בתי קברות כמשאב ציבורי?

הערים שהתרחבו “בלעו” לתוכן בתי קברות שהיו ממוקמים בשוליהן. ביחס למחסור בשטחים ציבוריים פתוחים בעיר המצטופפת, האם יש מקום לחשיבה אחרת על בתי הקברות, גם כמשאב ציבורי? על המדיניות שגיבשו אוסלו וקופנהגן בעקבות שימוש גובר בבתי הקברות גם כמרחבים יומיומיים, והמצב אצלנו.

צמד המילים “מרחב ציבורי” מייצג עבורנו בדרך כלל מרחבים מובהקים של פנאי ורווחה כמו פארקים, כיכרות עירוניות ורחובות. אנחנו פחות נוטים לחשוב על בתי קברות בהקשר זה. אך בערים האירופאיות המצטופפות, מתחילה חשיבה מחודשת על בתי הקברות העירוניים כמשאב ציבורי. על כך מעידות שתי תוכניות אסטרטגיות שערכו בשנים האחרונות הערים אוסלו וקופנהגן עבור מערכי בתי הקברות שבתחומן. מגמות “מלמטה” של שימוש בבתי הקברות על ידי התושבים והקונפליקטים שנוצרו בין פעילויות שונות, דחפו את הרשויות לפיתוח האסטרטגיות. מגמה זו של הכנסת שימושים נוספים מאפיינת ערים נוספות בעולם.¹ איזה עתיד מדמיינות שתי הערים הללו עבור בתי הקברות? מה התפקידים החדשים שימלאו? אילו צורות חדשות של קבורה והנצחה ישנו את הנוף שלהם? פאבל גראבלוב² ופרופ’ הלנה נורד³ בוחנים שאלות אלו במאמרם שפורסם השנה ‘The Future of Urban Cemetries as Public Spaces: Insights from Oslo and Copenhagen‘. ברשימה זו אסקור מאמר זה⁴ כמו גם את התפיסות והמדיניות שגיבשו שתי הערים ביחס לשימור והפיתוח של בתי הקברות שלהן, ואת הניתוח שעשו על בסיס ארבעה מימדים תיאורטיים: לימינליות,⁵ רוחניות, רב-תרבותיות ומולטי-פונקציונליות.

בית הקברות כמרחב ציבורי

בתי קברות עירוניים מאתגרים את ההגדרות הקשיחות של המרחב הציבורי, שרבות מהן נשענות על מידת הנגישות (Access). במקרה של בתי הקברות, הנגישות אינה רק פיזית אלא גם סמלית וקשורה בתחושות של “הכנסת אורחים” ושל נוחות ומידת הנכונות לקלוט ולקבל את המבקרים על המנהגים והתרבויות שלהם (Receptivity). הגדרות רווחות נוספות נשענות על טיפולוגיות. כרמונה מסווג בתי קברות כמרחב מסוג “שטח ציבורי פתוח חיובי”, לצד פארקים, גנים ויערות עירוניים, שטח המנוהל ומבוקר על ידי הרשות הציבורית, ירוק ופתוח לכל.⁶ לעומתו צ’יודלי ומורוני מסווגים בתי קברות כמרחבים “מתמחים” המשמשים לפונקציות ספציפיות לצד בתי ספר ובתי חולים.⁷ בשני הסיווגים הללו בתי הקברות ממוקמים בין קטגוריות – בין מרחב ציבורי לפרטי, מרחב המאפשר להיות לבד ולהתאבל סביב מוקדים פרטיים, ביחד. בין מקום ממשי למקום מטאפורי של רגשות, זכרונות ותחושות, מרחב המחבר בין החיים לנפטרים. מקום טמא וקדוש כאחד. משאב תרבותי בעל איכויות היסטוריות ותרבותיות, אך בערים האירופאיות גם סביבה דומה לפארק, בה משטחי דשא רחבים ועצים עתיקים, פרחים ומזרקות, המשמשת מרחב יום יומי להליכה, ריצה או טיול עם הכלב ואפילו לפיקניק. בתי הקברות הם מרחב ציבורי סמלי המסמל את ההזדקנות והמוות, אלמנטים שאינם נחווים בשטחים ציבוריים אחרים בעיר ובאופן כללי הם נושאים שהתרבות העירונית העכשווית נמנעת מעיסוק בהם.

