המרחבי הוא הפוליטי

כיצד התנועה במרחב משמשת מנגנון שליטה וייצור סמכות? וכיצד היקבים בגדה המערבית ובגולן תורמים לתיאור האזור כבעל אופי ייחודי המקדם את תעשיית היין והטריטוריה כאחד? אריאל הנדל חוקר את הגדה המערבית מפרספקטיבות של גאוגרפיה חברתית-אנושית וחוזר משם עם תובנות גם לגבי העיר.

בגדה המערבית יש מערכת מסועפת של כבישים, מחסומים שונים, אזורי מחיה מוגדרים לקבוצות שונות וכלכלה מורכבת של שייכות ושל פחד לכלל החיים במקום. המרחב בגדה כפוף לסכסוכים פוליטיים, לחלוקה אתנית ולתפיסות דת ולאום שונות המעצבות אותו. מחקרו של ד”ר אריאל הנדל מתמקד באופן בו קבוצות שונות נעות במרחב.

 “לכל אחת מהקבוצות בגדה – המתנחלים, הפלסטינים, הצבא, התקשורת, ארגוני הסיוע (NGOs) – יש מסלולי תנועה שונים. לא מדובר רק בכבישים שונים אלא גם במשטרים שונים המבוססים על  פחד ואי ודאות, כן, גם המתנחלים סובלים מפחד, זה חלק מכלכלת התנועה שלהם”, מסביר הנדל. “בעבודת הדוקטורט התמקדתי בתנועה האנושית בגדה המערבית וברצועת עזה בשנות האינתיפאדה השנייה. המוטיבציה למחקר הייתה כפולה, ראשית לערוך מחקר אמפירי על האופן שבו אנשים נעים במרחב, ובעיקר במרחב “מעורבב” לכאורה, שבו ההפרדה בין האוכלוסיות מתקיימת בעיקר על בסיס של מסלולי התנועה ושל מהירותה. כלומר, כבישים עוקפים או כאלה שבהם תנועת אחת האוכלוסיות אסורה ומוגבלת; מסלולים נפרדים במחסומים שאליהם מתנקזת תנועת שתי האוכלוסיות”.

המוטיבציה השנייה שהניעה את הנדל, גאוגרף עם רקע עשיר בפילוסופיה, במחקר היא תיאורטית: הוא ביקש דרך המחקר האמפירי לחזור עם תובנות הנוגעות לתיאוריה. המחקר של אזור מסוכסך, שמשתנה תדיר בהתאם להחלטות פוליטיות, ביטחוניות, צבאיות, מאתגר מושגים קבועים בגאוגרפיה כגון טריטוריה, גבולות ואף מדידת מרחקים, המשתנים מדי יום בהתאם לתקנות והגבלות התנועה. “אחד הדברים הדומיננטיים בניתוח מערכי התנועה הוא חוסר הוודאות והשינויים המתמידים של היום יום, יש מחסומים  שהמיקום שלהם משתנה כל יום, תקנות המעבר משתנות כל יום, החיילים משתנים כל יום וכל אחד בוחר איך להפעיל את הסמכות שלו. זה יוצר מרחב של חוסר ודאות ובתוך זה צריך בכל זאת להגדיר דפוסים של תנועה של שימוש במרחב. בעקבות המצב נוצרת בעיה תיאורטית-מרחבית, שהרי איך ניתן למפות את המרחבים הלא יציבים הללו ולנסות בכל זאת להגדיר את משטר התנועה, כל זאת בידיעה שהוא לא יציב ולכן גם דפוסי התנועה אינם יציבים? כל מיפוי המתבסס על היציבות של המרחב נתקל בקושי. זה דורש ניסוח  מחדש של חלק מהכלים הגאוגרפיים, למשל איך משרטטים מרחק כאשר אין מרחקים קבועים. כל מיני כלים שרגילים להשתמש בהם לא בהכרח משתפים פעולה עם הסיטואציה”.

