קריאה להבניית שיח בין-דתי מקרב בעניין חצרות אלאקצא בהר הבית כמרחב משותף מוסלמי-יהודי

מבוא

במאמר דעה זה, ברצוני להציע דגשים לשיח קונסטרוקטיבי ומקרב בחברה הישראלית בעניין המורכבות הבין-דתית של הקיום היהודי והמוסלמי בחצרות אלאקצא בהר הבית. המטרה של המאמר הוא להציע דגשים לשיח מקרב, ואיננו כולל הצעה קונקרטית לפתרון טוטאלי לסוגיה הבין-דתית והבין-לאומית בנוגע לחצרות אלאקצא בהר הבית (ובטח שאין בו קריאה לכפיית פתרון כזה). אני מאמין בגישת “connection before correction” בנוגע ליחסים בין-דתיים בהקשר סכסוך פוליטי זה.¹ לפי גישה זו, לשם התקרבות לפיוס והסכמות רחבות בענייני המרחב בקונפליקט הבין-דתי, קירוב הלבבות בין בני הדתות המעורבות בו קודם לצעדים מדיניים אופרטיביים, לשינוי נהלים או לחתימה על הסדרים בין-לאומיים כוללים.

עיקר החידוש במאמר הוא סימון נקודות מפתח מכתבי הקודש וההגות האסלאמיים והיהודיים, היכולים לשמש פתח ליצירת שיח בין-דתי מקרב ואלטרנטיבי לשיח הקיים. המסקנה המתבקשת מהמאמר היא שבמציאות אידאלית, שלאחר תיקון בשיח הקיים, יהיה אפשר להגיע להסכמות בין-דתיות אופרטיביות מתוך העמקת והפנמת הסובלנות הבין-דתית והגברת המתינות הדתית והלאומית. אני מודע לכך שנושא היחסים בחצרות אלאקצא בהר הבית הוא סבוך ביותר, וכמו כן, שהטענות שלי במאמר זה יכולות לקבל ביקורות קריטיות מימין ומשמאל (תרתי משמע). אם אצליח להפרות את השיח הציבורי הקיים לכיוונים חדשים – לפחות יהיה זה שכרי.

הרקע האקטואלי: אינטרסים המעורבים בחצרות אלאקצא בהר הבית

אנחנו נמצאים בצל מלחמה, על רקע סכסוך ארוך שנים ומתקפת השביעי באוקטובר בפרט, אשר אחד משמותיה בעולם הוא ‘מבול אלאקצא‘. השם הזה מרפרר ישירות למרחב המשותף למוסלמים, פלסטינים, יהודים וישראלים בכלל – מסגד אלאקצא וחצרות המסגד בהר הבית. אקטיביזם יהודי (בהיקף בעל משמעות פוליטית לא מבוטלת כלל) מתוך זרם הציונות הדתית ומתוך הציונות החילונית החדשה מתגבר בעת האחרונה בשאיפה לממש ערכים יהודיים, הלכתיים ומשיחיים במרחב הזה, הוא הר הבית. מנגד, זרמים פלסטיניים קיצוניים ומתונים וכן ארגוני שמאל ישראליים קוראים לריסון העלייה של יהודים להר הבית או ההשתלטות היהודית על המרחב.

עולם הבעיה: בלבול נרטיבי – יהדות אל מול אסלאם

הקשר הגורדי בין לאומנות, אקטיביזם משיחי² ופסיקה הלכתית דתית תומכת כיבוש,³ לבין הרגש הדתי היהודי המסורתי בנוגע להר הבית (כמו זה המתעצב מאירועים דתיים כצום תשעה באב השנתי באות אבל על חורבן המקדש, תפילות חובה יומיות לחזרת השכינה לירושלים והחזרת עבודת המקדש וכו’), יוצר בלבול בנרטיב היהודי אודות ההר והחזון אודותיו. הבלבול הזה יוצר בתורו הדי זעם בחברה הערבית והמוסלמית בעולם וכן בקרב ארגוני שמאל ישראליים, מתוך כך שהסיקורים אודות העלייה של יהודים להר הבית בכלי תקשורת ערביים ומוסלמיים ובמדיה של ארגוני שמאל ישראלי כאחד צובעים את כלל העולים היהודים להר הבית בצבע אחד – לאומנות (או לפחות “התנחלות”).