כלומר בתי הקברות הם מרחבים לימינליים, מקומות של חציית גבולות, בהם עולמות שונים מתחברים. בנוסף, בשונה ממרחבים ציבוריים אחרים בעיר שמשתנים תכופות, בתי הקברות הם מרחב “אינסופי”, נצחי, שהחשיבה התכנונית עליהם קדימה נעשית במסגרות זמן ארוכות ושונות מהמקובל. גם התחזוקה מוקפדת, ומושפעת מכך שהאנשים רגישים לכל שינוי במקום.

שינויים בתפיסה של בתי הקברות כמרחבים ציבוריים

• מרחב רוחני לבתי הקברות מימד רוחני, זהו מרחב המשמש לאבל פרטי ולבחירות פרטיות. שתי התוכניות  מכירות בפונקציה המרכזית של בתי הקברות כמתחמי קבורה ומקומות להנצחה, ומייעדות אותם להתפתח בהתאמה. תמורות תרבותיות מקבלות ביטוי במדיניות של הערים, שמבקשות לאפשר צורות חדשות ואינדיבידואליות של קבורה והנצחה – קולומבריום, אתרים מוגדרים לפיזור אפר, ו”קבורת יער”. הצורות הללו עתידות ליצור מרחבי זיכרון קולקטיביים וציבוריים יותר, אך גם לאפשר צורות נוספות של שימוש במרחב לפנאי ורווחה עבור כלל הציבור. פיתוח מרחבי הקבורה באופנים אלו, מתחבר לאסטרטגיות העירוניות המבקשות לחזק את בתי הקברות כמקום של שלווה ושקט בעיר הסואנת עבור הציבור הכללי בלא דגש על קהל המתאבלים, ואף מוגדרים כ”נווה מדבר שקט” בו הטבע והמורשת הם האלמנטים המרכזיים.

• מרחב לימינלי שתי הערים מבקשות לחבר את בתי הקברות למרקם החיים העירוני על ידי הכנסת פונקציות נוספות שאינן פוגעות בייעוד המרכזי של בית הקברות, משיכת מבקרים נוספים ושיפור ההתמצאות והתאורה. הכותבים טוענים כי מצב זה צפוי להפחית את הלימינליות של בית הקברות ולהפוך אותם למרחבים “שגרתיים” יותר ו”חריגים” פחות. המצב והאווירה של שינוי רדיקלי וחריגה מהיום יום – מחוץ לזמן, מרחב קצה מנותק מזרימת האירועים והחיים בעיר, בעל “רוח מקום” ייחודית ונורמות מיוחדות של התנהגות ותנועה, צפויים להצטמצם.

• מרחב רב-תרבותי היסטורית, בתי הקברות בסקנדינביה נבנו סביב ונוהלו על ידי הכנסיות, אך כיום הם פתוחים לכל החברה, וכל אזרח רשאי להיקבר בחלקה במיקום לבחירתו ללא קשר לאתניות, אמונה או זהות חברתית. גישת ההכללה בבתי הקברות על ידי הרשויות מייצגת שאיפה להשתתפות אזרחית מלאה בחברה רב-תרבותית. הרשויות גם מתייחסות לבית הקברות כמקום בעל השפעה חברתית חיובית ופלורליסטית, המייצר מפגש בין תרבויות ודתות שונות, ומאפשר לחוות ריטואלים של תרבויות ואינדיבידואליים שונים וכיצד הם נפרדים מיקיריהם. אך בפועל, בתי הקברות הם מרחבים קונפליקטואליים הסובלים לעיתים מתקריות גזעניות ואלימות או מתלונות הדדיות בין קבוצות אתניות שונות.⁸ אזורים יעודיים לבני דתות ואמונות שונות נוצרו באופן “אורגני” בעקבות בקשות של אנשים להיקבר ליד מי שדומה להם ויוצרים סגרגציה חברתית. הפיכת בתי הקברות למקום המעודד רב-תרבותיות מהווה אתגר משמעותי המעסיק את הרשויות.

