על אדריכלות, יצירתיות, ואנשים שחיים כאן

שיחה של פרופ’ טלי חתוקה עם אדר’ מיכאל יעקובסון, מתעד וכותב משמעותי של ההיסטוריה האדריכלית בארץ, על המוטיבציה לעיסוק בעבר ותהליך הכתיבה שלו, ועל מצבה של העשייה האדריכלית בישראל בראי תהליכים רחבים מקומיים וגלובליים.

זה אינו סוד שהמעמד של מקצוע האדריכלות נמצא בשפל. מקצוע רב תחומי, יצירתי, שיש לו חשיבות רבה עבור כולנו. אנחנו כולנו צורכים את התוצרים האדריכלים, חיים בהם. אז כיצד מקצוע כל כך חשוב היה לתחום שבוגרים בורחים ממנו, עוברים לעבודה בהייטק. האם זה תהליך העבודה בו היזם מכתיב הכל? האם התסכול מהתוצר האדריכלי, הפלקטי, השמרני? השכר? ומה צפוי בעתיד? מיהם אנשי המקצוע בעתיד? אלו שאלות שמעסיקות אותי בשנים האחרונות בעיקר על רקע הבריחה של בוגרים למקצועות אחרים ונטישה של המקצוע.

החלטתי לשוחח על כל אלו עם מיכאל יעקובסון המוכר לרבים. אני מכירה את מיכאל שנים רבות והוא היה גם בין החוקרים הראשונים שהצטרפו למעבדה לעיצוב עירוני עם הקמתה. מיכאל כותב בפלטפורמות שונות. לרבים מוכר מן הבלוג שלו חלון אחורי, לאחרים מן הכתבות במגזין XNET המנוח, מהספרים שבהם השתתף כחבר במעבדה לעיצוב עירוני וממהספרים הרבים שהוציא על מפעלם של אדריכלים שהטביעו חותמם על הנוף והחיים בישראל. חלק מהספרים הוא פרסם בשותפות עם האדריכל ד”ר צבי אלחייני, כמו הספר “אחרי המודרניזם – האדריכלות של משה לופנפלד וגיורא גמרמן” שיצא לאחרונה בהוצאת אסיה. רשימת הפרסומים ארוכה, כיצד הוא עושה זאת? מה מאפיין את תהליך הכתיבה? מה המוטיבציה שלו לכתיבה הזו? למי אלה מיועדים? ישבתי עם מיכאל לשיחה על כתיבה, אדריכלות ואנשים.

אני פותחת את השיחה עם שאלה שאולי ברורה מאליה, אבל לא ממש. אני תוהה היכן יש לו את הזמן לכל הכתיבה ומה המוטיבציה שלו לכל הפעילות, כשבמקביל הוא עובד במשרד במשרה מלאה.  “דבר ראשון, המוטיבציה שלי היא הרחבת הידע של התחום שבו אנחנו פועלים – אדריכלות, ותכנון ערים. המרחב הזה כולל גם אמנות, חברה, כלכלה ומישורים רבים נוספים. דבר שני, במובן הפשוט של המילה, הכתיבה היא החלק השני של היום שלי. במשך היום אני עובד כמתכנן ואז בחלק היום השני אני עושה דברים אחרים. כי אם אני עובד על בניין, תוכנית מתאר, או פרוגרמה, עד שאני רואה את התוצר או השפעתו יתכן וחולפים שנים, אם בכלל. לעומת זאת, על מאמר אני יכול לעבוד כמה ימים בלבד או על ספר שנתיים או שלוש אבל יש לך תוצרים מיידיים.”

בספרים על אדריכלים, מסביר לי מיכאל, תהליך העבודה הוא מורכב וממושך. אבל גם מתגמל ומפתיע. הוא דורש עבודת עומק. “הדבר הראשון שאני עושה זו סקירת ספרות. מה נכתב, איפה. מאמרים, ספרים, תערוכות שאותו אדריכל או אומן השתתף בהם. אני מנסה להשיג הכל. במקביל אני מתחיל לרכז רשימת עבודות. זאת עבודה סיזיפית. אני מתחיל כל פרויקט של כתיבת ספר עם הרשימה ומסיים איתה רגע ממש לפני הירידה לדפוס. לאחר שיש לי את בסיס הנתונים הביבליוגרפי ושל העבודות אני מתחיל בביקור באתרים ובוחן את הערכים והאיכויות שלהם כמו גם את מצבם הנוכחי. אני אוסף חומרים, מדבר עם אנשים שהיו מעורבים, כמו למשל הקבלנים, היזמים והמשתמשים וזה מרחיב באופן משמעותי את הידע והיכולת שלי להבין את החומרים שבהם אני עוסק.

