המערכתמהם המרחבים הציבוריים שלנו? מה אנו עושים בהם? כיצד המרחב הציבורי בישראל הוא מראה ושיקוף של מי שאנחנו? רשימה שנייה בסדרה.
המרחב הציבורי הוא לא מרחב בתוך העיר אלא העיר עצמה. ויטו אקונסי.
בישראל המרחב הציבורי, זה הסימבולי העמוס בהיסטוריה מאבקית, במקרים רבים אינו נשאר כמוזיליאום. הסיבה לכך היא כי בישראל קיימים הרבה אתרי זיכרון ואם כולם ינוהלו כאתרים מקודשים, אז לא נוכל להינות בחיי היום מהמרחב הציבורי. עניין נוסף, הוא כמובן תרבותי, פה זה לא יפן. אנו לא מורגלים לטקסים ונורמות התנהגות קשוחות במרחב. לכן, רוב אתרי הזיכרון בישראל מעורבבים עם פעילויות שונות, ויש בכך גם תקווה של זיכרון העבר אבל ראייה של ההמשכיות.
גל אלחנן/ הר הבנים רמת גן
מדרגות תלולות במעלה הגבעה, מוצלות מהשמח הקופחת. פסיעות מהוססות, צעדים בטוחים, מותירים בהן יחד את חתתי הזמן. בצעירותו, מרלין היה רץ אץ, מדרגה אחר מדרגה, עד הפסגה. עכשיו הוא עוצר לאחר כמה מדרגות, מסתכל לאחור, מוודא שאני מתקדם, בזמן שאני מצלם תמונה ועוד תמונה, תוהה מה מייצג נאמנה את הר הבנים. השיפולים, הפיתולים, המדרגות? השקט הירוק שכובש אותך ברגע שאתה עוזב את העיר ומסתכל עליה ממעל? אבל היום השקט נעדר, אירוע גדול בשבט הצופים, באסים רוטטים בכל הרחבה המרכזית. עדיין, בין כל הנערות והנערים עם חולצות I❤TLV המתאמנים יחדיו בריקוד, כמה מתבודדים אמיצים מוצאים פינות לא שקטות. לבד על הספסל, נוגעים בהמולה, מתבוננים בשלווה באבנים, בשיחים, בעצים ובגגות הבתים המוסתרים למחצה.
אחרי שהקפנו את הגבעה, עלינו וירדנו במדרגות נוספות, תלולות פחות, וחקרתי במצלמה זוויות ופרספקטיבות, מצאנו ספסל משלנו, בצד השני של הגן, במשעול המקיף את הגבעה במחצית גובהה. אמנם לא מצאנו שקט, הרמקולים מגיעים לכל מקום, אך אנשים כמעט לא עברו. מוקפים היינו ברוזמרין ומרווה. מרלין במרכז הספסל, אצבעותיה של בתאל מלטפות אוחזות בגבו ואני כותב בעט ירוק במחברת הישנה עם הצב על העטיפה. שלחתי את היד וקטפתי עלה מרווה, מוללתי אותו בין האצבעות ונתתי לריח למלא את אפי. רק מרלין תפס אי נוחות, ירד מהספסל, משוכנע שתנועתי אל שיח המרווה מסמנת קימה, אבל המשכתי לשבת. לא רציתי לקום כלל.
עלאא אבו יונס/ בין החומות של עכו העתיקה
בין החומות הגדולות בגבול הצפוני של העיר העתיקה, הרגשתי את ההיסטוריה עוברת מול העיניים – עיר עתיקה אשר מוגנת בחומות היסטוריות שהספיקו להגן עליה מכל פולש. החלל השוכן בין החומות של העתיקה וסמוך לים טומן בתוכו פוטנציאל בלתי מנוצל ועומד נטוש בשעות היום. ההיסטוריה רב שכבתית נוכחת מאוד, כמעט לוחשת סיפורי עבר למעטים המשוטטים בו בשעות היום. המקום מבקש קצת התערבות מתחשבת, ניתן היה להפוך את החלל הזה לאזור ציבורי מלא בחיים, המזמין אנשים לשהות, להירגע וליהנות מהנופים המדהימים. התערבות שעשויה לייצר חיים חדשים במקום בעל ערך היסטורי כזה, ולהפוך אותו למקום נגיש עבור המקומיים והמבקרים כאחד, להתחבר למורשת וליופי של המקום.
לקראת הערב ההרגשה הייתה שונה, המקום מתחיל לקבל חיים באזורים השונים לארוך החומה הצפונית, ילדים קטנים מתאספים לשחק כדורגל , קבוצת נערים ונערות עושים חזרות לקראת מופע בבית הספר וקולות הניגונים שלהם בין החומות הופכת לחוויה אקוסטית מדהימה. אחרי השקיעה המשכתי לאורך החומה עד המפגש עם הים (בצד המערבי), מתחילים לטפס עליה שני מבוגרים וילד ולארגן את הישיבה מעל החומה בתצפית לים ולהתכונן להתחיל בצייד.
