דיכאון והעיר

מחלות נפש הופכות להיות שכיחות בחברה המודרנית, ונראה כי הן מתגברות לנוכח חוסר יציבות ומציאות מעורערת. רשימה זו עוסקת בזיקה בין דיכאון לבין העיר, ובוחנת את המאפיינים של הסביבה העירונית המעצימים דיכאון, ואילו העשויים דווקא לצמצם את תפוצתו. על בסיס ניתוח זה, ניתן לחשוב איך נכון לתכנן את הערים שלנו באופן שיסייע לטיפול בדיכאון שהפך לנפוץ כל כך. 

חמש השנים האחרונות היוו ועדיין מהוות אתגר נפשי מתמשך לבני האדם בעולם בכלל, ובישראל בפרט. בשנת 2019 פרצה לחיינו מגפת הקורונה בעקבות ההתפשטות העולמית של הנגיף COVID-19. כתוצאה מכך, איכות חייהם ושלוותם של רבים נפגעה עקב התגברות של הרגשת בדידות, פגיעה במסגרות החינוכיות ושגרת הלימודים של ילדים ונוער, הגבלות תנועה וסגרים, סגירה של מקומות עבודה ונזקים כלכליים כבדים. ההשלכות של נזקי מגפת הקורונה הם גם נפשיים, ומחקרים מצביעים על עלייה בדיכאון ובחרדה לאחר התפרצות המגפה.¹ בשנת 2022, לאחר שהיה נדמה כי הושגה שליטה על מגפת הקורונה, הגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה אשר העלתה את מחירי מוצרי הצריכה, האנרגיה והאוכל, והכניסה אירופאים רבים לחרדה ודכדוך.² בישראל, המלחמה פגשה גם אותנו בשביעי באוקטובר וישנם סימנים רבים לכך שהדיכאון, החרדה והטראומה בישראל מתעצמים.³ המצב הלא פשוט בו אנו נמצאים, מחייב אותנו להיות יצירתיים ולמצוא פתרונות אשר יסייעו לצמצם את נטל הדיכאון. כחלק מהטיפול בדיכאון, עלינו לחקור מהם הגורמים בסביבתנו העירונית התורמים להתפתחותו ואיזו סביבה עירונית תוכל לסייע לנו בצמצומו.

מהו דיכאון?

דיכאון קליני מז’ורי (Major Depressive Disorder) היא הפרעה פסיכיאטרית בעלת השלכות רחבות ובהיקף תפוצה נרחב, הידועה בשמה הנפוץ ‘דיכאון’. דיכאון מאופיין בתחושות חוזרות ונשנות של עצב ובחוסר עניין, הנאה, אנרגיה, תיאבון ושינה.⁴ האבחנה של אדם בדיכאון מבוצעת באופן תיאורי על ידי זיהוי מספר מינימלי של סימפטומים שנקבעו במסמך הסיווג הבינלאומי של מחלות של איחוד הבריאות העולמי (ICD) או במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (DSM), המופיעים באופן רציף במשך תקופה של שבועיים. במידה והסימפטומים מתקיימים באופן תדיר במשך מעל לשנתיים, ללא תקופת נסיגה של לפחות חודשיים, האבחנה תשתנה לדיסתימיה (הפרעת דיכאון מתמשכת).⁵

ההערכות מצביעות על כך שכ- 4.4% מבני האדם סובלים מהפרעה דיכאונית, עם שוני רב בתפוצה בין מדינות ובין אזורים בעולם. דיכאון הוא הפרעה נפוצה מאוד בעלת היקף עולמי, אך יחד עם זאת שיעור המטופלים בה הוא נמוך. בין היתר, עקב כשלים בזיהוי של מערכות רפואיות מקומיות וסטיגמות בתרבויות שונות, הגורמות לתת-אבחנה של המחלה.⁶ הדיכאון נמצא במגמת עלייה מתמדת בעולם כבר מספר עשורים, ומגמה זו ממשיכה לטפס. כך למשל, בשנת 1990 הפרעות דיכאוניות היוו את הגורם ה- 19 מבחינת אובדן שנות חיים כתוצאה מנכות, תחלואה ומוות (DALY) בעולם, ואילו בשנת 2019 ההפרעות הדיכאוניות עלו למקום ה-13. ⁷

