מיכאל יעקובסוןהפקידים מבטלים את כל מה שפנטזת עליו, הפוליטיקאים רואים בפרויקטים נופיים דרך לעורר אהדה ולצבור קולות – וכולם שוכחים שהחשיבות של השטחים הפתוחים היא קודם כל כמותית, האיכות מגיעה אחר כך. ראיון עם אדריכלית הנוף ליטל סמוק.
“עבדתי וקידמתי את פארק קרית ספר במחאה מול העירייה מאחורי הקלעים בתור תושבת ופעילה”, מספרת אדריכלית הנוף ליטל סמוק. “אחד הנושאים בעבודה היה בחינת היקף השטחים הפתוחים בכל רובע בתל אביב. יש תקן של משרד הפנים שעומד על 14 מ”ר לנפש. אחר כך דיברו על 11 מ”ר. הראיתי שקרית ספר סובלת מ-3 מ”ר וזה לפני בניית המתחמים בחסן ערפה והשוק הסיטונאי שאיתם אנחנו מגיעים למ”ר אחד לנפש בלבד”. לדבריה, המשמעות של הנתונים הללו הוא חמור. “יש המון מחקרים שמראים שברגע שאתה יורד מסף של מ”ר שטח ירוק לנפש, יש עליה בפשיעה ובהגירה שלילית. בדקתי גם את לונדון, את פאריז, שם התקבלו יחסים גבוהים יותר”. כל זה מביא אותה להאמין ולהצהיר כי “החשיבות של השטחים הציבוריים הפתוחים היא קודם כל כמותית. במובן הבסיסי ביותר. זה לא משנה מה האיכות של השטחים. האיכות מגיעה אחר כך. היא כמובן מאוד חשובה. האיכות חשובה, אבל קודם כל הכמות”.
ליטל סמוק נחשבת לדור הצעיר של אדריכלי הנוף בארץ, זה שלמד או התמקצע בחו”ל ומעודכן בסוגיות עכשוויות ובמגמות בינלאומיות בנוגע לתכנון ועיצוב הנוף. היא עבדה בבוסטון במשך יותר מארבע שנים במשרדה של אדריכלית הנוף הנודעת מרתה שוורץ (Schwartz). עוד במהלך לימודי התואר השני בהרווארד (Harvard’s Graduate School of Design) היא הכירה את האדריכלית אורנה פרייפלד-בסט ובשובן לארץ פתחו בשנת 2000 את המשרד “ת.מ.א.“, ראשי תיבות של תכנון מרחב אורבני – המרחב העיקרי בו הן מבקשות להתערב ולהשפיע. בין הפרויקטים שהספיקו השתיים להשתתף בתכנונם ניתן למנות את חידוש גן יעקב, כיכר גבעון ואת כיכר התרבות (עם הפסל דני קרוון) בתל אביב, כיכר התרבות באשדוד, רחבת מוזיאון העיצוב בחולון ועוד. פגשנו את סמוק במשרדה הממוקם בבניין מגורים שהוסב כולו למשרדים במפגש הרחובות לילינבלום והרצל בתל אביב.
גן יעקב, תל אביב (צילום: תמא- תכנון מרחב אורבני)
“אני חושבת שיש ירידה משמעותית באיכות השטחים הפתוחים ובכלל”, אומרת סמוק בצער ומצביעה על היעדר המחויבות של הרשויות המקומיות לשמירה על השטחים הציבוריים הפתוחים, בהתאם לרעיון המקורי של התכנון. “האפשרות התחזוקתית והחזון של מחלקות העירייה נסוגה… העלות למ”ר לתחזוקה הוא מינימלי. הקבלנים שמתחזקים ב-500 ₪ זה ברמה של ניקיון וזהו. בטח לא גיזום ושתילות שמתאימות לקונספט הראשוני של התכנון המקורי של הגן. זה מאוד משמעותי”.
מעבר לכך, סמוק מצביעה על הבעייתיות בדומיננטיות של התחזוקה כפרמטר מרכזי בבחינת העיצוב. “הפקידים טרודים בכל נושאי התחזוקה, ואם באת אל הפקיד עם ספסלים מיוחדים או עם עושר צמחי – אומרים לך לא. מבטלים את כל מה שפנטזת עליו. הפקיד אומר לך לבחור מהקטלוג”.
כיכר התרבות באשדוד (צילום: תמא- תכנון מרחב אורבני)
איך הרשות המקומית רואה את תפקיד הנוף היום?
“הרשות היא מושג מאוד כללי. עיריית תל אביב היא גוף מורכב, כי ראש העירייה לא חושב כמו מהנדס העיר שלא חושב כמו אגף שפ”ע [שיפור פני העיר: מ.י]. ראשי ערים, לא רק בתל אביב, כן השכילו בשנים האחרונות והבינו שיש לאדריכלות הנוף חשיבות. המודעות ללא ספק עולה. אדריכלות נוף מביאה רווחה נראית לציבור, יותר מתשתיות. היא גם יחסית לא מאוד יקרה בניגוד למה שעלולים לחשוב. פרויקטים נופיים מביאים אהדה וקולות”.
