מזלצבורג ועד מוצקין: ניתוח סמיוטי של הכניסה לקריית מוצקין

לאחר שבחנו את הכרוניקה התכנונוית של הכניסה לקריית מוצקין הרשימה האחרונה שמוקדשת לכניסה לעיר בוחנת את המסרים שעולים מן הכיכר: פסלי נגני התזמורת, השם ״צומת מוצרט״, אלמנט התווים מעל קיר הכניסה ואפילו שגיאת הכתיב בשלט בכיכר. מה מבקשים להעביר לנו מי שתכננו את כל אלה ומהו המסר שמתלכד מכל אלה יחדיו?

הרשימה האחרונה, תתמקד במסרים העולים ממרחב הכניסה של קריית מוצקין. על בסיס המערכת הפרשנית של רולאן בארת׳¹ כפי שהיא מובאת לידי ביטוי בטקסט ״המיתוס היום״, שיצא בספרו ״מיתולוגיות״² ובאמצעות מושגים מתוך ״הרטוריקה של הדימוי.״³  בעזרתם נבחן איך הסימנים הופכים למיתוסים. לתפיסתו ״המיתוס הוא דיבור״. הוא רואה בשפה הסמיוטית, לא רק מערכת של מסמנים ומסומנים בשפה, כפי שהציע דה-סוסייר, אלא מערכת מיתולוגית עם מסרים הרואה במיתוס, מבנה עומק בחברה, שניתן למצוא בו את האופנים בה החברה משתקפת באמצעותו.

במרחב הכניסה לקריית מוצקין דרך שדרות גושן, ניתן לזהות סמלים ומסרים חזותיים הקוראים לתשומת הלב של העוברים והשבים. ברקע ההתרחשות הצפופה במרחב בולטים שני מוקדי עניין: שלט הכניסה לעיר עם שם הצומת והכיכר הראשונה בהמשך השדרה המכונה ׳כיכר התזמורת׳ עליה פסלי נגנים.  רולאן בארת מבחיו בין שלושה סוגים של מסרים: 1. המסר הדונטטיבי: המסר שמתקבל כפשוטו במצב הטהור (הקשר השרירותי).2. המסר הקונטטיבי: המסר שמתקבל מההקשר התרבותי, הסמלי, המבוסס על ההסכמה החברתית-תרבותית של המשמעות הנלווית לדימוי (קונטציה). 3. המסר הלשוני: מסר שמהותו הכיתוב, הכותרות, השמות וכו׳ ומתפקידו לעגן ולמסגר את המסר. אנתח את הכניסה לקריית מוצקין בשלושת הרמות הללו.

המסר כפשוטו (הדונטטיבי)

על פניו המסר הראשון שמתקבל על בסיס אוסף המסמנים הריקים הנצפים מרחוק, הוא פשוט: במוקד הראשון ניתן לזהות אזור כניסה מכובד לעיר המכריז על קריית מוצקין ועל שם הצומת, באופן דומה לצמתים סמוכות. על גבי קיר אבן עם נוכחות בולטת ובביצוע מוקפד, עם טקסט עשוי מאותיות מתכת המשלב את סילוואט המלחין בליווי תוויים המעטרים את הקיר מעל. על רקע הקיר, עצי דקל מטופחים מאחור, על שטח מוגבה מהמדרכה ומגונן. הקיר חוסם את נראות השדרה מאחור. המוקד השני הוא של מעגל תנועה מכוסת דשא בלב מרחב עירוני, עליה פסלי דמויות מתכת צבעונית על במות עץ, מוקפת באבנים משתלבות ובערוגת פרחים עונתיים מטופחת. ברקע עמוד חשמל גבוה ולצדו מספר ארונות חשמל במידות שונות.

המסר בהקשר תרבותי וסימבולי (הקונטטיבי)

כאן ניתן לזהות את שם המלחין האגדי מוצרט המתנוסס על הצומת, כיכר עירונית מטופחת וירוקה, עם פרחים עונתיים, מוקפדת עד הפרט האחרון נושאת פסלי מתכת צבעוניים, שנעשו בכישרון ביד אמן: פסלי נגנים. כל אלו  מרמזים על קריית מוצקין כעיר שוחרת תרבות ומוזיקה באמצעות דמויות מעולם המוסיקה הקלאסית, סמל לתרבות גבוהה. הערכים העולים מן הסצנה העירונית הם של סביבה ירוקה, תרבותית מטופחת, ומושקעת, בעלת קונוטציה של תרבות, אמנות, פיסול. ״צומת מוצרט״, שם הכיכר ודמויות התזמורת מייצרים קונוטציה למרחב עירוני אלגנטי, כמו זלצבורג, עיר שהיא מרכז תרבותי והמוזיקה, האמנות והאסתטיקה הם ערכים, אשר משמשים נר לרגליהם של מובילי מדיניות התכנון והחזות העירונית בקריה.

