התחרות בין העיר הגלובלית למדינת הלאום

המתח בין הערים הגלובלית למדינה הולך ומתעצם על רקע התחזקותן ויכולתן לגבש מדיניות עצמאית במגוון של תחומים. מהם גבולות הכוח של העיר? ומהי מידת האוטונומיה שלה? האם ערים צריכות להתחיל לקיים מדיניות חוץ? ואיך כל זה קשור בהכרעה של הבריטים לפרוש מהאיחוד האירופי?  המתח בין העיר למדינה עורר ויכוח בין קובעי מדיניות, עיתונאים ואקדמאים בכנס בשיקגו לערים גלובליות

“ערים הן המרכז של כמעט כל סיפור שאנו כותבים היום”, קבעה ג’יליאן טט (Gillian Tett), עורכת עיתון Financial Times במושב הראשון בכנס Chicago Forum on Global Cities. ואם ערים הן המרכז של השיח – ערים גלובליות, לתפיסת הכנס, הן אלו שניצבות בראש הפירמידה ומובילות את הזירה העירונית ככלל. כנגזרת של מצב זה, היום, בניגוד לעבר, ערים גלובליות ולא מדינות הן אלו שניצבות בקו הראשון מול אתגרים רבים כמו טרור, אלימות ומחלות. ומתוך כך הן גם אלה שמובילות במציאת פתרונות לאתגרים הללו. לאור זאת, עולה השאלה האם ישנן בעיות שמדינות אינן מסוגלות לפתור וערים גלובליות כן? במידה והתשובה חיובית, לא ברור האם ערים גלובליות צפויות להרחיב את תחום העיסוק שלהן גם לנושאים דיפלומטיים ולפתח מדיניות חוץ. בניסיון להתמודד עם סוגיות אלו (ורבות אחרות) התכנסו בחודש יוני האחרון כ-600 קובעי מדיניות, חוקרים עירוניים ובכירים מהמגזר העסקי והציעו את פרשנותם.

יחסי עיר-מדינה: פרדיגמה במאבק

היחסים בין העיר למדינה נמצאים תחת מאבק ומגמות של שינוי. ריצ’ארד לונגוורת’ (Richard Longworth), עיתונאי החוקר ערים גלובליות, טען שמאחר וערים גלובליות הולכות ותופשות מקום מרכזי יותר ויותר בזירה הכלכלית והתרבותית של העולם, לפעמים הרבה יותר מערי בירה או אפילו מדינות, נכון לדעתו שהן יאמצו מדיניות חוץ ויהפכו לשחקניות פעילות בזירה הדיפלומטית. לדבריו, “מדיניות חוץ מגדירה את האינטרסים של גופים שונים, ובאופן גובר ערים כיום הופכות לבעלות אינטרסים ומעוניינות להגן ולקדם אותם. זה היה נחמד לו ממשלות יכלו לפתור את האתגרים הניצבים כיום בפני ערים.” כפי שהוא ממשיך וטוען, “הממשלה הפדרלית פשוט לא מסוגלת להתמודד עם הבעיות הגדולות של המאה ה-21” בעוד שהאתגרים הגדולים כגון: – טרור, הגירה  ושינוי אקלים עומדים היום בעיקר לפתחן של הערים הגדולות. לכן לגישתו, “מדינות צריכות לפתח מדיניות חוץ ולפתור סוגיות אלה”. לצד שינוי זה הוא מציין כי צפויה התנגדות מצד המדינות שלא ירצו לוותר על הכוח שלהן. “כמובן שצפויה התנגדות לרעיון הזה מאחר שמדיניות חוץ קשורה לממשל הלאומי וניתן לצפות שהשלטון המרכזי לא יוותר על מעמדו בקלות. אך יש לזכור שבמציאות של היום, עם האתגרים של היום, שמירה על המצב כפי שהוא אינה ריאלית”.

