כיצד קבוצות שוליים משפיעות על המרחב העירוני?

באיזה אופן המרחב העירוני מושפע ממגוון קבוצות שונות החיות זו לצד זו? ד”ר איריס לוין חוקרת את יחסי הגומלין בין מרחב המגורים לתושבים בשולי החברה. היא מאמינה שהרב תרבותיות עדיין חיה ובועטת, ולכן למתכננים יש אחריות לשילוב חברתי של קבוצות שונות במרחב העירוני. רשימה שישית בסדרה “קריאת כיוון”.

“המחקר שלי עוסק באופן בו קבוצות חברתיות שונות בעיר משתמשות במרחבי המגורים שלהם והופכות אותם, בצורות שונות ועם דגשים שונים, למרחבים אישיים, לאומיים, אתניים ופוליטיים”, מספרת ד”ר איריס לוין. “בעיקר אני מעוניינת לבדוק מהם יחסי הגומלין בין המרחב והתושבים, או ליתר דיוק כיצד השתייכות לקבוצה חברתית משפיעה – בגלל סיבות הקשורות לכוח החברתי, הכלכלי או הלאומי של הקבוצה – על המרחב הפיזי של אלו המשוייכים לקבוצה (אם זה מרחב הבית, הרחוב או השכונה), וכיצד המרחב יכול להשפיע על חייהם של אנשים השייכים לקבוצה זו. במהלך עבודתי חקרתי את הנושא הזה בהקשר של מספר קבוצות חברתיות שונות שניתן לומר שהמשותף לכולן הוא היותן קבוצות שוליים שאינן נמצאות במרכז החברתי והכלכלי של המדינה בה הן חיות“.

לוין סיימה את לימודי האדריכלות (1996) ותכנון ערים ואזורים (2004) בטכניון, וקיבלה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת מלבורן (2010). בשנים האחרונות לוין עבדה כחוקרת במרכז סאות’גייט לבריאות, חברה וצדק באוניברסיטת פלינדרס של דרום-אוסטרליה וכיום פעילה במרכז מדיניות ומחקר השייך לארגון חברתי לא-ממשלתי במלבורן. רוב מחקריה עוסקים באופן בו קבוצות שוליים, בישראל ובאוסטרליה, משפיעות ומושפעות מהמרחב הפיזי סביבן.

“בעבר עסקתי בתהליכי התכנון, הבנייה והאיכלוס של שכונה חדשה ביישוב הפלסטיני-ישראלי פרדיס. דרך בחינה של חומרים אדריכליים ותכנוניים, ובאמצעות מסגור הנושא דרך תיאוריות של פוסט-קולוניאליזם וזהות אתנית, בחנתי את משמעות הקמת השכונה עבור תושבי המקום וכיצד הזהות האתנית של התושבים ומיקומם במערך החברתי בישראל השפיעו על תהליך תכנון השכונה ועל תוצר התכנון במובן הפיזי של השכונה ובמובן האדריכלי של הבתים. מצאתי כי הזהות האתנית של תושבי השכונה השפיעה על תהליכי תכנון והקמת השכונה וגם על עיצוב מבני המגורים והמרחב הפרטי של התושבים. על מנת לקדם את תהליך הקמת השכונה התושבים השתמשו ואימצו אמצעים שהוכתבו על ידי המדינה ורשויות התכנון, אולם במרחבים הפרטיים שלהם הם יצרו איים קטנים של התנגדות פוליטית והזדהות אתנית”.

כיצד הזהות האתנית של התושבים ומיקומם במערך החברתי בישראל השפיעו על תהליך תכנון השכונה? בתים המסמלים זהות אתנית פלסטינית בשכונה גבעת פרדיס (צילום: איריס לוין)

במרחבים הפרטיים התושבים יצרו איים קטנים של התנגדות פוליטית. בתים המסמלים זהות אתנית פלסטינית בשכונה גבעת פרדיס (צילום: איריס לוין)