מרחב משותף מחייב הבנה ברורה של הנרטיבים של כל אחד מהשותפים לו. אי אפשר ליצור מרחב משותף בין ראובן ושמעון, בעוד זהותו של ראובן לא ברורה לראובן עצמו. נניח, שראובן מתווכח עם שמעון, אם הוא יוכל להקים דוכן מכירה במגרש משותף. כל עוד ראובן לא יגדיר את מהות הדוכן, מה יימכר בו, מה יהיה אופי הקליינטים וכו’, הדיון בין ראובן ושמעון יהיה מסורס מעיקרו. במקרה של הר הבית, המהווה חצר למסגד אלאקצא, ונחשב שטח וקף (הקדש) אסלאמי, הנרטיב המוסלמי אודות הערכים, שיש לממש במרחב, מגובש לאחר תהליך גיבוש בפועל בן מאות שנים, מאז נמסרו מפתחות ירושלים לח’ליפה השני עמר בן אלח’טאב, המשך בבנייה בתקופת האימפריה האומיית וכלה במאמצים פלסטיניים מאוחרים לעצב את אופי המרחב על ידי המופתי של ירושלים דאז חאג’ אמין אלח’סיני ובאקטיביזם של פלסטינים מאז מלחמת 1967 (מלחמת ששת הימים).

טקטיקה משותפת לקשת רחבה של גורמים פוליטיים דומיננטיים מהשמאל והמרכז הישראליים בתחום הר הבית ובמידה רבה גם מהימין המתון היא טקטיקה של הימנעות ושמירה על סטטוס קוו, תוך כדי דחיית כל שיח אודות עתיד המרחב. מנגד, טקטיקה דומיננטית בקרב פעילי הר הבית היהודים היא של הפרזה בדרישות להלאמת המרחב לצילה ולאורה של חתירה למימוש חזונות משיחיים, הכוללת קריאה לבניין בית המקדש השלישי ולעיתים גם שריפת מסגדים, שלכאורה, עומדים בדרך לכך. אך לשם יצירת מרחב משותף, או לפחות לקיום הסדר משותף בין צדדים על אותו המרחב, הזהות והנרטיב של כל אחד מהצדדיים מחייבת בהירות רבה אודות עצמו. כל עוד הנרטיב היהודי אודות הר הבית יהיה פרוץ ופיראטי בידי תנועות קיצוניות, הבלבול אודות האינטרס היהודי במרחב לא יבלבל רק יהודים, אלא יבלבל גם מוסלמים, ערבים, והרבה משקיפים נוספים על המרחב מכל רחבי העולם. האש האוחזת בשדה קוצים, תהווה איום ביטחוני על פלסטינים וישראלים כאחד, מתוך הנפיצות של כל פעולה משמעותית באזור, כזו שאינה מעוגנת בנרטיב של שלום, הבנה ורגש דתי אותנטי ושקול.