הערים הגדולות צריכות להתמודד עם האתגרים הגדולים של המאה עשרים ואחת, דגל צרפת בפריס אחרי מתקפת הטרור בשנת 2015 (צילום: Wikimedia)

לא במפתיע, ובניגוד לעמדה שהוצגה על ידי לונגוורת’, קובעי המדיניות, ובפרט ראשי ערים שהשתתפו בכנס, השמיעו עמדה מנוגדת לחלוטין ויצאו נגד אימוץ מדיניות חוץ לערים. כך למשל טסה ג’ואל (Tessa Jowell), חברה בבית הלורדים בבריטניה, אמרה כי “לראש עיר יכולות להיות תכניות גרנדיוזיות על מדיניות חוץ אבל בסוף הוא נשפט כראש עיר טוב  על ידי מי שבחר אותו ולא על ידי תושבי חוץ. מצע הבחירות יכול להיות מאוד פואטי אבל בסוף מנהלים את העיר באמצעים פרקטיים”. פאריבאטרה סוקהומבנד (Paribatra Sukhumbhand) מושל העיר בנגקוק שבתאילנד המשיך נקודה זו וטען כי  “לראש עיר אין זמן לעבוד גם במדיניות חוץ. גם ככה יחסית מאוד קשה לטייל ולעזוב את העיר, ישר אנשים ששואלים ‘איפה ראש העיר? למה הוא לא כאן מטפל בבעיות של העיר?’ אך הוא חידד והדגיש “זה לא אומר שאין לערים דיפלומטיה, כן נוצרות מערכות יחסים עם ערים אחרות, אבל זה שונה מיצירת יחסים מדיניים לאורך זמן”. בתגובה צ’ן האן צ’י (Chan Heng  Chee), יו”ר מרכז Lee Kuan Yew לחדשנות עירונית באוניברסיטה לטכנולוגיה ועיצוב בסינגפור ציינה כי “למשוך השקעות לעיר זה במידה מסוימת מדיניות חוץ, אבל לא כמו זו שנוגעת בביטחון. לכן אני כן חושבת שראשי ערים עושים דיפלומטיה, אבל זה בעיקר בתחום המסחר”. הנרי מ. פולסון (Henry m. Paulson), מייסד ויו”ר מוסד פולסון, הסכים וטען כי במידה ואכן יש מדיניות חוץ לערים כיום – היא בעיקרה כלכלית “ככל שהעולם נעשה יותר גלובלי כך התחרות על משיכת הון והגנה על התעשייה המקומית גדלה והתפקיד של ראש העיר נעשה יותר מכוון לנושא הזה.”

עוד ציינו קובעי המדיניות כי הם נגד העברת עוד כוח לראשי ערים והפיכת הערים הגלובליות ל”ערי מדינה”. כך למשל פאריבאטרה וכן טסה הדגישו כי לדעתם ערים גלובליות, על אף חוזקן הכלכלי והתרבותי, הן בסופו של יום – ערים ולא מדינות, וכי אינם חושבים כי תפקידה של עיר לנהוג כמדינה. פאריבטרה עמד על החשיבות של ההקשר המקומי ביחס לחלוקת הסמכויות בין העיר למדינה. לדבריו, בנגקוק מבינה שהיא לא “עיר-מדינה” אלא עיר שמנהלת מערכת יחסים עם השלטון ועל כן ההתנהלות שלה היא שונה מעיר כמו סינגפור למשל שהינה “עיר-מדינה”. בבנגקוק יש “קנאה מסוימת” באחדות שקיימת בסינגפור בין הממשל המקומי למדיני אשר מקל על ביצוע מהיר אבל מנגנון זה לא יכול להיות מיושם בתאילנד מאחר שהמדינה שונה מהותית מבחינה משפטית, כלכלית ותרבותית. טסה, ציינה כי “שלונדון אינה עיר-מדינה ואינה צריכה להפוך לכזו. היא עיר מובילה בכלכלה של המדינה ומבחינה תרבותית אבל היא מובחנת ממנה. זה טעות להסתכל על ערים אחרות בקנאה כי ללונדון יש את הייחודיות שלה והקשר שלה לעולם צריך להיות אמיתי לזהות שלה. יש דברים בסינגפור שפשוט לא יעבדו בלונדון”.

הערים הגלובליות עסוקות בניסיון למשוך עסקים לעיר, ניתן לראות בכך מדיניות חוץ, אבל הן לא עוסקות בביטחון, זה עדיין בחזקתה של המדינה, Tokyo (צילום: Flicker.com Vincent van der Pas)

שנאת הפריפריה לערים הגלובלית

יש הטוענים שדווקא ההשוואות של ערי עולם למדינות וההאדרה שעושים לחשיבותן, מעוררת שנאה כלפי הערים בקרב תושבי הפריפריה הלאומית. התושבים שחיים בפריפריה מרגישים מרוחקים מערי העולם, על אף שיתכן כי הם קרובים אליהן גיאוגרפית. נקודה זו הועלתה על ידי אחד המנחים לקראת משאל העם בבריטניה על פרישתה מהאיחוד האירופי (Brexitׂׂׂ). הוא העלה לדיון את הפער בין העמדה של לונדון לכלל בריטניה; “אם תתקבל החלטה לעזוב את האיחוד האירופי זה יהיה נגד הדעה והרצון של לונדון. האם ההצבעה היא למעשה נגד לונדון כעיר גלובלית? “