כיום, ידוע כי לסביבה השפעה מכרעת על התפתחות דיכאון בבני אדם. אם כי טרם התגלו כל הגורמים הסביבתיים והובנו במלואם, ידוע כי דיכאון נוצר מתוך אינטראקציה בין שלל גורמים, הכוללים גורמים ביולוגיים, חברתיים ופסיכולוגיים. למעשה, ההערכות כיום מצביעות על כך ששני שליש מגורמי הסיכון לדיכאון הינם סביבתיים וחברתיים, כגון פערים כלכליים וחברתיים, זיהום, שימוש בסמים ובידוד חברתי. ההערכה הרווחת כיום היא כי ישנה אינטראקציה בין הסביבה לבין הגנטיקה: הסביבה משפיעה ישירות על הפירוש הגנטי בגוף, וכך אלמנטים גנטיים מסוימים יופעלו בסביבות מסוימות.⁸

הקשר בין דיכאון והעיר

פעמים רבות, העיר מזוהה עם תפוצה נרחבת של בעיות נפשיות, לרבות דיכאון, והסביבה העירונית מכילה אלמנטים שונים המשפיעים על התפתחות הפרעות דיכאוניות.⁹ ניתן לשייך את העלייה בשכיחות הדיכאון בערים למגוון תכונות המאפיינות סביבות אורבניות אשר יוצרות לחצים סביבתיים וחברתיים. יחד עם זאת, יש לזכור כי ישנם גם מאפיינים שונים בערים הממתנים את התפתחות הדיכאון, וכי ערים מסוימות מראות שיעורי דיכאון נמוכים בהשוואה לסביבות כפריות שכנות.¹⁰

בין הגורמים המזוהים עם הגברת תפוצת הדיכאון בערים כלולים מועקה סוציו-אקונומית, גיל מבוגר, זיהום אוויר וזיהום רעש. לעומת זאת, גורמים אחרים בעיר המזוהים כגורמים ממתנים ביחס לדיכאון כוללים ריבוי שטחים פתוחים, איכות מגורים גבוהה ואינטראקציה חברתית מוגברת.¹¹ צפיפות נמצאה לרוב כאלמנט מיטיב, אולם באופן פחות חד-משמעי מהגורמים לעיל. נכון להיום, גודל העיר נחקר בהקשר של תפוצת הדיכאון רק באופן מוגבל ותוצאות  המחקרים אינן חד-משמעיות ואף סותרות.

הקשר בין דיכאון והחיים השכונתיים

למרות שלאחרונה יש ריבוי במחקרים העוסקים בבריאות הנפשית בהקשר העירוני, עדיין הדגש במחקרים של בריאות עירונית הוא על הבריאות הפיזית. עם זאת, מצטברות העדויות לכך שהשכונה ותכונותיה הן בעלות השפעה ניכרת על הבריאות הנפשית של התושבים ועל תפוצת הדיכאון בה. השכונה מכילה גורמים שונים המזוהים עם התגברות דיכאון בקרב תושביה, כמו מועקה סוציו-אקונומית, אלימות, חוסר ביטחון ואי-סדר. מחקרים רבים מצאו כי שכונות עם סטטוס סוציו-אקונומי (SES)¹² נמוך אשר תושביהן חווים מועקה כלכלית וחברתית, הראו התאמה לשיעורי דיכאון גבוהים.¹³ שכונות עם שיעור גבוה של קבוצות מיעוטים הראו גם הן תפוצה רחבה יותר של דיכאון, אך לא כל קבוצות מיעוט בכל שכונה הציגו שיעור דיכאון גבוה יותר מכלל האוכלוסייה. בין היתר, מפני שקבוצות מיעוט שונות חוות רמות שונות של גילויי גזענות ובידול חברתי, המזוהים כלחצים המגבירים דיכאון. אלימות ואי-סדר שכונתיים הראו התאמה גם כן לשיעורי דיכאון גבוהים יותר.

מאפיינים שכונתיים אחרים נמצאו כמועילים בצמצום שיעורי הדיכאון בקרב תושביהן, כגון שטחים פתוחים, תחושת ביטחון ותחבורה ציבורית יעילה. שכונות עם ריבוי שטחים פתוחים¹⁴ ושכונות הנתפסות כבטוחות יותר,¹⁵ הראו באופן עקבי וברור שיעורי דיכאון נמוכים יותר בהשוואה לשכונות אחרות. ניתן לשער כי תכונות אלו מעודדות פעילות גופנית בקרב תושבי השכונה והפעילות הגופנית הוא אלמנט מכריע בצמצום שיעורי הדיכאון השכונתיים. כך ניתן אולי גם להסביר את המתאם השלילי הנצפה בין ציון הליכתיות גבוה יותר, שביעות רצון גבוהה יותר מתחבורה ציבורית ושימוש מופחת בכלי רכב פרטיים בשכונות מסוימות, לבין שיעורי הדיכאון בהן.