המסר הלשוני⁴

מרקוביץ׳, המשנה לראש העיר סיפר בראיון שנערך עימו שהעירייה החליטה לקרוא לצומת בשם מוצרט כי פעם היה שם בית קפה בשם זה ומבחינתם זה תפס, אך בעיקר בגלל הרצון למתג את הקריה כיוון ש״קריית מוצקין היא עיר של תרבות״. טובי, מהנדס העיר חיזק את דבריו וציין שאין להם ים, אין להם נופים אבל מה שיש להם ״זה תרבות וזה הולך חזק״ ולכן אך טבעי הוא מבחינתם ״לחזק את התדמית של העיר כעיר של תרבות״. מרקוביץ׳ הוסיף ופירט ש״… אחד הדברים היה זה לתת איזה שהוא צביון תרבותי גם כתוצאה מקיומו של התיאטרון וגם כתוצאה של האמפיתיאטרון החיצוני, זה דברים, צביון תרבותי ייחודי לקריית מוצקין, ואז כמובן התחילו כל מיני רעיונות …ואז אמרנו בוא, למה צומת מוצקין, כי בצד השני זה קריית ביאליק, הרי בדיוק באותה צומת, הצומת, הכביש, הצומת למעשה מפרידה בין מוצקין לביאליק לכל הכבישים, ואז היה מאבק צומת מוצקין- צומת ביאליק. החלטנו לקרוא לה צומת מוצרט, והדבר הזה השתרש״.

כ״ץ, יליד המקום, חשף לעומת זאת רובד נוסף וסיפר שהסיבה להקמת הקיר עם השם ׳מוצרט׳ הייתה מורכבת יותר: בית הקפה המיתולוגי החליף ידיים וזכיין ערבי פתח במקום מסעדה עם שם ערבי והציב מעל למבנה שלט גדול ובולט עם שם המסעדה. עם הזמן, תושבי האזור החלו מכנים את הצומת  על שם המסעדה הערבית. הדבר עורר דאגה בקרב בכירים בעירייה שחששו מהאפשרות שבצומת הכניסה למוצקין, ידבק שם ערבי ולכן החליטו לפעול. כדי לטשטש את הסיבה האמיתית להקמת הקיר ולא לפגוע בבעלים הערביים של המסעדה במקום, הוא מספר שהוחלט להקים גם את כיכר התזמורת: ״… העירייה פחדה שישימו את השם של המסעדה בצומת … הוא [הבעלים] שם שלט … של המסעדה שלו. העירייה לא רצתה שזה יקרה, [אז היא] הרימה את השלט, בנתה קיר וקוראים לזה צומת מוצרט…  אבל כדי שלא יעלבו לקחו את הצומת אחרי זה ובנו אותה עם כליזיימר כאלה…..״⁵ ומרקוביץ ציין בשיחה עימו שהוספת כיכר התזמורת מאוד התאימה מבחינתם לרצון לחזק את המהלך המיתוגי של קריית מוצקין כמקום של תרבות: ״… אז אמרנו בוא נעשה כבר מוצרט ותזמורת וכו׳ וכו׳ וכו׳…״

שגיאת הכתיב כפתח לדיסוננס הסמיוטי של הכיכר

במאמר ״הרטוריקה של הדימוי״ בארת׳ מנתח את אופן העברת המסרים והרעיונות בחברה באמצעות סימנים ויזואליים והאופן בו הם מייצרים משמעות. לצורך כך הוא לוקח את הדימוי,⁶ מפרק אותו למרכיבים שלו על בסיס הסמיוטיקה ומציע כלים שיאפשרו לבחון כיצד מסרים שונים יכולים לעבור בו זמנית ואת האופן בו ניתן לקרוא ולהבין את משמעותם. הוא רואה בדימוי מערכת של סימנים הקשורים בצופן תרבותי שקריאתם, משתנה מאדם לאדם. קריאת והבנת המערכת, תלויה בסוגים שונים של ידע של יוצר הדימוי ושל הצופה בו.

הוא טוען ש״כל דימוי הוא פוליסמי״ (רב משמעות). מתוך המסמנים של הדימוי משתמעת ״מחרוזת צפה״ של מסומנים, ״שהקורא יכול לבחור מתוכם אחדים ולהתעלם מאחרים״ מבחינה זו ככל שהמתבונן מתקרב לכיכר, המציאות (או הדימוי) מקבלת משמעות מורכבת יותר ואכן, האפשרות נשארת בידי המתבונן, לבחור למה הוא מתייחס ולמה הוא לא. מה הוא רואה ומה הוא מבחינתו בלתי נראה.

ייתכן שנקודת המפגש עם הביטוי החומרי של המסר הלשוני, משמע, שם הכיכר עם שגיאת הכתיב,⁷ כפי שהוא מופיע על גבי אותה במה, הינו מקום שבו מתעורר הצורך להתחיל לבחון את התוצר הכללי המתקבל, על כל מסריו ומשמעויותיו, בגלל תחושת הדיסוננס שהוא מעלה: שם הכיכר, ״כיכר התזמורת״, זו שבאה לייצג ׳תרבות׳, כתוב בשגיאת כתיב.