טסה מבית הלורדים בבריטניה, השיבה כי “קל מאוד לבנות שנאה נגד ערים. כשמסתכלים מבחוץ לא מבינים מה בדיוק עושים שם שכולם מתעשרים. חשוב שערים ייקחו את התפקיד ויסבירו לעולם למה הן חשובות כמנועי הזדמנויות”. כמו כן לדבריה בסופו של יום האתגרים שעיר גלובלית ניצבת מולם הם לא רק אתגרים קיצוניים שאפיינו עד כה את הזירה המדינית אלא גם ובעיקר, אתגרים “רגילים” של ערים כמו אספקת דיור בר השגה שיאפשר לצעירים לגור בעיר, מערכת חינוך במחירים הגיוניים שתאפשר למשפחות לשלוח ילדים להתחנך בעיר ותחזוקת התשתיות (ביוב, מים, תחבורה) כך שלא יקרסו תחת עומס האנשים ההולך וגדל. “המניע המרכזי לשנאה כלפי ערים הוא הקושי הגובר לחיות בהן – ולכן הפיכת ערים ל”ברות השגה” זה התפקיד המרכזי של ראשי ערים”.

הפגנה בלונדון נגד הפרישה מהאיחוד האירופי (צילום: mazz_5 Flicker.com)

עתיד מערכת היחסים בין העיר למדינה

כבר כיום ישנה ביקורת רבה סביב ערים גלובליות על כך שהן מבדלות עצמן ומתנתקות מהמצוקות השוררות במדינה בה הן שוכנות גאוגרפית ומייצגות סט ערכים שונה משל רוב אוכלוסיית המדינה שלא יכולה  להרשות לעצמה לגור בערים אלו או מבחירה באורח חיים אחר. העוינות המתפתחת בין הערים הגלובלית ליתר המדינה היא דו כיוונית. לאחר ההצבעה בבריטניה נשמעו קולות של ‘לונדונים’ מאוכזבים שביקשו להתנתק מיתר המדינה וליצר רשת תרבותית וכלכלית גלובלית עם הערים והאנשים הדומים להם המבוססת על: פלורליזם, קוסמופוליטיות, פתיחות ושאיפה לחיים בעולם ללא גבולות. טענות וזעם דומה נשמעו גם בישראל אחרי הבחירות האחרונות. אך יש לבחון תפיסות אלה ביתר ספקנות, עם מי מיטיב התהליך הגלובלי וההתעצמות הכלכלית של הערים? עד כמה זה אכן מאפשר פלורליזם או דווקא מייצר סטנדרטיזציה וכופה סדר כלכלי, פוליטי גלובלי המיטיב עם החברות הגדולות והתאגידים? כמה מזה באמת זולג ליתר המדינה? האמנם לא מתפתחת פה תפיסה אורבנוצנטרית המייצרת ניתוק בעייתי בין העיר ותושביה החזקים לבין יתר המדינה? גם בישראל הביטוי “מדינת תל אביב” אשר נתבע זה מכבר בשיח הישראלי מזכיר את הניתוק והעוינות כלפי תל אביב שמבקשת להתמקם כעיר גלובלית.

מהו העתיד של מערכת יחסים זו? האם נוכח הבעיות הניצבות בפני ערים לעומת הבעיות הניצבות בפני מדינות נלך ונראה העמקה של הפער התרבותי-תודעתי-חברתי בין אוכלוסיית הערים הגלובליות לערים ויושבים אחרים באותה מדינה? אין ספק שנושא זה משקף יחסים מורכבים שמתהווים בין העיר הגלובלית למדינה במובן של שלטון מרכזי-שלטון מקומי, וכן מעורר מחשבות על המדינה כמכלול ותפקידה בייצוג כלל האינטרסים של אזרחיה, אלו שחיים בערים הגלובליות ואלו שחיים בערים וביישובים האחרים המרכיבים אותה.

*כרמל חנני דגני היתה נציגת אוניברסיטת תל אביב והמעבדה לעיצוב עירוני בפורום שיקגו לערים גלובליות. אנו מודים לתמיכתו של סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב על תמיכתו בנסיעה זו.