אם אתם קוראים את השורות האלו, ונמנים על אוהדי כתב העת שלנו, אורבנולוגיה, אז אתם חבים תודה לפרופ’ יוברט לו יון, שהלך לעולמו החודש. יוברט, איש יקר, שליווה אותי שנים רבות, היה השראה עבורי, חבר, ואיש שיח שיחסר לי מאוד.
מאז ששבתי לארץ מפוסט הדוקטורט ב-2008 נהגתי לפגוש את יוברט פעם בחודש לערך, בתחילה היה בא לבקר אותי באוניברסיטה. אחר כך הנסיעות הכבידו עליו והיינו נפגשים בסמיכות לתחנת רכבת בצפון, בבית קפה. ולבסוף כשכבר לא נהג, היינו נפגשים בביתו. כל תקופה עם הצבעים, המראות והקולות שלה. בכל תקופה קיבלתי עצות, המלצות לקריאה. “את זה קראת?” היה נוהג לשאול והיה באותה נשימה ממליץ ומפנה לספרים ומאמרים. יוברט היה האיש הכי מעודכן, ובמובנים רבים “המשוטט” הכי מיומן שהכרתי. השיטוט הרעיוני והחיפוש אחרי מחשבות חדשות היתה האהבה הגדולה שלו. הוא היה בונה מבנים רעיוניים בראש, וכל מי שהכיר אותו ידע שהוא נהנה הרבה פחות להעלות אותן על הכתב. “אתם רק מדברים” היתה חווה אשתו, נוהגת לומר לנו. ואכן שוחחנו המון.
עקשנית שאני, נהגתי ללחוץ עליו לא מעט, והוא היה נענה בחיוך. הוא תרם שני מאמרים חשובים לספר המתכננים, “ביקורת”, “תכנון פיתרון או בעיה” שנהגתי ללמד בכיתה. אבל באורבנולוגיה מצאנו את המדיום שלדעתי התאים לו מאוד, הפודקאסטים. שיחות רדיופוניות שעבורם היה מכין את המחשבות שלו בכתב, בנקודות, ודן בהם. כך הצלחנו בשנים האחרונות לתעד לא מעט, את השיחות שלנו, את הרעיונות של יוברט, את המשנה שלו. את האמונה שלו שיש קלקולים, שדה התכנון תורם להם לא מעט, אבל מודעות אליהם יכולה לאפשר דיון, ואולי, אם רוצים לקוות, תיקון.
יוברט גם היה הקורא הביקורתי ביותר של הספרים שלי. נהגתי לתת לו לקרוא את הכתבים לפני פרסום בידיעה שאקבל התייחסות מורכבת שלעיתים תדרוש חשיבה ושכתוב ממושכים. כל מי שכותב יודע כי הכתיבה היא מלאכה בודדה, לעיתים מתסכלת, ומה שנראה לך כברור וחשוב כשאתה מקליד, יכול להיות גם בנאלי ולא רלוונטי, בעיניים מרוחקות. סמכתי על יוברט, גם כי היה חשוף מאוד לספרות, וגם כי ידעתי כי לא ירחם עלי. החיבה שלו אליי אפשרה כנות. וזה היה הרבה מאוד עבורי.
אז איך נולד אורבנולוגיה? באחת מן הפגישות שלנו, ב-2013, בבית קפה בקניון חוצות המפרץ, בית קפה רועש ולא נחמד במיוחד, העליתי רעיון לכתוב ספר משותף על אלימות. יוברט לא פסל את הנושא על הסף, ואמר שיחשוב על כך. חודש אחר כך הסביר לי מדוע לא כדאי לכתוב ספר כזה ובכלל, הוא הציע אז, תכתבי בלוג. “מה את משקיעה בכל נושא הספרים האלה”, את צריכה לכתוב רשימות המגיבות לענייני היום, משהו יותר זמין ומידי, עדיף בשפה העברית. ותתייחסי לקלקולים במרחב, לחיי היום יום. זה הניסוח שבו השתמש. זה הפתיע אותי, תפס אותי לא מוכנה, מה לי ולזה חשבתי לעצמי. אבל בכל זאת החלטתי להקדיש לזה זמן מה ויחד עם חברי המעבדה דאז, חשבנו איך להשיק את הפלטפורמה. ההתחלה היתה מהוססת ואיטית. מעט קוראים. הרבה טקסט. יוברט לא אמר דבר. אבל כשנה אחר כך, אמר לי שהפלטפורמה אינה מוצלחת. שהיא צריכה להיות יותר ויזואלית, יותר תקשורתית. אז בעצתו החלפתי את הפלטפורמה של האתר. שנתיים אחר כך, בשנת 2016, הוא העלה בפני את הנושא של הפודקאסטים, מעטים היו חשופים לכך בארץ. “מה שהולך היום זה שיחות” הוא אמר לי. “דיונים כמו ברדיו”. גם לזה הצלחתי להיענות בזכותה של ד”ר הדס צור, אז דוקטורנטית צעירה חמושה (גם) במיומנות רדיו. השקנו את הפודקאסטים של אורבנולוגיה והוא היה האורח הראשון, בסדרת הרצאות “תכנון – גלגוליו של רעיון” (שהן בעיני חובה לכל סטודנט או מי שמתעניין בתחום).
הדחיפה של יוברט תרמה בסוף לרבים. החזון של הפלטפורמה הוא שלו. היום אנחנו בית לאלפי קוראים בחודש, ואני שמחה תמיד לשמוע על תלמידים, סטודנטים, מקבלי החלטות והציבור בכללו שנהנים מכתב העת. במובן הזה, יוברט תמיד ראה רחוק ובהיר ממני, למרות שהיה מבוגר ממני קרוב לארבעה עשורים. הוא תמיד נהג לומר לי, “חשוב לי לדבר פה, עם המתכננים, עם האדריכלים עם הציבור”, לא מעניינת אותי הקהילה הבינלאומית, “לכן חשוב לכתוב בעברית”.
סך הכל, הייתי תלמידה טובה של יוברט (גם בגילי המתקדם), קשובה, לא התווכחתי איתו (כמו שרבים אוהבים לספר על הדינמיקה שלהם עמו). הקשבתי, שאלתי, כתבתי. תמיד מכל שיחה לקחתי מעט צידה לדרך. הוא עורר בי מחשבה. זה היה משמעותי עבורי. חיכיתי לפגישות שלנו והם גם היו מעין הפסקה מהיום יום. אני אתגעגע לקפה עם העוגה (תמיד שתי פרוסות עוגה שונות) בשעה 10:00, בטבעון, בחצר המקסימה והמוארת. אתגעגע למבטים שהייתי מגניבה תוך כדי שיחה לחורש הטבעי המתפרץ ובעוצמה ובצבעים השונים בכל עונה בגינה. לשיחות ארוכות, לעיתים עם תכלית ולעיתים לא, לעצות, לחיוך. לכך שידעתי שתמיד יוברט שמח לקראתי וידע שגם אני שמחה לקראת המפגש שלנו.
לכל אחד מאיתנו יש אנשים שמלווים אותו, משמעותיים, שתורמים להתפתחות האישית שלו. יוברט היה כזה עבורי. יוברט איש יקר, שוחר שלום שהאמין שניתן לתקן ולעשות טוב בעולם. אני כבר מתגעגעת מאוד.