ובכל זאת, הספרים שונים מן הכתיבה בבלוג או במגזינים. “אין קשר בין צורות הכתיבה השונות”, מסביר לי מיכאל, “הבלוג הוא יומן רשת. זה בעצם ‘יומני היקר’. כתבתי יומן מגיל 8 וב-2009 התחלתי לכתוב את הבלוג. היומן חשוף לכולם ואני בדרך כלל בכל רשימה מתמקד בבניין אחר. אין כאן את העניין להתעמק באופן יסודי במערכת שלמה. בספר לעומת זאת, את יכולה לראות ולהבין את המהלך שעשה אדריכל או של נושא ותחום מוגדר וכיצד העשייה היא חלק מהלך רוח רחב יותר. כמובן שיש את סגנון הטקסט. בבלוג הסגנון הוא מה שאני קורא לו פשוט וישיר. הטקסט בספר הוא חגיגי, משתמש במונחים גבוהים, והמהלכים בו הם מורכבים ודורשים הרבה מחשבה ודיוק ובעיקר זמן ותשומת לב”.

מעבר לתהליך העבודה ברור כי יש לכל העשייה של מיכאל מן המשותף. העיסוק בעבר, בהיסטוריה האדריכלית. זה לא ברור מאליו עבור אדם שבחיי היום יום שלו עוסק בתכנון העוסק בעתיד. “בשביל להבין את העתיד צריך להסתכל אחורה. בשנות השישים והשבעים לא הסתכלו אחורה בכלל. הם הסתכלו לצדדים אבל רק מערבה. אנחנו היום יודעים שחשוב להסתכל מזרחה, אבל אף אחד לא באמת מסתכל. אנחנו לא יודעים מה קורה בירדן, ערב הסעודית, מצרים. בעבר ובמיוחד בתקופה של צמיחה לא טרחו להתבונן אחורה, הם הסתכלו רק לעבר העתיד והוא נראה מבטיח וזוהר. אלא שהיום לא ניתן להימנע מלהתבונן לכל הכיוונים. זאת הבעיה היום. כשאת מסתכלת על משרדי התכנון, על רשות מנהל מקרקעי ישראל, שומעת קבלנים, קוראת על מחירי הדיור ואיך הפוליטיקה בוחשת, את מבינה שצפוף ומורכב באופן שבסופו של דבר התרומה של אדריכל ומתכנן יצירתי כמעט ולא מורגשת”.

אין ספק שמיכאל הוא היום המתעד והכותב המשמעותי ביותר בתחום (יחד עם שותפו לכתיבה של חלק מן הספרים, האדריכל וד”ר צבי אלחייני). ספריו על מנחם כהן, גרשון צפור, משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, שמעון פובזנר, משה לופנפלד וגיורא גמרמן ובקרוב גם ארנונה אקסלרוד, הם כבר מסה משמעותית. לכך ניתן לצרף את הקטלוגים שפרסם ורק החודש פרסם את הספר-קטלוג “מקום, אדריכל, אמן – שילוב אמנות באדריכלות ישראל“, המלווה תערוכה מקיפה המוצגת עד לתחילת חודש מרץ במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן. הספרים ערוכים היטב גרפית וטקסטואלית, שפע של תמונות מרתקות שברור כי הושקעו מאמצים באיתורן. אולם, מה שחשוב בהם הוא דווקא התיאור המעמיק של הפרויקטים והצבתם בהקשר של המקום ותהליך העבודה. 

אני ממליצה להסתכל בתמונות של האנשים, המשתמשים. למשל בספר החדש “אחרי המודרניזם” שפרסם לאחרונה עם אלחייני, אני תוהה מי הם אותם השוהים בכפר הנופש הצרפתי באשקלון? המבקרים במכון וינגייט? אנחנו כבר חברה אחרת, תרבות אחרת. שצורכים ותובעים אדריכלות אחרת. השינוי הזה שחל בחברה הישראלית נוכח עוד יותר בספרים. מי יכול או רוצה להתגורר היום בשיכון? גם אם קיימים מתי מעט הרוב הצביע ברגליים ושועט לעבר שכונות המגדלים החדשות. השינוי הזה הוא המעניין עבור מיכאל, “זו נשמע מילה פשטנית, מעניין, מה זה מעניין? אבל כשאת מסתכלת על המבנים והיצירה הכוללת את יכולה לזהות מהלכים ברורים שמספרים סיפור על המקום הזה. היה פה דור של אנשים שיישרו קו עם מה שקורה בעולם. והאדריכלים ידעו לתכנן חזית, חתך ותכנית. מקומות שמעודדים נקודות וקשרי מבט, חלקם פתוחים חלקם ממוסגרים, מערכי תנועה מרתקים ומהלכים שדרכם נחשף הבניין על חלקיו השונים ולא משנה אם מדובר בדירה, מבואת כניסה, מוסד ציבורי או בית מלון. ההשקעה המחשבתית הופיעה בתכנון ובעיצוב באופן שכיום אפשר רק להתקנא בהם”.