• מרחב מולטי-פונקציונלי שתי הרשויות מבקשות לחזק את האופי המולטי-פונקציונלי של בתי הקברות שלהן. באוסלו, בתי הקברות נתפסים כחלק מהתשתית הירוקה של העיר, והעיר מבקשת להשתמש בהם בצורה יותר “חכמה”. המדיניות כוללת ערכים סביבתיים והכנסת אלמנטים למיתון פגעי האקלים ועידוד מגוון ביולוגי, עם הכנסה של שימושים זמניים כמו גינון זמני באזור המיועד לקבורה עתידית והתקנת כוורות דבורים. בקופנהגן הדגש ניתן על פתיחה יותר רחבה לציבור והכנסת פעילויות פנאי ועל קיום אירועים פרטיים וציבוריים – מופעי מוזיקה, תאטרון, סיורים מודרכים, תערוכות אומנות, פיקניקים בדשא, משחקים של ילדים וחתונות, תוך שמירה על הייעוד המרכזי של בית הקברות. האסטרטגיות של שתי הרשויות מנסות “לערבב ולא לערבב”, ועושות שימוש באיזור (Zoning) פנימי בין סוגי הקבורה, ה”מסורתית” והצורות החדשות, כמו “קבורת יער” המאפשרות הכנסת פונקציות משניות. גם באזורי “פארק” המדיניות היא הדגשת אלמנטים שמנכיחים את בית הקברות כמו שערים ומצבות היסטוריות.

לסיכום, עולה כי התפקידים הציבוריים של בתי הקברות של אוסלו וקופנהגן צפויים להתרחב. המימד הרוחני צפוי להישאר משמעותי, אך התגברות הרב-תרבותיות והמולטי-פונקציונליות צפויות לצמצם את המימד הלימינלי של בתי הקברות.

בתי קברות עירוניים בישראל, לאן?

גם בישראל הצמיחה העירונית המואצת הובילה לכך שבערים רבות בתי הקברות “נבלעו” במרחב העירוני. המבנה הפיזי והאופי של בתי הקברות העירוניים בישראל שונה ומובחן מאלו האירופאיים. הם מוקפים חומות, הקבורה בהם צפופה ותופסת את מרבית השטח, המרחבים הירוקים בהם קטנים יחסית ומאפשרים שימושים מצומצמים, בדרך כלל רחבות או מדשאות קטנות ייעודיות למנהגי התאבלות וזיכרון, ורבים מהם סובלים מחוסר בצל.

החברה, התרבות והדת בישראל גם הן שונות. כיום, אלו מרחבים ציבוריים בלעדיים של קבורה, הנצחה וזיכרון עבור בני המשפחות והקרובים של הנפטרים, וכמעט ולא מתקיימות בהם פעילויות אחרות למעט סיורים מודרכים בבתי הקברות העירוניים ההיסטוריים המהווים משאב תרבותי, אשר בפיתוחו משולבת ראייה היסטורית המבקשת לחקוק את זכרון הקמת העיר והמדינה לדורות הבאים.⁹ באופן כללי ניתן לומר שהמרחב של בתי הקברות בישראל הוא לימינלי ורוחני במידה רבה, אך רב-תרבותי ומולטי פונקציונלי במידה מועטה.

אז האם יש מקום לחשוב אחרת על בתי הקברות? האם ניתן וראוי להגביר את הציבוריות של בתי הקברות ולפתיחתם גם לשימושים אחרים של פנאי ורווחה? האם יש מקום לחשוב אחרת על תכנון של בתי קברות חדשים או אזורים חדשים בבתי קברות קיימים? ראשית, בהחלט יש הכרח לחשיבה על הנושא הסביבתי ולשימוש בבתי הקברות כמרחבים ממתני אקלים עירוני. אך שימוש אלטרנטיבי בבתי הקברות בישראל, אינו מובן מאליו וצפוי להיתקל בחסמים רבים. עם זאת, יש מקום לשפר את חוויית המבקר המגיע למטרות אבל, הן ברמת הנוחות האקלימית והן בעיצוב מרחב שיש בו “שאר רוח”. בבתי הקברות הנבנים בעשורים האחרונים, מרבית המאמץ הוקדש ליצירת מבנים יעילים ועמידים, עיצוב מבני הקבורה פשטני, והחוויה הרגשית המתקבלת קשה ולא נעימה. לדעתי האישית, המענה על הפונקציה המרכזית של בית הקברות בדגש על יצירת חוויה מרחבית, נופית ורוחנית צריך להיות במוקד המאמץ התכנוני והאדריכלי.¹⁰ לצד זאת, יתכן כי שילוב במשורה שימושים של שיטוט, כמו תערוכות שונות או פיתוח נופי ייחודי כמו גן בוטני, יכול לתרום לתושבים בעיר ובה בעת לשמור על האופי הלימינלי והאווירה הרוחנית במקום.