המערכתהיישוב הבדואי חורה עלה לאחרונה לכותרות, כאשר נודע שהמפגע בפיגוע בבאר שבע היה תושב המקום. אבל כמה מאיתנו שמעו על חיי הבדואים בחורה לפני כן? רוב האוכלוסייה אינה מכירה את חורה ובמצבים של קונפליקט אנו נוטים לחשוב בסטריאוטיפים. רשימה זו מבקשת להאיר את המציאות המורכבת ולהציג תמונה מחיי היום יום ביישוב.
הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע בשבוע שעבר העלה את היישוב הבדואי חורה לכותרות כאשר התברר שהמפגע היה תושב המקום. ראש המועצה יצא בגינוי חריף ותקיף של המעשה אך ביישוב עדיין חוששים כי הציבור הבדואי כולו יוכתם ומודאגים מגורל מרקם החיים בינם לבין שכניהם היהודים. התקפות הטרור הקשות של התקופה האחרונה עוררו מתח רב בין אוכלוסיות המיעוטים החיות בארץ לבין הרוב היהודי. רוב הציבור בישראל אינו מכיר את חורה ובמצבים של קונפליקט אנו נוטים לחשוב בסטראוטיפים ועלולים להכליל קבוצות אוכלוסיה שלמות. רשימה זו מבקשת להאיר את המציאות על מורכבותה הרבה ולהציג תמונה מחיי היום יום ביישוב.
הטקסט להלן פורסם בבלוג לראשונה במאי 2013, ואנו מפרסמים אותו שוב כעת.
=========================================================================================
היישובים הבדואים בנגב ממוססים את ההבחנות התכנוניות בין כפר לעיר ומעוררים את השאלה האם ניתן, או בכלל צריך, להפוך אותם לשכפול של מודיעין או יבנה? רשמים מביקור בחורה.
היישוב הבדואי חורה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
באזור הנגב 2013 בולטת נוכחותן של שתי קבוצות: הצבא והאוכלוסיה הבדואית. בעוד שהשטחים שבחזקת הצבא הם בעיקרם שטחי אימונים פתוחים ולא מפותחים, הרי שהשטחים שבחזקת הבדואים הם בעיקרם בנויים ומיושבים. מאז החלטת הממשלה להקים שבע עיירות בדואיות בנגב, צומחת חורה במהירות והופכת מכפר קטן וזניח לעיירה שמספר תושביה מתקרב לסף התושבים המגדיר עיר. אמנם היישובים הבדואים בנגב לא תמיד זוכים ליחס במחקר ובשיח העירוני בישראל, אך דבר זה עשוי להשתנות על רקע צמיחתן של שבע העיירות המתרחבות בקצב מסחרר ומיישוב כפרי ומפוזר הופכות ליישובים צפופים שסביר להניח שבתוך עשור יחלו גם לצמוח לגובה, מפאת מחסור בקרקעות פנויות.
שכונה 15 בחורה היתה אחת מסביבות המגורים שבחנו במסגרת מחקר של המעבדה שהוצג לבסוף בספר “שכונה-מדינה”. לסיור של חברי המעבדה בחורה הצטרף הצלם רועי קופר כדי להעניק את הפרשנות שלו למקום. בכניסה לעיירה שאלנו שניים מן התושבים (רק כדי להיות בטוחים) היכן ממוקם בניין המועצה, אך ניתן היה למצוא אותו בקלות רבה – חורה מתוכננת באופן ברור סביב רחוב ראשי, כאשר משני צידיו פזורים מבני חינוך וציבור ומאחוריהם אשכולות של שכונות מגורים. כשמביטים בתכנית המתאר ליישוב ניכר כי הבתים מאורגנים באופן מסודר למדי, אך מיקומם במגרש וחוסר אחידותם הוא שמעניק לנוף את מראה האקראיות שמאפיין את הפריסה המרחבית של הפזורה הבדואית. אולם הדמיון בין חורה לפזורה הוא אשליה בלבד: כאן יש כבישים סלולים, מערכות חשמל ותקשורת, תאורת רחוב, מוסדות חינוך, ציבור ומסחר וגם תכנון לשני פארקים עתידיים שיקומו לכשימצא התקציב.