עולם הפתרון: דגשים לדקונסטרוקציה בשיח היהודי אל מול האסלאם

חייבים לדבר על הפיל שבחדר! החדר הוא כאן מרחב ממשי וגם הפיל. החברה היהודית הולכת “כמו פיל בחנות חרסינה” בתוך מרחב, שכבר מוגדר היטב על ידי החברה המוסלמית. החברה היהודית חייבת לעסוק בשאלות האינטרסים שלה אודות הר הבית, באופן ממוסד ומאורגן ואף פרלמנטרי וממשלתי, ולא לאפשר לתנועות פיראטיות לנהל אותו. נחזור לדרך המשל – אם הפועלים של ראובן יתחילו לבנות דוכן מכירות במגרש המשותף של ראובן ושמעון, בלי שראובן יגדיר באופן רשמי את האינטרסים שלו במגרש, ראובן לא יכול “לתמוה” מדוע שמעון יתחיל לפעול כנגדו, כמו בתביעה בבית המשפט וכדומה. מתקפת “מבול אלאקצא” היא קריאת השכמה עבור חרשים, אם היא לא תעובד באופן ממסדי בחברה הישראלית, ובפרט זו היהודית. אין כאן חלילה הצדקה למתקפת ה-7 באוקטובר, אלא תוספת מיקוד בהבנת רקע האיבה שברקעה, לשם הפקת לקחים.

יש שיגידו – הר הבית איננו כלל וכלל מרחב משותף. הוא מרחב מוסלמי לגמרי, ובמידה רבה פלסטיני וירדני (ירדני – לפי ניהול הוקף). שני טיעונים אטען כנגד טענה זו: הראשון, הוא האקטואלי – עובדה ברורה היא, שיהודים רבים עולים להר הבית כל שנה, והשני, הוא הקונצפטואלי – היהדות, גם לפי דת האסלאם, ובמיוחד לפי הקראאן, היא לא דת בדויה בידי אדם מיסודה המקורי, ויש ערך דתי אסלאמי לסובלנות דתית כלפי קיום התורה על ידי יהודים בתור ‘אהל אלכתאב’ (לענייננו – ‘עם הספר’, על שם אמונתם בתורה). בקראאן נכתב – ‘إِنَّآ أَنزَلْنَا ٱلتَّوْرَىٰةَ فِيهَا هُدًۭى وَنُورٌۭ ۚ يَحْكُمُ بِهَا ٱلنَّبِيُّونَ ٱلَّذِينَ أَسْلَمُوا۟ لِلَّذِينَ هَادُوا۟ وَٱلرَّبَّـٰنِيُّونَ وَٱلْأَحْبَارُ بِمَا ٱسْتُحْفِظُوا۟ مِن كِتَـٰبِ ٱللَّهِ وَكَانُوا۟ عَلَيْهِ شُهَدَآءَ ۚ فَلَا تَخْشَوُا۟ ٱلنَّاسَ وَٱخْشَوْنِ وَلَا تَشْتَرُوا۟ بِـَٔايَـٰتِى ثَمَنًۭا قَلِيلًۭا ۚ وَمَن لَّمْ يَحْكُم بِمَآ أَنزَلَ ٱللَّهُ فَأُو۟لَـٰٓئِكَ هُمُ ٱلْكَـٰفِرُونَ’ (סורה 5, איה 44) במשמע – ‘הנה הורדנו את התורה, בה הדרכה ואור, שופטים לפיה הנביאים… והרבנים והחכמים, במה שהופקד בידיהם מספר אללה, והיו עליו עדים… ומי שאינו שופט במה שהוריד אללה, אלה הם הכופרים’ (מתוך תרגומו של סובחי עלי עדוי). לדעתי, פסוק זה מהקראאן, המתקף באופן עקרוני את הערך של קיום ההלכה היהודית הרבנית על ידי יהודים, אמור להוות סימן דרך לכל דיון בין-דתי ובין-לאומי אודות שותפות מוסלמית-יהודית בשטח חצרות אלאקצא בהר הבית.