צפיפות נמצאה לרוב כמועילה בצמצום שיעורי הדיכאון בעיר, אך מדדי צפיפות מורכבים יותר הראו לעיתים תוצאה שונה. למשל, מספר הכתובות הממוצע לכל קמ”ר בשכונה ברדיוס של קילומטר אחד הראה מתאם חיובי לתפוצת דיכאון. שכונות עם ריבוי כבישים חד-נתיביים, המזוהים עם בנייה אורבנית בעצימות נמוכה, הראו שיעורי דיכאון גבוהים יותר במחקר אחד, בעוד שבמחקר אחר נמצא ששכונות עם ריבוי כבישים ראשיים דווקא, הראו שיעורי דיכאון גבוהים יותר גם כן. כמו כן, מאפיינים טיפולוגיים הראו תוצאות סותרות: במחקר אחד שכונות עם ריבוי מבני מגורים רב-משפחתיים הכילו שיעורי דיכאון נמוכים יותר, בעוד שבמחקר אחר, שכונות עם מבני דירות הכילו שיעורי דיכאון גבוהים יותר. בנוסף, מחקר אחד הראה ששכונות גדולות נמצאו בעלות מתאם חיובי לשיעורי דיכאון גבוהים יותר. יחד עם זאת, מחקרים נוהגים לבדוק לחוד מאפיינים שונים בשכונות, ולכן נדרשת בדיקה מעמיקה יותר של השפעת המאפיינים הטיפולוגיים של שכונות בהקשר של דיכאון.

כיצד ליצור סביבות עירוניות הממזערות דיכאון?

בעולם שהופך להיות עירוני יותר וגם מדוכא יותר, ישנה חשיבות מכרעת להבנה של הקשר המסתמן בין העיר והשכונה לבין דיכאון. מחקרים קיימים מסייעים בכך שהם יכולים להצביע על מספר גורמים אשר יש לקדמם על מנת למזער את תפוצת הדיכאון, לצד גורמים שיש להקטין את נוכחותם ועוצמתם בכדי להגיע לתוצאה דומה. ערים ירוקות ופחות מזוהמות (מבחינת אוויר ורעש), ושכונות הליכתיות ובטוחות עם רמות לכידות ואינטראקציה חברתית גבוהה, לצד צמצום בפערים החברתיים, יכולות לסייע בצמצום של תפוצת הדיכאון בהן.

הספרות המחקרית מצביעה על שני אלמנטים מרכזיים אותם יש לקדם בעיר ובשכונה בכדי להביא למזעור של דיכאון: האחד הוא יצירת קהילה ותחושת שייכות, והשני קידום פעילות גופנית אקטיבית. ערים ושכונות אשר ישכילו למצוא את השילוב המאפשר את שני אלו, יכולות במידה רבה לייצר סביבת מגורים בריאה יותר ברמה הנפשית. יחד עם זאת, יש לזכור כי אין פתרון כוללני המתאים לכל הערים והשכונות. נדמה כי צפיפות למשל לא תמיד מזוהה עם שיעורי דיכאון נמוכים יותר ומושפעת ממאפיינים טיפולוגיים משתנים אותם יש להבין טוב יותר, על מנת לספק פתרונות תכנוניים טובים יותר.

העיר הופכת לזירה משמעותית ביותר המעצבת את אורח חיינו ובריאותינו הפיזית והנפשית. עולמנו כיום רווי באתגרים אשר מציבים את הדיכאון במרכז, כולל ניכור חברתי, חוסר בפעילות גופנית ולחץ, לצד אירועים עולמיים ולאומיים המסכנים את חוסננו הנפשי. העיר אינה חייבת להרע לבריאותנו הנפשית. תוך קידום מאפיינים עירוניים המועילים לצמצום דיכאון, והימנעות וטיפול במאפיינים המזוהים עם עלייתו בערים, נוכל לייצר כלים שישמשו לטיפול בפנדמיה של המאה ה-21.