אחרי ששוחחנו ארוכות עם מהנדס המועצה, המשכנו לסייר ביישוב עם טאלב אל-נאמי – מנהל אחזקה במועצה ובן לשבט אל-נאמי, מהשבטים הקטנים המרכיבים את אוכלוסיית חורה. טאלב, שנולד וגר כל חייו בפזורה, עבר להתגורר בחורה ב-2003 יחד עם אשתו ושבעת ילדיהם. תחילה ביקרנו בביתו בשכונה 15 אותו חנך ב-2004. בחצר הבית דיר עיזים וכבשים ובסככה נוספת נחה נאקה בהריון, שלצורך צילום משותף נאותה לקום מרבצה ולהתרומם לכבודנו. לאחר מכן ביקרנו בבית אחיו של טאלב, גם הוא בית חדש שסביבו גינה מוריקה ועצי פרי שונים, בהם עץ תפוז סיני ועצי דקל תמירים. שני הבתים כוללים שני מפלסים כשבקומת הקרקע חדרי אירוח ומטבח ובקומה העליונה חדרי השינה. מהגג, שמנוצל לתליית כביסה לייבוש ולהצבת דגלים ודוד מים, נשקף נופה של חורה ונוף המדבר המרהיב המקיף את היישוב הצעיר. כשעמדנו על גג ביתו של האח שמענו קולות ילדים צוהלים בחצר הגן הסמוך, ולא במקרה – קרוב ל-60% מתושבי חורה הם מתחת לגיל 18, מה שהופך אותו לאחד מהיישובים הצעירים בישראל. מספר גני הילדים ובתי הספר הולך וגדל, והרשות המקומית בקושי מצליחה להדביק את קצב הילודה ואת תנופת האכלוס של היישוב.
עיר או כפר?
מהו המקום הזה? יישוב? כפר? עיר בהתהוות? קשה לומר. ההגדרות הללו מתמוססות ומתערפלות כשבוחנים את חורה, מקום מפגש בין התכנון הישראלי המערבי לבין אוכלוסיה בדואית מסורתית הנשענת עדיין על ערכים ומושגים הרחוקים מתפיסת העולם המודרנית. אך דברים משתנים. את אורח החיים בפזורה מחליפים ייצוגים של החיים המסורתיים. למשל, על חזית ביתו של טאלב, מתנוסס ציור קיר ענק המתאר סצנות מחיי הבדואים במדבר שחלקן כבר פחות שכיחות היום. טאלב סיפר לנו שמדי ערב נפגשים הגברים במבנה שהוא ספק אוהל ספק האנגר, ומשוחחים על כוס קפה שחור על פוליטיקה, חברה וכלכלה. כששאלנו אותו אם הם גם מעשנים, הוא הפתיע וענה שהרוב כבר לא מעשנים. “זה לא בריא”, הוא הודה, ובכך רמז לשינויים המתחוללים גם בפרטים הקטנים של חיי היום-יום.
טאלב התעקש לקחת אותנו ברכבו אל השוליים של חורה. שם הוא ביקש להציג בפנינו את המקום בו עמד הצריף בו התגורר קודם שעבר לבית הקבע. הצריף נהרס והשטח גודר בפסולת בניין כדי שלא יפלשו ויישבו את המקום מחדש. בסביבה עדיין מתגוררות מספר משפחות ומסגד קטן משמש כמבנה הציבור היחיד במקום. כששאלנו על היתרונות שבחיים ביישוב עם בתי קבע על פני המגורים באוהל או בצריף בפזורה, טאלב הדגיש מיד את ההיבטים הטכנולוגים כיתרונות מבדילים: טלפון, אינטרנט, חשמל, מזגן וכבישים. “החיים שחיינו בפזורה אלה שנים שלא צריך לספור מהחיים שלי, זה הלך סתם” הוא אומר בכאב, “גרתי בצריף ואבא שלי גר באוהל והיינו מנותקים מהעולם”.
בחודש ספטמבר 2011 אישרה הממשלה תכנית להסדרת היישובים הבדואים הלא מוכרים שבנגב. לאחרונה התכנית שוב עולה לכותרות ונראה שהיא עשויה לצאת לדרך בהובלת הממשלה הנוכחית. אם היא אכן תצא אל הפועל, היישובים הבדואים שיזכו להכרה ישנו את פניהם ויחולו בהם הגבלות על בנייה, בהתבסס על “עקרונות תכנון המקובלים כיום בישראל, בכלל זה בנייה צפופה יותר, הקצאת שטחים למבני ציבור ושמירה על שטחים פתוחים וריאות ירוקות” (מתוך הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 11 בספטמבר 2011). אבל האם ניתן, או בכלל צריך, להפוך יישוב בדואי לעיר שנראית כמו מודיעין או יבנה? הדוגמה של חורה מצביעה על פערים בין התכנית הברורה והמוסדרת לבין המציאות בשטח, שבה מתערבבים בתכנון נושאים חברתיים, סכסוכים בין שבטים ואפליה מצד רשויות המדינה, בערבוביה שאיש אינו מבקש להבין.
* בסיור בחורה השתתפו טלי חתוקה, רוני בר, מיכאל יעקובסון והצלם רועי קופר.
הטקסט פורסם בנוסח דומה בספר “שכונה-מדינה“