של מי הכיכר הזו? על תפילה בהפרדה וכיכר דיזנגוף כמרחב מאבק פוליטי

ביום כיפור בשנת 2023 הפכה כיכר דיזנגוף לזירת מחאה סוערת כאשר ארגון ‘ראש יהודי’ אירגן במקום תפילה ציבורית בהפרדה מגדרית, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון והנחיות העירייה. העימותים שפרצו בין מתפללים לתושבים ומוחים מדגימים כיצד המרחב הפיזי של הכיכר משמש זירה אקטיבית למאבק על ערכים, שייכות וזהות תל-אביבית. רשימה זו תבחן כיצד המקרה מערער על הזהות החילונית-ליברלית של תל אביב, ותשאל: מה הופך פרקטיקה מסוימת ל’לגיטימית’ במרחב? מי מחזיקים בכוח להכריע אילו זהויות יקבלו ייצוג בולט בתוכו? ומה באופייה המרחבי של הכיכר הופך אותה למוקד סימבולי עירוני וארצי?

הזירה: על הכוריאוגרפיה המרחבית של התפילה בכיכר דיזנגוף

בלב הסוגייה עומד המרחב הציבורי של הכיכר. למרות שקיימים בתי כנסת רבים בעיר, הבחירה לקיים את התפילה במרחב ציבורי פתוח ומרכזי היא המעוררת מחלוקת. בספרה, ניתחה פרופ’ טלי חתוקה את הכיכר כטיפולוגיה מרחבית שמאפייניה מאפשרים לקיים ריטואלים טקסיים ומחאות שאופיים כולל סולידריות בין מפגינים, טקסיות, נראות ובולטות במרחב. ¹ כיכר דיזנגוף, כמרחב מתוחם, מעגלי ומרכזי, מתפקדת כבמה לקיום הריטואל הדתי החגיגי. היא מייצרת את הכוריאוגרפיה המרחבית של התפילה ומשפיעה עליה, ומשרתת הן את הלכידות הפנימית של המתפללים כלפי פנים והן את הפגנת האידיאולוגיה שלהם כלפי חוץ.

הכוריאוגרפיה המרחבית מבנה יחסי כוח, סדר חברתי והיררכיה מרחבית. כך למשל, בשנים הראשונות הוצבה מחיצת ההפרדה לצד הכיכר, ולעומת זאת בהמשך המחיצה הוצבה במרכזה. מיקום המחיצה מגדיר מחדש היררכיות של תנועה ושהיה, וקובע למי מותר לשהות והיכן לפי קודים אידיאולוגים. לפי חתוקה, אירועים מסוג זה מבוססים על “סדר נבדל מזה של חיי היום יום” המייצר נראות מובלטת ומכוונת. לנראות הסימבולית של התפילה בכיכר המעגלית תרמו גם התנאים הייחודיים של יום כיפור, המתבטאים בכבישים ריקים ובלבוש לבן קולקטיבי. בקיום התפילה מתממש תיאורה של חתוקה את הכיכר האזרחית-חילונית כמקבילה המודרנית למקום קדוש ומתרחשת התמזגות בין שני השימושים הללו. ²

הבחירה בכיכר דיזנגוף אינה מקרית, ומיקומה משחק תפקיד משמעותי בסוגיה ומשקף מאבק אקטיבי על נראות במרחב החילוני. התפילה בכיכר דיזנגוף נחוותה על ידי התושבים ועל ידי העירייה כהשתלטות על ליבו של המרחב הליברלי בתל אביב בפרט ובישראל בכלל. התנגדותם פגשה את מטרתו המוצהרת של ארגון ‘ראש יהודי’ להשפיע על מרחב זה, ובכך הפכה את המיקום הגיאוגרפי למוקד הסכסוך האידאולוגי והתרבותי.³  זאת בניגוד לתפילות בפאתי העיר (לדוגמה תפילה מוסלמית בפארק צ’ארלס קלור) או חלופות במרחבים מרכזיים אך מוצנעים ותחומים (פשרה שהוצעה על ידי בית המשפט לקיום התפילה בגן מאיר).⁴

התושבים: בין מאבק שכונתי למאבק על אופי העיר והמדינה

חתוקה הדגישה כי מרחבים ציבוריים הופכים לכאלו דרך פרקטיקות אזרחיות, ויכוחים וקונפליקטים חברתיים, וכי “כל מרחב ציבורי הוא מרחב פוליטי”.⁵  המרחב מייצר סדר חברתי ופוליטי עדין, אשר אי-קבלתו על ידי הציבור מעוררת מחלוקת וסכסוך. מנקודת המבט הזו, ניתן לראות בעימותים בכיכר דיזנגוף מאבק אקטיבי על הסדר במרחב הציבורי ועל הערכים הפוליטיים וחברתיים שהוא מייצג. הכיכר מהווה “סלון עירוני” מרכזי של התרבות הישראלית. כמרחב המזוהה היסטורית עם ליבת העירוניות החילונית, המודרניזם והחופש האזרחי, הכיכר נתפסת בתודעה הקולקטיבית של תושבי העיר כ’מבצר ליברלי’ שיש להגן עליו מפני מגמות שמרניות חיצוניות. כל קונפליקט או ניסיון להגדיר מחדש את הקודים המרחביים שלה נטענים מיד במשמעות סימבולית מועצמת וזוכים לתהודה ארצית חריפה.