דנה זראד/ סידנא עלי
שעת בין ערביים יום שישי, מכוניות נכנסות ויוצאות משלושת החניונים הפרוסים בקצה רכס הכורכר של פארק סידנא עלי. אני חונה, בתי גל התלוותה אלי, אנחנו יוצאות מהרכב, קו חוף השרון נפרש מצפון לדרום, מדהים ביופיו. קרקור תרנגולות מקבל את פנינו מחצר בית המגורים שמעבר לכביש, ומופרע על ידי קריאות העורב החג מעלינו. אנו מביטות על הבית העשוי מרקמה של בולי עץ שתי וערב, פתחיו מכוסים יריעות פלסטיק שקופות, ושלושה דגלים מתנוססים עליו, ביטוי לרחשי הלאום המתעצמים בימים טרופים אלה.
אנו פוסעות לכיוון מסגד סידנא עלי, זרם מצומצם של מתפללים מחישים את צעדם אל המסגד, אישה עוטה חיג׳אב אוחזת בבתה הפעוטה, סרה בעקבותיהם. גל הולכת לקצה הרכס צופה בנוף, אני פונה לשער המסגד. קהל מאמינים יושבים על כסאות בפתח המסגד, מפגש חברתי זה של נשים גברים מבוגרים וילדים מזכיר לי את אווירת ימי ילדותי בחגים בבית הכנסת. אני ניגשת ושואלת אם אני יכולה להיכנס, שומר הסף מסביר פנים מתיר לי להיכנס, ומבקש בנימוס שאשים כיסוי ראש לצורך צניעות. קופסת חיג’אבים צבעוניים מונחת בצמוד לשער הכניסה בחצר הפנימית, אני ושתי בחורות צעירות, בוחנות את הגוון המועדף עלינו, זאת שעת התפילה הוא מסביר לי, את גם יכולה לעלות במדרגות ולראות את הנוף, אני מודה לו ומתחילה לתור את המסגד.
רוח הים ושאון הגלים נשמעים למרחוק, כמו גם רחש התפילה במסגד העתיק. אני מתבוננת בצריח המיתמר מאדמת הכורכר, גווני האבן והאדמה אחד הם. שתי כיפות ירוקות נחשפות מזווית העין ברקע השמים התכולים, ובין תלמי חול הכורכר מצבות זעירות, חלקת קברים מוסלמית עטופה בנוף ים. אני יורדת במדרגות מהמרפסת, צופה בשתי נשים החולצות נעליהן ונעלמות לחדר פנימי, המקום שוקק חיים.
אני יוצאת מהמסגד, גל ממתינה לי בפתח, פנינו צפונה. גדרות צהובות תוחמות את מתחם המשטרה הבריטית, אשר הוסבה למעון נוער לחוסים. שני נערים מגיעים מעבר לפינת המתחם הסגור, מתיישבים בקצה המצוק צופים בים הפתוח, משוחחים ביניהם ומציתים סיגריות, שלוות המקום ניכרת על פניהם החצי מחייכות.
אנו עומדות בתווך, על רכס כורכר רחב ידיים, התחושה היא כמו בכיכר טבעית שקועה מעט, המחורצת שבילים. הרכס, הגולש מטה כוסה בפרחי צלקניות ורודות הצצות מבעד לעלים המוריקים. קבוצת נערים הנושאים גלשני גלים חולפים על פני ונעלמים במורד המדרגות. אט אט קבוצות קטנות, בודדות, תרות אחר מקום מועדף לתצפית, ומתמקמות. אני מתיישבת בקצה המצוק, הים זרוע מפרשיות, את פני שוטפת בריזה נעימה. ממקום מושבי ניתן לצפות בצעירים העולים ויורדים, שלגופם בגדי ים, נושאים שמשיות ומגבות. וזאת על אף האזהרות של איסור הירידה לחוף מפאת המפולות.
מצפון, רכס הכורכר המפוסל, ביתו של איש המערות. הרכס משולב בפיתוחי פסיפס, פיסול, ואבן מקומית, ״גאודי הישראלי״, לבי מתמלא מהאומנות הנגלית לעיני, מרבד הפסיפס ויופי יצירתו משקפים את פסיפס האוכלוסייה, במקום מצומצם זה. אט אט שוקעת השמש, באופק נחשף רובד צללים, שיקוף מגוון החברה בקו המצוק, על רקע גוונים של כתום ורוד וצהוב.