הכיכר ״הירוקה״-מעגל התנועה המדושא והמגונן העשוי מיריעות דשא סינטטי, בנוסף לתפקידו לווסת את תנועת הרכבים בצומת מהווה סוג של פיצוי של ״אי ירוק״ (מזויף אמנם), ופרחים במרחב הבניינים האפור, על עקירת העצים הרבים שהיו בשדרה בעבר ועל מחסור במרחבים ירוקים אמיתיים באזור. הכיכר ״הירוקה״ אמורה לחזק מסר מיתוגי נוסף שהעירייה מקדמת והוא שהעיר קריית מוצקין “מאופיינת בכיכרות מרשימות, גינון נרחב וריאות ירוקות”.⁸

על הכיכר, שבעת פסלי נגני התזמורת העשויים מתכת, נראים זעירים ביחס לעמוד החשמל האימתני על שנאיו וכבליו שמתנוסס מעל, ניצבים על במות דמויות עץ וגם ערוגות הפרחים העונתיים וההקפדה באבנים המשתלבות מנגד, אינן מצליחים להסיט את המבט מששת ארונות החשמל שלמרגלות העמוד וזאת מבלי להזכיר את המרחב העירוני, הגנרי והמוזנח בו הכיכר ניצבת.

יחד עם זאת כדברי בארת׳, דווקא הפרדוקס הוא מאפיין מוכר של המסר המיתולוגי כיוון שהמסרים אינם באים להסתיר דבר אלא לעוות ולהתאים את המציאות למסרים האידיאולוגים. כלומר מיתוס הוא הונאה וכך יש לפענחו.

הגינון המטופח, ערוגת הפרחים, תחושת הדשא הטבעי, הדקלים והאבנים המשתלבות מנסות להסיט את תשומת הלב מהאלמנטים הלא מטופלים שמסביב ולייצר תחושה של משהו טבעי ובכך לתת משנה תוקף לכך שזו כיכר עירונית יפה וירוקה אמתית. ואנקדוטה לסיום: מעניין לציין שהשם ״כיכר התזמורת״ הינו שמה של כיכר נוספת בארץ שנושאת גם שם זה והיא הכיכר הסמוכה לתיאטרון הבימה והיכל התרבות,⁹ הידועה גם כמתחם התרבות של תל אביב.

איך ניתן להבין את המקום הזה?

בארת׳ מציג כיצד המערכת הסמיוטית מייצרת מודל להבנת ולבחינת התהליכים המאפשרים את התקשורת האנושית ואת יצירת המשמעויות בתרבות ומבקש להראות כיצד הסימנים הופכים למיתוסים. הוא נותן בידינו כלים לבחון את המסרים במרחב בדרכים שונות החושפות את המורכבות העומדת מאחורי מסרים שונים. לשיטתו, ניתן להתבונן ב״השקעה״ בכיכר התזמורת בקריית מוצקין, כמיתוס הראשון הטומן בחובו סדרה של מיתוסים נוספים הקשורים לתכנון המרחב ולטיב היחסים בין נבחרי הציבור לתושבים. ככזה, ניתן לראות במיתוס עצמו אמצעי למתן משמעות למהלכים שהעירייה עושה (או לא עושה) במרחב ולתקשורת של מסרים שונים של הריבון עם התושבים. למשל: ״עירייה שמשקיעה בתושבים, משקיעה בכיכרות מטופחות״ ¹⁰ (מיתוס 2), ״כיכר תנועה נושאת פסלים -אות להשקעה של העיריה בתושביה״ (מיתוס 3), או ״סביבה ירוקה עם פרחים עונתיים ואבנים משתלבות מעידה על סביבת מגורים מושקעת״ (מיתוס 4), ״השקעה במיתוג הקשור בקונצרטים ובמוזיקה קלאסית – סימן להשקעה בערכים של תרבות״ (מיתוס 5) וכו׳. מבחינה זו לטענתו, כל מיתוס, כל סימן, נשען על סימנים וקודים תרבותיים קודמים בחברה ולכן אין בהם אמת, אלא עיוות של המציאות. הכיכר מבחינה זו משמשת כ״כן מיתי״.

בסופו של דבר, השפה החזותית בשטח ובכלל זה המדרכות עם האבנים המשתלבות, ערוגות הפרחים העונתיים, השלט של מוצרט ודימויי הפסלים יוצרים לתפיסתו של בארת׳ מסר שמתייחס לידע תרבותי כללי הפונה אל מסומנים שהקהל אליו המסר מופנה, יודע ומבין. יתכן כי במקומות אחרים, המסר שכביכול העירייה משקיעה במרחב הציבורי באמצעות כיכרות דשא סינטטי עם ערוגות מגוננות של פרחים ופסלי מתכת צבעוניים של נגני תזמורת (כשברקע מרחב ציבורי גנרי ומדיר, בו נטועים עמודי חשמל במתח גבוה שנאים וקופסאות חשמל מוסווים), לא היה מספיקים כדי לחפות על המחדל הסביבתי.

קריית מוצקין לבטח איננה מקרה ייחודי בישראל. ניתן לראות בסיפורה משל לדרך בה אנו חיים כאן וגם הזדמנות להתבונן באמצעותה, על המרחבים הציבוריים ועל אתרי הכניסה לעירנו ולהאיר תהליכים ותופעות שהתרחשו ומתרחשים במדינת ישראל כולה.