כרמל חננימה קורה כשבונים עיר מותאמת לאקלים המקומי ואחרי 40 שנה מגיעה ההתחממות הגלובלית והופכת את התשתית ללא רלוונטית? תשאלו את עיריית מיניאפוליס שמתמודדת עם רשת גשרים ומעברים עיליים שייתרו את רחובות העיר המרכזיים, ואילו היום נוכח מזג האוויר מתעורר צורך במערכת יחסים הפוכה שתחזיר את הרחובות לחיים.
בעיר מיניאפוליס שבמיניסוטה ארצות הברית, הטמפרטורות עשויות להגיע למינוס 40 מעלות צלזיוס בחודשי החורף. “אירועי מזג אוויר קיצוניים” במיניאפוליס, כמו שמכנים אותם בישראל, הם מצב די שגרתי, ולא אחת התושבים נאלצים לקיים שגרת חיים בסופות שלג ארוכות שנמשכות ימים עד שבועות. במצב זה, גם המרחב הבנוי עובר התאמות להתמודדות עם מזג האוויר הקיצוני – הרשות המקומית מצטיידת במפלסות שלגים ומלחים להמסה, הכבישים נסללים מחומרים שונים ואף תשתיות החימום והבידוד בבניינים נלקחות בחשבון בעת הקמת מבנים חדשים. עד כאן דומה ההיערכות במיניאפוליס לערים אחרות בעולם המתמודדות עם חורפים קשים. אבל במיניאפוליס החליטו ללכת צעד קדימה ודאגו ליצירת תשתית עילית המחברת בין רוב הבניינים במרכז העסקי ומאפשרת לתושבים לקיים את כל מהלך יומם בתוך המרחבים המבונים, זאת מבלי לצאת לרחוב הפתוח והחשוף לפגעי מזג האוויר. כמו שמקומי אמר לי, “כשקר בחוץ והאף שלך נושר, זה מאוד נוח שאפשר לנסוע מהבית ברכב, להחנות אותו בחניון מתחת לאדמה, לעלות במעלית למשרד או להסתובב לסידורים, בלי לצאת החוצה”.
סקיווי מיניאפוליס (צילום: כרמל חנני)
מפת הSky System (צילום: כרמל חנני)
תשתית זו נקראת Skyway System, והיא מבוססת על מערכת גשרים עיליים המחברת בין רוב הבניינים במרכז העסקים של עיר (Downtown) ומאפשרת לתושב לנוע בחופשיות בתוך מרחבים מחוממים ומקורים. המערכת משתרעת על פני 69 בלוקים בטווח של 18 קילומטרים רבועים. הגשרים הינם חובה ציבורית המוטלת על כל יזם שבונה בניין חדש במרכז העיר, בין אם קיים בניין סמוך שניתן להתחבר אליו עם המערכת ובין אם לאו. גם הבניין “הקולט” את הגשר צריך להשתנות – ולפתוח חור בצידו לטובת המעבר, אך כאמור, מאחר שמדובר בדרישה המוצבת עוד בשלבי התכנון, לרוב קיימות הכנות לביצוע בפועל.
השטח המחבר בין המבנים נותר בבעלות היזמים, כחלק מהמטרים המרכיבים את הבניין, אך השימוש הוא ציבורי לחלוטין ומערכת הגשרים מתפקדת כמעין רחוב לכל דבר ועניין. בארץ קיים מנגנון דומה הנקרא שפ”פ – שטח פרטי פתוח, כאשר יזם מחויב בתכנית בניין עיר להקדיש חלק מהשטח הפרטי בפרויקט לטובת גן ציבורי או מעבר לציבור. המעניין במקרה של מיניאפוליס הוא שהדגש הוא לא על המרחב ה”פתוח” אלא דווקא על המרחב “הסגור”. הבדל מרכזי נוסף, הוא שמרחבי השפ”פ בארץ מפותחים במנותק מן הפרויקט ולציבור אין אפשרות להיכנס לבניין עצמו. במיניאפוליס, מערכת הגשרים עוברת בין ובתוך מרחבים פרטיים, חלקם אף חנויות, וכל התכלית שלה היא ליצור קישוריות. אמנם חלק מרשת הגשרים והמבנים נסגרים לצרכי תחזוקה וכדי למנוע השחתה בשעות הקטנות של הלילה, אך לרוב מערכת הגשרים פעילה גם בתום שעות המסחר וכאשר החנויות נסגרות. כך תושב יכול למצוא עצמו לא אחת בסיטואציה סוריאליסטית מעט, בו הוא עובר בחנות סגורה שאורותיה מכובים, בין כל הבגדים מקופלים ומסודרים, ליעדו הבא תוך כדי שהוא מקבל הצצה נדירה למאחורי הקלעים של המסחר.
לכאורה נשמע אוטופי, אך כמו לכל מודל תכנוני גם לזה ישנם חסרונות. ראשית העירוב של מסחר ועסקים השזורים אלו באלו במעין רשת בלתי נגמרת של מרחבים, נדמה לפחות בעיני, למעין קניון ענק, הפעיל כמעט 24 שעות. המבקר במרחבים אלו מוצא עצמו לא אחת אבוד במרחב עם תחושת דיסאוריינטציה קשה. על מנת להקל, מפוזרות מפות דיגיטליות וקשיחות בנקודות רבות. כיצד משתנים דפוסי השימוש ברחוב לאור קיום הרשת? כיצד מערכת זו עשויה להיות מושפעת מההתחממות הגלובלית?
סקיווי מיניאפוליס (צילום: כרמל חנני)
שינויי אקלים במיניאפוליס
בשנים האחרונות מתרחשת עליית טמפרטורות הדרגתית בעיר ומקומיים מספרים שאולי בעבר היו רגילים לסופות שלגים שלא היו מאפשרות לצאת מהבית במשך כל החורף אך היום “זה קורה אולי פעם בשנה לשלושה ימים”. במצב כזה מערכת הגשרים המסועפת הופכת למיותרת, וביום החם שבו אנחנו ביקרנו במיניאפוליס הייתה תחושה מצחיקה ללכת ברשת סגורה ומסועפת במקום ברחוב בחוץ. הבנייה שנעשית פחות הכרחית ומותאמת למצב האקלימי מעלה תהיה בנוגע לעתידם של אותם מרחבים בין בניינים התלויים באוויר? האם בהיעדר שימוש יהפכו למרחבים מוזנחים שידירו מהם משתמשים ויהוו אנטי-תזה למטרתם המקורית – לחבר בין חלקי העיר השונים? האם קיימת אלטרנטיבה ראויה במפלס הרחוב? הרחובות במרכז העסקי, בין הבניינים גבוהים גם הם חסר אור שמש ורווי מנהרות רוח. מה מצבו של הרחוב אחרי שנים של אי-שימוש? האם אפשר לחזור לאחור ולהשמיש את הרחוב?
סקיווי מיניאפוליס (צילום: כרמל חנני)
סוגיה זו, מעלה שאלות בנוגע לגמישות ולשינויי האקלים הבאים אלינו שלא בהכרח לטובה. כשנבנו מערכות הגשרים המאסיביות המחשבה על שינויי אקלים לא עיצבה את סדר היום, אך האם היום כאשר אנו מודעים לה היא משפיעה על החשיבה התכנונית? ולא רק בייחס לשינוי אקלים, כיצד עיר יכולה לתת פרשנות מחודשת למבנים, תצורות מרחביות שאיבדו את שימושן בדרך יצירתית שאיננה בהכרח גוזרת הרס?