טלי: ומה היום? האם יש משהו מעניין שקורה היום?

מיכאל: “היום האדריכלים ומזמיני העבודה לא מעודכנים. ואם כבר יש אדריכלים שכן מעודכנים ורוצים לעשות משהו מורכב, הקבלן מראה להם את הדלת החוצה. גם כוח האדם במשרדים ירוד, תראי מה קורה בבתי הספר לאדריכלות – סגל הוראה חלש בתיאוריה ולרוב עוד יותר חלש בפרקטיקה, ובעלי המשרדים לא מצליחים לגייס עובדים. אבל אסור לשכוח שבכל אותה תקופה שאני מתרשם ממנה היתה פה מדינה אחרת, מדינה בצמיחה. ישראל הגיעה לשיא ועכשיו אנחנו חווים שקיעה במרבית המישורים ובמיוחד באלה התרבותיים”.

“היום אדריכל שניגש לפרויקט עליו לצלוח את החוזה, יש לו עלות של תוכנות וציוד טכנולוגי, יש לו מיסים, ואז אחרי שיצאה לו הנשמה הוא ניגש לתכנון. מעליו נוגש מנהל פרויקט, קבלן, מנהל עבודה ומערכת בקרה (בפרויקטים גדולים) והם לא תמיד מעודדים אותו להשקיע ביצירתיות אלא רק לעמוד בלוחות זמנים, לעמוד בתקציב ולא חס וחלילה להשתהות. הדבר האחרון שהוא עסוק בו זה התכנון, אלא באיך פותרים מהר הכל, מדביקים מעטפת אופנתית פחות או יותר וזהו. האדריכל ניגש לתכנון מותש עם שכר טרחה שחוק, והוא יודע לאן הוא הולך, הוא מכיר את הצוות והמצב לא מזהיר.”

את הצמצום והרדוקציה בכל המישורים, בבתי הספר, בעשייה האדריכלית, מבין מיכאל כחלק מתהליכים רחבים שמתרחשים בחברה הישראלית כמו גם במישור הגלובלי. “כשמקימים מדינה על הרס של משהו אחר, אל תצפה שיהיה פה גן עדן. הפצע מדמם בגלוי או בסתר ולבסוף חוזר ונפתח. במשך שני עשורים המדינה הצליחה למשוך יפה את הצמיחה, אך ב-1967 החלה השקיעה. ההתנחלויות בשטחים הכבושים, החרדים שחולבים את הכלכלה, הגזענות שכבר לא מתביישים בה, אלה כולם חלק מתופעה משמעותית שיש בין חלקיה קשר הדוק ולא ניתן להתעלם מהם. את מסתכלת על מה שהיה כאן ועל מה שיש כאן עכשיו ונראה לך שזה יסתיים בטוב? האדריכלות היא רק חלק ממציאות רחבה שמורכבת מתהליכים, אבל היא חלק משמעותי כי אנחנו גרים ועובדים ומבלים בתוך תוצרים של אדריכלים ואדריכלי הנוף ואלה משקפים הלכי רוח של החברה המקומית.”

במדינה שנבנית כל הזמן וממציאה את עצמה מחדש, אנו נוטים לשכוח את ממד הזמן. עסוקים בהווה. אולם כפי שכותבים צבי אלחייני ומיכאל יעקובסון בספר הסוקר את עבודתם של לופנפלד וגמרמן “בבולמוס הפיתוח של ישראל (ולא רק בה), ההיסטוריה של האדריכלות והבנייה נכרכת ללא הרף, בעודה נכתבת ומתעדכנת, בהיסטוריה של הרס בידי אדם וטבע; וכמו הבניינים שבהם היא עוסקת – גם תוקפה שלה מוגבל”.