הבנה זו, מספרת וולף, מביאה למעורבות גוברת של הרשות המקומית בעיצוב השטחים הפתוחים, עד לרמת בחירת החומרים והצמחייה. “רון חולדאי מחייב 60 אחוז דשא בפרויקטים חדשים”, היא אומרת, “מתחם שרונה שלא אנחנו תכננו , וולף [אדריכל הנוף ליאור וולף: מ.י] תכנן שם צמחיה עשירה. חולדאי ראה ונתן הוראה להוציא צמחים ולשים דשא. יש משהו באיזון הזה שבין מה שהרשות עושה או חושבת שהיא עושה לטובת הכלל לבין המצב הזה שאתה מוצא את עצמך במקום תפל ודל עם כמה עצים ודשא, ללא מסגרת ועושר נופי”.
אבל יש מקומות בהם פלטת חומרים עשירה וצמחייה מגוונת מתאפשרים. כך למשל היא מספרת על פרויקט של המשרד בהרצליה פיתוח שהתממש לאחרונה, “שם אמרנו שנדחוף עושר צמחי וקראנו לזה ‘הענן הירוק’. שטח של 800 מ”ר שרצינו להפוך לאינטנסיבי. הכנסנו מאות מינים שונים וניצלנו את מי המזגנים של המשרדים לצורך השקיה. הריחות והצבעים והמגוון המיני הביולוגי שכבר הצטבר שם יצר עושר מיוחד. אני פוגשת שם אנשים שמגיעים בהליכה של רבע שעה כדי לשבת ולאכול שם במיוחד את ארוחת הצהריים”.
‘הענן הירוק’ בהרצליה, 800 מ”ר שרצינו להפוך לאינטנסיבי. הכנסנו מאות מינים שונים, נוצר מגוון ביולגי עשיר (צילום: תמא- תכנון מרחב אורבני)
לא רק דשא אלא יצירת עושר נופי, הריחות, הצבעים, יוצרים חוויה ייחודית, דורש השקעה בתחזוקה (צילום: תמא- תכנון מרחב אורבני)
יש חשיבות לצמחייה מקומית בעשייה שלכן?
“כן. ברור. זה קצת תלוי פרויקט. אנחנו עובדות כעת למשל על ‘שדה התעופה תמנע’. לקחנו בוטניקאים שאוספים זרעים מקומיים ברדיוס של 7 ק”מ מהאתר. כך ניתן שם דגש על צמחייה מקומית תוך חיזוק מינים בסכנת הכחדה. שם אנחנו לא מעל תקרה של חניון כמו במקרה של כיכר גבעון [כיכר בין הרחובות חשמונאים והארבעה בתל אביב: מ.י] אלא אנחנו מנצלים את הפרויקט של רשות שדות התעופה למינוף נופי כזה או אחר”.
++++
היכולת של משרדה למנף את הפרויקטים בהם היא מעורבות ולקדם את עקרונות התכנון שלה, לא מונע ממנה לבקר את תכנון הנוף בארץ כיום, ולחלום על חזון אחר. “הכל נורא דל היום. נדרש מהעירייה הרבה מעבר לתחזוקה. בפאריז למשל מחלקת שפ”ע יש לה אזורים שמבחינה היסטורית איפה שהיו גפנים – הם משמרים, יש יין של עיריית פאריז, יש כוורות שמכניסות את עניין ההדברה הביולוגית ויש דבש של העירייה. משתמשים ומפעילים את התושבים. בניו יורק יש את ה’היי ליין’ שכולו מורכב מפעילות התנדבותית. אלה דברים אינטגרלים לשטחים הציבוריים”. אבל אולי הדבר המשמעותיים שאומרת סמוק הם על התפקיד של הנוף בעיר. תפקיד שאולי שכחנו או הזנחנו עם העיצוב המוקפד והעומס של הגירויים (הקיים בפרויקט של קרית ספר). “אני רואה את הנוף כמקום מדידטיבי. אני רואה את השימוש בשטחים הפתוחים כניתוק מהיום יום, ואני מופתעת שהקהל הישראלי הממוצע הרבה פעמים לומד למצוא בשטחים הללו מקום של פעילות אקטיבית. משמעות השטחים הפתוחים בשבילי היא מקום למרגוע ולניתוק. כיכר המדינה, למשל, יכולה להיות פארק מדהים עם אגם ועצים בלי אף פעילות פורמלית, אלא רק טיול ושביל מדידטיבי. זה עשוי להיות מדהים אבל יש אנשים שיחשבו שזה לא משרת מספיק את הציבור. הדילמה הזאת נמצאת אצלי כל הזמן”.
ואכן זו אחת מן הדילמות והחסרים של הנוף העירוני בישראל. חורשה עירונית עם כמה ספסלים, גינת כיס עם צמחייה עונתית, פארק רחב ידיים ללא פרוגרמה מובנית לילדים או מבוגרים. אין ספק כי התרבות הישראלית משתקפת בעיצוב של המרחב הפתוח, אבל המתכננים ואדריכלי הנוף בהחלט משתפים עם זה פעולה ולא יוצאים בקידום של סדר יום אחר.