כבישים עוקפים או כאלה שבהם תנועת אחת האוכלוסיות אסורה ומוגבלת מעצבים את כלכלת התנועה של כל אחת מן הקבוצות ( Bon Adrien, Flicker.com)

מתוך כך צמחה אצל הנדל ההבנה שהן התאוריה הפוליטית והן הגאוגרפיה הפוליטית הקלאסית בוחנות בעיקר מרחבים יציבים וקבועים יחסית: טריטוריות, גבולות וכדומה. “הן עוסקות פחות בסוגיות של שליטה וניהול דרך תנועה. הכוונה היא שלא רק שהתנועה עצמה מנוהלת, נשלטת, כפופה לאילוצים של רגולציה וליתרונות או לחסרונות של תכנון מרחבי מוצלח יותר או פחות – אלא לכך שהתנועה עצמה היא גם כלי שבאמצעותו שולטים, מנהלים ומייצרים סמכות במרחב״.

לא מדובר בתופעה חדשה, גם הדרכון המודרני, אם חושבים עליו כך, משלב למעשה כוח, שליטה בתנועה, עיצוב זהות לאומית ויצירת גבולות טריטוריאליים, מסביר הנדל. “ההגבלה, האישור או ההתניה של התנועה הופכים לחלק מהכלים שבאמצעותם המדינה מייצרת ומיישמת את כוחה”. לדבריו זהו תחום מחקר מתפתח בשנים האחרונות, במיוחד על רקע הגלובליזציה, תנועות ההגירה הטרנס-לאומיות, ותיירות ההמון, ולכן כיום חוקרים רבים עוסקים “בתנועה ובזרימה של אנשים, סחורות ורעיונות והאופנים בהם התנועה נמצאת בלב מערכי הכוח וייצור הזהויות החברתיות והגאוגרפיות של היומיום״. מספיק לחשוב על גלי הפליטים שמבקשים להגיע לאירופה והגבלות התנועה שלהם כדוגמא לחיבור בין תנועה, מערכי כוח, עיצוב זהות ושליטה.

הגדה המערבית כבית גידול יינות בוטיק

מחקר נוסף לו הוא שותף עוסק בענף הצומח של יקבים בגדה המערבית שהחלו לקום בשנות התשעים והם ממשיכים להתרבות. “יקבי בוטיק באופיים, אשר הבינו את היתרונות הרבים בגידול ענבי יין באזורים אלה. יקבים כמו גבעות, שילה, פסגות, טורא, גוש עציון ואחרים מייצרים יין שאי אפשר להתעלם מאיכותו” כותב מבקר היין חיים הלפגוט.¹ מחקרם של הנדל ושותפיו מתמקד בגידול היין בגדה המערבית וברמת הגולן ובאופן בו הם תורמים לעיצוב אופיו של האזור כייחודי, אורגני, אנין, המשתלב עם הסביבה ותנאיה הטבעיים הייחודים, מה שמכונה בז’רגון היין ‘טרואר’:

“טרואר (terroir) הוא מונח צרפתי המתאר את סך המרכיבים של אזור גיאוגרפי מסוים – אקלים, מאפייני קרקע ומסורות גידול – הבאים לידי ביטוי בטעמם הייחודי של המוצרים הגדלים באזור זה, בייחוד יין, אבל גם, באופן הולך וגובר, שמן זית, דבש, קפה, שוקולד ועוד. מושג ה”טרואר” משחק תפקיד בשיווק היין והטריטוריה עצמה כאחד.² השימוש במושג זה מדגיש מצד אחד את המקום הספציפי שבו מיוצר היין, אך מצד שני מתווך אותו לקהל התל אביבי כמקום של הנאה ושל טעם טוב. הדבר המעניין במקרה הייחודי הזה, הוא הקשר שנוצר בין כמה מהמאחזים ומההתנחלויות האידאולוגיות השוכנות בגב ההר ובין השפה האנינה שמאפיינת בעיקר ציבור ממעמד בינוני-גבוה, תוך שזירה של שיח אקולוגי-אורגני, ביטחוני והיסטורי כאחד”. תופעה זו איננה רלוונטית רק לגדה המערבית כפי שמסביר הנדל, “למחקר זה יש השלכות רחבות גם על מקרים אחרים בעולם שבהם ישנם יינות ומוצרים נוספים הגדלים באזורי סכסוך כגון קפריסין, גבול הונגריה-סלובקיה, ועוד. על כן זה מחדד את הקשר שבין לאומיות, גלובליזציה וכלכלת צריכה מודרנית״.

