוררים כיום למעלה ממיליארד איש בערי העולם בפאבלות או גטאות למיניהן, כאשר הם אינם מוכללים בעיר ובשירותיה באופן מלא, אך גם לא מגורשים ממנה.
ירושלים, דובאי או ערי הענק של דרום אמריקה, אפריקה, סין והודו מציגות אופנים שונים לחזרתם של דפוסים קולוניאליים לעיר העכשווית, המשיתה דפוסים של ‘אפרטהייד תכנוני’ על תושביה ומעמידה אותם בסכנה נמשכת של דחיקה ועקירה. הדגל המרכזי המונף על-ידי הוגים אלה כדי להפוך את העוול לצדק, הוא לדמיין וליישם ממדים שונים של ‘דה-קולוניזציה’ בעיר העכשווית. כלומר, לדמיין שינוי עומק רב-ממדי (חומרי, פוליטי, זהותי, מגדרי) בו מתבטלים דפוסי העליונות המובנית של אוכלוסיות פריווילגיות ומשאבי החברה מתחלקים מחדש באופן הוגן.
הסלאמס של דובאי רחוקים מדימוי וחיי היוקרה של העיר (Sam Litvin, Flickr) 
בדובאי מתהווה ‘אפרטהייד תכנוני’ (Christopher, Flickr)
המרחב העתידי – להאיר את השקוף?
כיצד מחברים את הדילמה עליה מצביע לו-יון עם הידע הרב שהצטבר על העיר הצודקת? כיצד קושרים את הניתוח המבני עם המאבק להפוך דיכוי וניצול לשחרור ושוויון? האם המלחמה המשפטית והתכנונית בעקרונות הצדק עליה מצביע לו-יון מחויבת המציאות? האם בישראל/פלסטין הצד האפל של התכנון בהכרח גובר על צדדיו האחרים?
לטעמי, הידע הרב שהצטבר על רצף העוול-צדק המרחביים מציע מוצא מהדילמה – סנכרון הידע התכנוני – התאורטי והמקצועי — עם המאבק לכינונו של מרחב צודק. אם כך, המוצא מהדילמה מחייב את המתכננים ‘לבחור צד’ ולקדם את המטרה העליונה לשמה נוצר התכנון כהתערבות ציבורית במרחב – שיפור, קידום, שגשוג וייצוב המרחב האנושי. כלומר, הפיכת המרחב השקוף של דמיידה אותו פגשנו בתחילת החיבור, למרחב מואר ונוכח.
אכן, המרחב הישראלי/פלסטיני, כפי שמציין לו-יון בהרצאתו, מלא בעוולות מרחביות, על בסיס כלכלי, אידיאולוגי וזהותי, שנוצרו בידי מדיניות תכנון, קרקע והתיישבות מייהדת של חלקים גדולים מהמרחב הפלסטיני. דפוסים אלה בולטים גם בערים הדו-לאומיות בישראל – במיוחד יפו, לוד ועכו, שהפכו ל’אזור ספר’ חדש בשנים האחרונות במעשה הייהוד, והתפרצו באלימות בשבועות האחרונים.
אך באותו מרחב ישראלי/פלסטיני מתקיימים מהלכים כמו תכנית ‘אגודת ה-40′, תכנית אותה הוביל לו-יון ושסייעה בהכרה בכל הכפרים שהוגדרו כ’לא חוקיים’ בגליל. כך גם ‘תוכנית האב לכפרים הלא מוכרים בנגב‘, בהכנתה הייתי שותף לפני מספר שנים, והיא עדיין מהווה דגל במאבקם של עשרות אלפי אזרחים להכרה תכנונית. מהלכים אלה מעידים על פוטנציאל מתמשך לגלות, לחזק ולהרחיב את ‘הצד המואר’ והצודק של התכנון. תפיסה זו מנוסחת בהרחבה בעבודות בהן השתתפתי לאחרונה עם החוקרים.ות ארז צפדיה, אחמד אמארה, סנדי קדר, נופר אבני, רני מנדלבאום והודא אבו-זייד.3
אין בקריאה זו המלצה לקידום מודל אוניברסלי של מרחב צודק, אלא שאיפה להטיית חרטום הספינה משיוט כביכול ניטרלי, רציונלי ואובייקטיבי בין מוקדי הכוח (כפי שרוב המתכננים מייצגים את כוונותיהם כיום), אל עבר המים הלא שקטים והעמוקים של קידום העיר הצודקת. שיוט זה איננו קל, והדיון בשאלה ‘מהו צדק מרחבי’ יוביל בוודאי לסערות לא מעטות, אך הוא גם ינווט את ההגות והעשייה התכנונית בכיוון הנכון – מוסרית ופרגמטית. זאת כיוון שמרחבים המקובלים על יושביהם כצודקים יותר, נוטים להיות יציבים ומשגשגים. כך יהיה ברור יותר גם לעוסקים ולעוסקות בעיצוב המרחב מהי כוונתו החברתית של התכנון. הפער הבלתי נסבל אותו חשף בפניי יוברט לו-יון בעבודותיו לאורך השנים, צריך להזכיר לנו כי לתכנון תפקיד ברור מוסרי, ולכן פוליטי – לנווט את המרחב האנושי מהצד האפל לעבר הצד המואר, בתוך עולם מורכב, כפי שמנסחות בדייקנות מילותיו של המשורר —
לילה
אלי אליהו
אנחנו כעת על חציו האפל
של הכוכב, בִיתי. ואולי בכול זאת
אפשר לומר דבר על העולם –
חציו אפל וחציו מואר.
גם האדם, בִיתי,
כך גם האדם.