בשונה מקונפליקטים מקומיים הממוסגרים לרוב כ-NIMBY (“לא בחצר האחורית שלי”), העימות סביב התפילה בכיכר דיזנגוף חורג ממאבק של הגנה על איכות חיים שכונתית או על ערך נדל”ני במיקום ספציפי. זהו מאבק פוליטי-אידאולוגי רחב ורב עוצמה על אופיו וזהותו של המרחב הציבורי הישראלי כולו ועל שייכות למרחב והזכות לעיר: על אף שמדובר באירוע זמני, התושבים אינם מוכנים לקבל את קיומו של הריטואל הדתי שנתפס כפרקטיקה של טריטוריאליזציה או השתלטות זוחלת המבקשת לנכס את המרחב הציבורי ולשנות את צביונו ואת צביון העיר, מהלך המצטרף להקשר רחב יותר של מאבקי תושבים נוספים מהשנים האחרונות כנגד פעילותם של גורמים וארגונים דתיים. ⁶ התחושה הזו משתקפת בדבריהם של התושבים המוחים, המתארים את התפילה כ”תקיעת אצבע בעין”.⁷ מבחינת התושבים, ההתנגדות להפרדה המגדרית בכיכר מהווה אקט של הגנה על ערכיהם וערכי העיר והמדינה, ומפני שיבוש ההגמוניה התרבותית, הסדר החברתי והאידיאולוגי הקיים.

המתפללים מנגד, מסרבים לקבל את תביעת הבעלות של המוחים על האזור, וטוענים כי הכיכר ציבורית ואינה שייכת לאדם או לקבוצה מסוימים. בדבריו של ישראל זעירא, יו”ר ארגון ‘ראש יהודי’, הוא מציין שגם הוא תל אביבי, זה ביתו והוא ושכניו רוצים להתפלל בחוץ. את ההתנגדות הוא חווה כאי-קבלה של פעילות יהודית במרחב הציבורי, על ידי מי שמרגישים ש”תל אביב של אבא שלהם”.⁸ קריאת תיגר זו על הבלעדיות החילונית בכיכר חושפת פוליטיקה מרחבית מקוטבת: בעוד שגורמים שמרניים משתמשים בריטואל דתי בלב המרחב כדי לזכות בנראות ולגיטימציה, הציבור הליברלי נאבק להגדיר מחדש את גבולות הפלורליזם העירוני, ולסמן את ההפרדה המגדרית כביטוי שחורג מגבולות הלגיטימיות.

שאלת השייכות והבעלות על המרחב הופכת מורכבת כאשר מדובר בשטח ציבורי בעל מטען סימבולי כה רב. מי מחזיק בכוח לקבוע אילו פעילויות ואידיאולוגיות רצויות במרחב? שאלה זו מובילה לנקודת מבטה של העירייה כמי שמנהלת את הכלכלה הסימבולית של העיר. 

העירייה: המאבק על עיצוב הכלכלה הסימבולית של תל אביב

בחינת המאבק המוסדי של עיריית תל אביב בארגון ‘ראש יהודי’ חושפת כיצד המרחב הציבורי הופך לזירה שבה הנהגת העיר לוקחת חלק בניהול ‘הכלכלה הסימבולית’ של העיר.⁹ לפי זוקין, התרבות בעיר מהווה כלי לשליטה ולתביעת בעלות על המרחב, שבאמצעותו מעוצבת הספירה הציבורית ונקבע מה ראוי שיתקיים בו.¹⁰ כלומר מושג הכלכלה הסימבולית מתייחס למערכת שבה תרבות, סמלים וזהות אינם רק ביטויים אסתטיים, אלא משמשים משאבים מרכזיים להפעלת כוח פוליטי, לייצור ערך כלכלי ולתביעת שליטה על המרחב הפיזי והחברתי.

הסימבולים העירוניים מתעצבים בין היתר דרך מיתוג אסטרטגי. קיפניס תיאר את תהליך המיתוג העירוני כמהלך מוסדי המאגד מאפיינים כלכליים, פוליטיים וערכיים ליצירת זהות מובחנת של העיר.¹¹ המותג העירוני נבנה על בסיס ה’תדמית’ הקיימת, שהיא מערכת הרשמים והאמונות הסובייקטיביות שיש לציבור ביחס לעיר. לפי קיפניס, עיריית תל אביב מכירה בכוחו של המיתוג העירוני ופועלת רבות בנושא. היא לוקחת חלק פעיל במיתוגה של העיר כליברלית, פלורליסטית וגאה.¹²