המתודולוגיה בה הוא הוא נוקט לצורך מחקריו מושתתת על מקורות שונים הנעים מסטטיסטיקות רשמיות, לצד בלוגים עכשוויים של פלסטינים, ראיונות עם אנשי מקצוע וקצינים בכירים, ראיונות מהעיתונות, וספרות אקדמית בתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. באמצעות ריבוי מקורות זה הוא מבקש ליצור תמונה מורכבת הכוללת את המבט מלמעלה-למטה ומלמטה-למעלה בו זמנית. “אני משתדל להצליב ולהשלים בין הדברים, ללכת לראיין את הקצין אחרי שיש לי את הפרספקטיבה של אישה פלסטינית, ולהפך. אני מנסה לראות איך הדברים עובדים יחד, מתוך נקודת מוצא המניחה שהמציאות עצמה מורכבת מכדי “לציית” לשיטת מחקר אחת. אתנוגרפיה בלבד או סטטיסטיקות בלבד לא מסוגלות לתאר את ההשפעות המורכבות של המציאות. על כן אני מאמין שצריך לשלב יחד מתודולוגיות ותיאוריות שונות, כדי להצליח לתאר בו זמנית הן את טכניקות השליטה והן את ההתנגדויות לה – תהליכים המעצבים זה את זה, וכמובן גם את המרחב שבתוכו הם מתקיימים.

ניכר כי הרקע האינטרדיסציפלינרי של הנדל מסייע לו בפיתוח של מעברים וחיבורים מגוונים בין התיאורטי לאמפירי. חברותו רבת השנים בפרויקט הלקסיקון לתיאוריה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב שכיום הוא עומד בראשו, מתמקדת בחשיבה מחדש על מושגים שגורים בתיאוריה הפוליטית. כך למשל הם עוסקים בחשיבה על  מושגים כגון “מדינה”, “אלימות”, “גבול” ועוד, והתוצרים מתפרסמים בכתב העת מפתח: כתב עת לקסיקלי-פוליטי. במסגרת זו ערך הנדל מחקר על מיפוי והגדרת טריטוריות אשר הוביל אותו להעמיק במושג ה”סְפָר”.³ כפי שהוא מסביר המאמר התבסס על חקר הפרקטיקות באזורי ספר, והוביל אותו להמשיג מחדש את החשיבה על ספר לא כאזור מוגדר וכמצב נתון אלא כתהליך. התפיסה המקובלת מגדירה אזורי סְפָר כמצויים בשולי האזור המיושב ומתארת את ההיסטוריה שלהם לפי רגעים של “פתיחה” (עם חדירת אוכלוסייה פולשת למרחב נתון) ושל “סגירה” (כאשר הקולוניזציה, או הדה-קולוניזציה, הושלמה והמרחב “הוסדר”). בפועל ניתן לראות כיצד מרחב נתון עובר גלים חוזרים ונשנים של הרס ובנייה מחדש, שניתן לכנות “ספריזציה”. “יש לכך השלכות משמעותיות להבנת חלק מהתהליכים העירוניים של בנייה, הרס ובנייה מחדש – ובעיקר לאופן שבו ניתן להבינם כחלק מתהליך מורכב שיש לו היבטים כלכליים, חברתיים, סימבוליים ופוליטיים כאחד״.

