ְּבְּכָל מָקוֹם יֵשׁ דָּרוֹם

כנס איגוד המתכננים אשר התקיים בתחנה המרכזית מצטרף לשורה של אירועים חד פעמיים המזמינים את אנשי הצפון להכיר את הדרום, אך מה נשאר מכך ביום שלמחרת? לכל מקום יש את ה”דרום שלו” כותב המשורר שלומי חתוכה ומיטיב לנסח בשירו המובא כאן, את היחסים הציניים והמורכבים שבין הצפון לדרום.

לאחרונה התקיים כנס איגוד המתכננים בתחנה המרכזית. עוד אירוע בסדרה של פסטיבלים, חגיגות, מסיבות וכל מיני יוזמות מגוחכות יותר ופחות בניסיון לחשוף, לצפות, לגלות, להכיר, את המקום. כל היוזמות הללו נתפסות כהרואיות בעיני המארגנים והמשתתפים בהם. אבל, כאשר מקלפים מעט, ברור לכולם כי אין מדובר בניסיון אמיתי להתקרב למקום, אלא בניסיון למתג את האירוע במקום. וזה ממש לא אותו דבר. ואכן הפורנוגרפיה המציצנית של סבל ומצוקה עשויה להביא יותר ראשים לאירוע במקום מסוג זה. כך למשל טען בפני קולגה בחוג, “טוב שאנשים יכירו את התחנה המרכזית, ייחשפו.” ייחשפו למה? אני שואלת את עצמי. בשיחת מסדרון אחרת בחוג, עם אחת ממארגנות הכנס, היא הפטירה “כן נכון, בסוף העברנו יום שלם במקום בלי לדבר על התחנה.”

בסוף היום חזרו כל המתכננים, הבורגנים, המעונבים, שנהנו לרגע מהצצה למקום, לביתם, למיטתם, לסביבה המוגנת שלהם. אולי הם סיפרו בארוחת הערב על התחנה, אולי לא. מה שבטוח שלמחרת כל העניין היה כלא היה.

אבל לא רק הכנס. מה שמאפיין את כל האירועים המתקיימים בתחנה המרכזית וסביבתה הוא המבנה החזרתי שלהם. מה שמתחלף הם שמות הפעילים.

הו, פעילים, לא מודעים או תמימים, גם מחר בבוקר התחנה המרכזית ותושביה ייוותרו כשהיו.

ואחרי הכל התחנה המרכזית היא רק משל. משל על הדרום, על האנשים שגרים בדרום ונותנים לנו להרגיש טוב עם עצמנו. והדרום נמצא בכל עיר, בכל סביבת חיים, בכל מקום. שלומי חתוכה היטיב לנסח זאת ממני. ” לְכָל מָקוֹם יֵשׁ דָּרוֹם, תּוֹדָה לָאֵל, בְּכָל מָקוֹם, יֵשׁ דָּרוֹם.” אז הנה לכל המאמינים במיזמים, מגניבים, נחמדים, מעוררים, המזמנים את הצפוניים להכיר את הדרום, אני מצרפת את שירו.

בְּכָל מָקוֹם יֵשׁ דָּרוֹם,

לְכָל מָקוֹם יֵשׁ דָּרוֹם,

כָּכָה זֶה

מֵאָז שֶׁאֱלוֹהִים בָּרָא אֶת כּוֹכַב הַצָּפוֹן:

אַחְח,

הוּא כָּל כָּךְ מַבְהִיק,

כָּל כָּךְ מַבְרִיק,

כּוֹכַב הַצָּפוֹן,

כָּל כָּךְ מְצֻחְצָח

וְנָקִי.

כְּבָר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים

אִמִּי נוֹסַעַת עַד אֵלָיו

רוֹכֶנֶת, מְנַקָּה, מְצַחְצַחַת,

מַבְהִיקָה,

מַבְרִיקָה.

“אִמָּא, צְאִי לְפֶּנְסְיָה,

כְּבָר אֵין לָךְ כּוֹחַ בַּיָּדַיִם…”

“וּמִי יְפַרְנֵס אוֹתִי יָ’אִבְּנִי?…

חָשַׁבְתִּי תִּהְיֶה עוֹרֵךְ דִּין,

אוֹ רוֹפֵא…”

“…אִמָּא,

כְּבָר אֵין לָךְ כּוֹחַ בַּיָּדַיִם…”

לְכָל הַפּוֹעֲלִים,

לְכָל הַמַּקְרִיבִים,

לְכָל הַשָּׁרָשִׁים,

שֶׁמִּתְקַדְּמִים בַּכְּאֵב וּבַחֹשֶׁךְ

אֲבָל יוֹדְעִים שֶׁבִּזְכוּתָם הָעֵץ יִהְיֶה

גָּדוֹל וְיָפֶה:

הַכּוֹכָבִים מֵתִים

הַשָּׁרָשִׁים חַיִּים.

לְכָל מָקוֹם יֵשׁ דָּרוֹם,

תּוֹדָה לָאֵל,

בְּכָל מָקוֹם

יֵשׁ דָּרוֹם