בנוסף, המשלחת הפלסטינית-מוסלמית לועידת הכותל – ועידה שהתקיימה על ידי הבריטים בעקבות מאורעות 1929 (מאורעות תרפ”ט, ‘ת’ורת אלבראק’) – טענה בזו הלשון לגבי האפשרות של פולחן יהודי בשטח וקף, ופרט לגבי תפילת יהודים בכותל המערבי (הנקרא ‘אלבראק’, על שם המסורת האסלאמית אודות היותו מקום קשירת החיה הפלאית ‘אלבראק’ עליה הגיע הנביא מחמד עליו השלום למסעו הלילי לאלאקצא) – ‘ A Waqf property cannot be acquired by usucaption unless the usucaptor has enjoyed a peaceful and uninterrupted possession…”.⁴ כלומר, אין בעיה שריעית (כלומר, הלכתית-אסלאמית) עקרונית בשימוש בשטח וקף, שלא לצורך טהור של ההקדש המוסלמי, כל עוד השימוש נעשה מתוך כבוד למקום, מבחינה אסלאמית. אכן, יהודים הורשו להתפלל ליד הכותל המערבי עוד בזמן האימפריה העוסמאנית.⁵

אם נסכם את דיוננו עד כה, נוכל להיווכח שאמנם כן, יש אינטרס מוסלמי ופלסטיני לשמור על חצרות אלאקצא ללא פעילות לאומנית יהודית, אך בד בבד, ברובד העקרוני של הנרטיב הדתי האסלאמי תתכן פשרה, במידה והנרטיב והזהות היהודית תהיה קונקרטית ושוחרת שלום באינטרסים שלה לגבי המרחב. אם לא יוגדר נרטיב קונקרטי יהודי-קולקטיבי אודות המרחב, קריאת “אלאקצא בסכנה” תהיה נכונה לגבי רוב ככל הפעילות היהודית בהר הבית, מכיוון שהיא תצטרף לקונטקסט הלאומני-משיחי. יצדק אז כל האומר – “זה מתחיל בעליה של יהודים להר, אך יש סיכוי סביר, שמכוון הדבר להימשך בשריפת המסגדים”. האם יתכן נרטיב דתי יהודי, שיוכל למלא את דרישות היהדות להקמת מקדש בהר הבית ללא פגיעה במסגדים ובכבוד שטח הוקף, מבחינה אסלאמית? שאלה זו משמעותית עוד יותר, לפי ההערכה, המקובלת במיינסטרים ההלכתי היהודי, שמקום קדש הקדשים של המקדש היהודי אמור להיות לא אחרת מאמצע כיפת הסלע, מקום אבן השתיה.

כאן ברצוני לטעון, שהדבר אפשרי ואף מתבקש. לשם כך, הנחת המוצא צריכה להיות מונחלת הבנה בדבר האידאליות של ארעיות הפעילות הדתית היהודית בהר הבית, אשר שיאה עשוי להיות באמצעות משכן נבנה ומתקפל עם כלי הקודש שלו ללא בנין קבע. זאת, על רקע האמור בספר שמואל ב’, פרק ז’, פסוקים ב’-ז’, בשיחת דוד המלך (הנביא דאוד עליו השלום) ונתן הנביא – “(ב) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃… (ד) וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ה) לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־עַבְדִּ֣י אֶל־דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי׃ (ו) כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּ֠וֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן׃ (ז) בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְהַלַּ֘כְתִּי֮ בְּכׇל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת־אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת־עַמִּ֥י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא־בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים׃”. האל מתואר כאן כפונה אל דוד המלך דרך נתן הנביא, בטענה, שהשאיפה לבנות בית מקדש קבוע ומפואר (“בית ארזים”) היא אירונית, לאור העובדה, שהאל אינו צריך משכן קבע לגור בו, ולא בקש זאת מעולם. כך, מתוך חתירה לקיום פולחן יהודי ארעי בהר הבית ללא מקדש קבוע, גם קיום מצוות כניסת הכהן הגדול לקדש הקדשים ביום הכיפורים (המצווה היחידה הקשורה בקדש הקדשים) תוכל להתרחש באופן ארעי בתוך כיפת הסלע כשעה אחת בשנה.