“לאחרונה חקרתי גם קבוצת דיירי דיור ציבורי במלבורן, קבוצה שהיא מהחלשות ביותר בחברה האוסטרלית, שהמתחם בו גרו עבר תהליך של הריסה ובנייה מחדש. במקום מספר מבני דירות ישנים נבנה מתחם חדש המשלב בתוכו דיור ציבורי ודיור פרטי. תוך שימוש במסגרת תיאורטית של ‘תמהיל חברתי’ (social mix), צוות החוקרות ואני עסקנו בדילמות שפיתוח כזה מעלה לגבי שיפור איכות הדיור הציבורי במדינות מערביות והמחיר שיש לשלם עבור פיתוח זה.¹ מחיר זה עלול לכלול עידוד תהליכי ג’נטריפיקציה בעיר והוצאת תושבים חלשים מאיזורים בעלי תשתית שירותים רחבה והריסת הרקמה החברתית הקיימת של קהילת תושבי הדיור הציבורי. באצטלת המונח ‘תמהיל חברתי’ תהליכים אלו מקבלים גושפנקה ציבורית כאילו הם תהליכים חיוביים שראוי לקדמם. המחקר מעורר שאלות נוקבות לגבי המונח ‘תמהיל חברתי’, שואל האם זהו רעיון ראוי התומך ומשפר את מצבם של תושבי הדיור הציבורי, ובודק עד כמה באמת תהליכי הפיתוח והכנסת תושבים מרקע סוציו-אקונומי חזק לשכונות החלשות אכן משפרות את מצבם של התושבים החלשים כלכלית”.²

הבית במובנו הפיזי מתווך באופנים שונים בין המהגרים לחברה החדשה בה הבית ממוקם. בתים של מהגרים מסין במלבורן, אוסטרליה (צילום: איריס לוין)

פנים הבית משקף זהות אתנית בעוד החזית החיצונית אינה משקפת זהות זו. בתים של מהגרים מסין במלבורן, אוסטרליה (צילום: איריס לוין)

בנוסף, לוין עוסקת בנושאים של הגירה והשתקעות במקום חדש, ובמשמעות מושג הבית במובן האדריכלי, הפיזי והרוחני שלו עבור מהגרים. “השאלות המעסיקות אותי במיוחד קשורות לדרך שבה מהגרים מחזקים את תחושת הבית שלהם באמצעות סביבת המגורים הפרטית שלהם, והדרך בה הבית הפיזי (מבנה המגורים – הדירה או הבית) ‘משתתף’ באופנים שונים בתהליך יצירת הרגשת הבית בארץ החדשה. בעבר חקרתי ארבע קבוצות מהגרים אשר היגרו לשתי ארצות שונות (מהגרים מאיטליה ומסין באוסטרליה, ומהגרים ממרוקו ומברית המועצות לשעבר בישראל) בשתי תקופות זמן שונות (התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה וכן שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים).

“המחקר השתמש בחומרים ויזואליים ובמחקר נרטיבי על תהליך ההגירה ועל היסטוריית הבתים ומשמעותם אצל המהגרים הללו על מנת להבין את מקומו של הבית (במובנו הפיזי, HOUSE, ובמובנו המטפיזי, HOME) בתהליך ההגירה וההשתקעות בארץ ובעיר החדשה. מצאתי כי הבית במובנו הפיזי מתווך באופנים שונים בין המהגרים לחברה החדשה בה הבית ממוקם, וכי המהגרים שואפים להפוך את הבית הפיזי (HOUSE) לבית מטפיזי (HOME) תוך שימוש בחומרי בנייה, רהיטים, מזכרות וחפצי חן המסייעים בתהליך נתינת המשמעות למבנה הפיזי בצורה המקלה (לרוב, אם כי לא תמיד) על תהליך ההשתקעות והרגשת הבית של המהגר”.³

המהגרים שואפים להפוך את הבית הפיזי לבית מטפיזי. חדר מרוקאי בבתים של עולים ממרוקו באיזור המרכז, ישראל (צילום: איריס לוין)

רהיטים, מזכרות וחפצי חן מקלים על תהליך ההשתקעות של המהגר. חדר מרוקאי בבתים של עולים ממרוקו באיזור המרכז, ישראל (צילום: איריס לוין)