סוגיית התפילה המופרדת נתפסת כנזק ישיר למותג התל-אביבי ועל כן העירייה התנגדה לקיומה. ההגנה על המותג נוכחת בדבריו של ראש העיר חולדאי: “אני לא אתן לשנות את אופיה של העיר שלנו! בתל אביב-יפו אין מקום להפרדה והדרה מגדרית במרחב הציבורי“,¹³, “לצערי אתמול בערב החליטו גורמי קיצון דתיים ומשיחיים לרמוס את החלטת בית המשפט…”, פוסט ב- ,X25 בספטמבר 2023, נדלה בתאריך 15 במאי 2026.] ושל משנהו לדיאנסקי: “…נמשיך להיאבק כדי שתל אביב תמשיך להיות עיר ליברלית ושוויונית, ולא נאפשר לגופים משיחיים ומיסיונריים לשנות את אופי העיר בגסות“.¹⁴

אולם, גישה נחרצת זו השתנתה לאורך השנים, והיא משקפת את הדינמיות בכלכלה הסימבולית של העיר. בתקופת הקורונה, העירייה אפשרה קיום תפילות במרחב הפתוח מתוך הכרה בצרכים בריאותיים וקהילתיים, מהלך המדגים את טענתה של זוקין כי תרבות ציבורית היא תהליך דינאמי של משא ומתן על המקובל במרחב. ¹⁵ כך, מתוקף הנסיבות המשתנות, העירייה הכילה באופן זמני פרקטיקות דתיות בלב המרחב החילוני. אולם עם חלוף הקורונה והתגברות המתיחות החברתית סביב המחאה המשפטית בשנת 2023, התרבות הציבורית השתנתה. המרחב הציבורי הפך לזירה שבה הנהגת העיר הרגישה צורך לסמן גבולות נוקשים ולא לאפשר עוד את קיום התפילה בהפרדה מגדרית בטענה שהיא מכשירה הדרת נשים. בחגי תשרי 2024, הסוגייה הגיעה לנקודת רתיחה שהובילה למאבק משפטי, ונפסק כי יש לאפשר את התפילה הציבורית בהפרדה, אך במיקום חלופי ושולי מבחינה עירונית.¹⁶

מבחינה מוסדית, העימות בין עיריית תל אביב לארגון ‘ראש יהודי’ מצביע על פרדוקס מובנה בזהותה של תל אביב: אם פלורליזם ופתיחות מהווים ערכי ליבה, הרי שניתן היה לצפות כי המרחב הציבורי יכיל מגוון רחב של פרקטיקות, כולל כאלו בעלות אופי דתי. המאבק מעלה תהיות לגבי גבולותיה של אותה סובלנות. זעירא מוחה על האיסור דרך השוואה לאירועים אחרים כמו מצעד הגאווה והמחאות בקפלן אותם העירייה מעודדת ומקדמת.¹⁷ מה שממחיש כי אירועים המתיישבים עם הדימוי העירוני בעיני בעלי הכוח מתקבלים בברכה בעוד אירועים שלא, מודרים או נאסרים. בעיני מובילי הארגון, מדובר בפער בין הפגנת הערכים הליברליים לבין קיום מהותני שלהם. מבחינת העירייה, זהו ניצול של הליברליזם כדי לפעול נגדו.

מצב זה מייצר היררכיה של שייכות ומעלה שאלות לגבי יכולתה של העירייה ליישב התנגשות בין ערכים ליברליים לבין פלורליזם הכולל בתוכו קולות שמרניים. כאשר העירייה מסמנת את התפילה בהפרדה כחריגה, היא מגדירה עבור מי מיועד המרחב הציבורי ועבור מי לא. מבחינת האדם הדתי, פעולה זו מציבה אותו כ’אחר’ שנוכחותו במרחב מותנית בוויתור על פרקטיקות קהילתיות. בו בזמן, פעולה מוסדית זו מחזקת את המותג העירוני ותדמיתו של התושב הליברלי אשר מוצא במרחב העירוני ביטוי פיזי לערכי השוויון להם הוא מצפה, ובנוסף מבקש לענות על רצון התושבות והתושבים שלא להיות מודרים בפועל מהמרחב הציבורי בעקבות קיום פרקטיקות דתיות שונות. המרחב הפיזי, אם כן, מגלם בתוכו ערכים וזהות ומקבע מציאות חברתית. 

פסיקת בית המשפט, שהציעה להעתיק את התפילה בהפרדה למיקום חלופי ושולי כמו גן מאיר, משקפת פשרה מרחבית שצפויה להפוך את “תפילת-המחאה” לחלק ממשא ומתן מתמשך על גבולות הפלורליזם העירוני. לאור זאת, עולות מספר שאלות: האם כיכר דיזנגוף תישמר כסמל ליברלי או שתיאלץ להגדיר מחדש את גבולותיה הסימבוליים? כיצד תתמודד העיר עם “הפרדוקס הליברלי” המאתגר את הסובלנות התל-אביבית דרך הדרישה לנראות שמרנית במרחב? וכיצד ימשיכו מאבקי הכוח האידיאולוגיים הללו לעצב את המרחב הציבורי בישראל?

הרשימה נכתבה במסגרת הקורס ‘סוציולוגיה אורבנית’ בהנחיית ד”ר נגה קידר.