הקריאה שלי היא להוביל ולנהל שיח מובנה, דקונסטרוקטיבי וממסדי פרלמנטרי וממשלתי אודות האינטרסים היהודים-הלכתיים הלא לאומניים בהר הבית, ודווקא לפי הגישות ההלכתיות, הטוענות שיש חיוב הלכתי מעשי בעניין הר הבית בימינו.⁶ דווקא מנקודת מבט ממסדית-חילונית, בה חופש הדת והפולחן הוא אחד מזכויות האדם, והשאיפה ל-Win-Win Situation היא שאיפת גישור לשלום, שמעבר למשחק סכום אפס של עליונות דתית, ניתן לייצר שיח קונסטרוקטיבי וממסדי בעניין הסיום לדרישות היהודיות אודות הר הבית והגעה לכלל מסמך ממצא שלהן לצורך הסדר קבע מוסלמי-יהודי-פלסטיני-ישראלי אודות מרחב משותף זה. הדרישה חייבת להיות לגיבוש נרטיב-יהודי קולקטיבי עבור החיוב הדתי-הלכתי בהר הבית. אסור להיכנע לשיח קיים, המנוהל על פי ערכים קיצוניים ולאומניים, אלא שעל החברה היהודית ליצור שיח אלטרנטיבי, אשר יכלול בתוכו את ההתחשבות ברגש הדתי היהודי האותנטי. ללא אלטרנטיבה ממסדית כזו, השיח יתקיים דווקא “בשוק השחור” של האקטיביזם הלאומני, תוך שימוש ציני וקיצוני ברגש הדתי המסורתי. אדרבא, דווקא מתוך כך שהחברה היהודית תגבש נרטיב יהודי, שיעמוד לצד נרטיבים מוסלמי ופלסטיני, נוכל לשאוף לנרטיב השלם הגדול מסכום חלקיו – נרטיב-על אודות שאיפה משותפת לעבוד את האל האחד בהר הבית בחצר אלאקצא, האל אותו עבדו הנביא אדם הראשון עליו השלום, הנביא אברהם אבינו עליו השלום וצאצאיהם, האל ששמו ‘אס-סלאם’ (السلام, ‘השלום’) ו’שלום’ באסלאם וביהדות.⁷

סיכום ומסקנות

לסיכום טענותיי במאמר זה – מרחב משותף הוא מרחב בו ממומשים הערכים, של כל מי שהוא מיוחד עבורו. לשם הבנה הדדית של ערכים אלו, קודם כל, כל צד בעניין אמור להיות בעל נרטיב מגובש בתוכו, ורק אחר כך יוכלו לברר סוגיות אודות שיתופיות במרחב. הנרטיבים אמורים להתגבש באופן רשמי, במקרה של הר הבית – אף ממסדי פרלמנטרי וממשלתי. עולמות התוכן הרלוונטיים לנושא חצרות אלאקצא שבהר הבית כמרחב משותף הם השיח הדתי, השיח הבין-דתי, השיח הגישורי (במיוחד לפי הגישות הנרטיבית והרב תרבותית בגישור)⁸ ושיח זכויות אדם, הכוללות את הזכות לחופש דת ופולחן. בפועל, כיום הנרטיב היהודי לא מגובש דיו, ונשלט על ידי זרמים פיראטיים, המנצלים באופן ציני וקיצוני את הרגש היהודי-דתי המסורתי. לשם שינוי המצב יש לנהל שיח מתון וממסדי, שיצא מתוך הדגשת המקורות הדתיים, שהבאתי במאמר זה, והכרה ברגש הדתי האותנטי לשם יצירת שיח אלטרנטיבי. לשם קיבוע המרחב כמרחב משותף יש להגיע להסדר על פי דרישותיהם הסופיות של הצדדים המעורבים, כך שלא ישתמע הקשר לעומתי לפעולות תמימות של אחד הצדדים. זהו תנאי הכרחי (לצד פעילויות אקטיביסטיות נוספות למען השלום) למעבר ליום שאחרי “מבול אלאקצא” – ל”יום הקשת בענן“.