“באופן כללי המחקר שלי מבקש לבחון את הקשר בין המרחב והאנשים הגרים בו תוך הסתכלות על נושאים של רבגוניות, רב-תרבותיות, וקיום משותף של קבוצות שונות במרחב (הפרטי והציבורי) העירוני. אני מאמינה שהמרחב העירוני הוא מרחב שבמהותו מעודד פתיחות לרבגוניות ולקיום משותף של קבוצות חברתיות זו לצד זו, ושאנחנו, המתכננים ומעצבי הסביבה הבנויה, צריכים לשמור עליו כך ולחזק את המהות הזו שמאפשרת לאנשים שונים לחיות בהרמוניה זה עם זה. הרב תרבותיות בעיר יכולה להתבטא במפגשים של אנשים המשתייכים לקבוצות המחולקות על פי קווי זהות של אתניות, דת, שפה, גיל, מגדר או מעמד כלכלי וחברתי (ועוד קווי זהות רבים נוספים), על ידי יצירת מרחבים המאפשרים הכלה ומפגשים בין אנשים מקבוצות בכל החתכים האלו ואחרים. אני חושבת שלמעצבי הסביבה הבנויה יש אחריות בנוגע לשילוב חברתי של קבוצות שונות, על ידי תכנון המשלב ומכליל ושאינו מפריד ומייעד מרחבים בנויים או פתוחים לקבוצות מסוימות בלבד”.

בתים המסמלים זהות אתנית איטלקית במלבורן, אוסטרליה (צילום: איריס לוין)

בתים המסמלים זהות אתנית איטלקית במלבורן, אוסטרליה (צילום: איריס לוין)

“בעשור האחרון התפתח דיון בעולם סביב שאלת הרב-תרבותיות שהתמקד בשאלה האם מדיניות זו נכשלה בעולם המערבי. למרות שהשיח הציבורי נוטה לחשוב שמדיניות זו נעלמה מהעולם משום שנכשלה כישלון חרוץ, חוקרים מסכימים שהרב תרבותיות עדיין חיה ובועטת – אולי היא פחות נוכחת כמדיניות ממשלתית (אם כי ארצות הגירה מסורתיות עדיין מגדירות את עצמן כפועלות במסגרת מדיניות רב-תרבותית),⁴ אך היא מתרחשת במסגרת החיים היומיומיים והתנהלותם במרחב העירוני, למשל במפגשים יומיומיים עם שכנים במכולת השכונתית, באוטובוס, בשוק העירוני, או במדרכה העירונית.

“אני חושבת שבישראל, למרות שעדיין חסרה מדיניות המכוונת ומעצבת לרב-תרבותיות בכל תחומי החיים (וביניהם בולט במיוחד היעדר מדיניות כזו במערכת החינוך), קיימת רב-תרבותיות הלכה למעשה בחברה הישראלית שאי אפשר להתחמק ממנה, ורב תרבותיות זו הולכת ומתעצמת עם כניסתם של פליטים ומהגרים נוספים למרחבים העירוניים בישראל. זו תופעה שמתרחשת במקביל בכל העולם ונראה שאין דרך לעצור אותה או להילחם בה, ולכן צריך לחשוב על פתרונות חדשים ויצירתיים כדי שיהיה ניתן לחיות יחד עם האחר והשונה. למרות הקושי והמתחים הקיימים בישראל בין שני העמים הנלחמים על אותה פיסת אדמה, קשיים שאינם קיימים במדינות רב-תרבותיות מערביות אחרות, אני חושבת שיש למרחב העירוני ולאחראים על ייצורו תפקיד בשמירה על האינטרסים של כל הקבוצות במרחב, ללא הבדל בין דת, גזע ומין, השתייכות פוליטית, אזרחות או מעמד חברתי-כלכלי. כך לכולנו יש זכות להנות משטחים ציבוריים פתוחים בעיר ומחוצה לה, להתגורר ביישובים מתוכננים ומאושרים על פי חוק, ולהנות משלל השירותים אותם מציעה העיר. הבנת הקשר בין המרחב והקבוצות החברתיות השונות המשתמשות בו יכולה לסייע לנו, אנשי המקצוע, להיות קשובים ופתוחים יותר לצרכיו של האחר”.

בתים של עולים מברית המועצות לשעבר בישראל. פנים הבית משקף זהות אתנית בעוד החזית החיצונית אינה משקפת זהות זו (צילום: איריס לוין)

בתים של עולים מברית המועצות לשעבר בישראל. פנים הבית משקף זהות אתנית בעוד החזית החיצונית אינה משקפת זהות זו (צילום: איריס לוין)