מהמרחב האורבני אל הלא-אורבני ובחזרה

״אני חושב שאחד ההיבטים המעניינים בהקשר של כתב העת המקוון אורבנולוגיה” אומר הנדל “הוא האופן שבו התיאוריות נודדות מהמרחב האורבני ללא-אורבני, וחזרה”. זו סוגיה שמעסיקה את הנדל לא מעט. כך למשל, בעבודתו על מרחבי התנועה בגדה המערבית השתמש בתיאוריות רבות שצמחו מהעיר כגון גאוגרפיה של פחד, תחושות שייכות, התנגדות של יומיום ועוד. אלה תרמו והפרו את עבודתו אבל לטענתו הן גם הובילו אותו להתבוננות מחודשת על תופעות עירוניות כגון קהילות מגודרות וסלאמס, בעיקר בערי הדרום הגלובלי. “הקהילות המגודרות מנותקות לחלוטין מהמרחב העירוני הסובב אותם, שנתפס כאלים ומסוכן, ובתמיכה עירונית וממשלתית הן יוצרות לעצמן גם מרחבי תנועה נפרדים ובטוחים, אם בצורה של כבישים עוקפים של ממש, ואם בהגבלות על תנועה של אנשים מהאזורים העניים למרחבי התנועה של בעלי האמצעים”. גידור החורג מגבולות הקהילה הוביל אותו ליצור את ההגדרה gated/gating community, “דהיינו מצב שבו החיבור בין הקהילות המגודרות הבודדות יוצר מערך שלם שמגדר ומדיר החוצה אוכלוסיות גדולות בהרבה”.⁴

“חיבור בין הקהילות המגודרות הבודדות יוצר מערך שלם שמגדר ומדיר החוצה אוכלוסיות גדולות בהרבה”, קהילות מגודרות בלימה, פרו (ויקימדיה)

לסיום, מסביר הנדל מדוע הניסיון להבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבעד לסוגיות מרחביות הוא חשוב כל כך. “זה סכסוך או סיטואציה שהמרחב משחק בה תפקיד כל כך משמעותי, המחקר דרך המרחב חושף תובנות רבות”. בשנות השמונים הוא מסביר, מחקרים רבים נעשו מהפריזמה הכלכלית וזאת משום שקשרי העבודה היו כה משמעותיים. העובדים הפלסטינים היו חלק מהמערכת הישראלית ולכן הממדים של יחסי העבודה והיחסים הכלכליים היו מרכזיים במערך היחסים בין הישראלים לפלסטינים. “אך מאז אמצע שנות התשעים, ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, מספר העובדים הפלסטינים צנח באופן דרסטי. היום מדובר על כמה עשרות אלפי עובדים פלסטינים ברישיון, העובדים ברוב המוחלט של המקרים במתחמים סגורים ונפרדים בתחומי החקלאות והבנייה. כך שהיום, בניגוד למצב עד לפני כעשרים שנה, אין כמעט חיכוך ומפגש בין ישראלים ופלסטינים במקומות עבודה או במרחב הציבורי. זו רק דוגמא לשינוי בין הזיקות בין החברות, נדמה לי שהיום ההיבט העיקרי שבו היחסים מתקיימים והסכסוך נמשך הם דרך המרחב.”

בניגוד למציאות התקשורתית שלרוב מציגה את הקבוצות בנפרד, והשיח הפוליטי שבו מתנסחים יחסים לעומתיים, של “אנחנו” מול “הם”, דווקא ההתבוננות דרך המרחב מגלה זיקות משותפות וחושפת את חוסר האפשרות להפריד בין הקבוצות. מבעד לבחינת משטרי התנועה נחשפות כל הקבוצות הפועלות ומתנהלות במרחב ומנהלות כלכלת תנועה, שייכות, פחד ואי ודאות משותפים.