פרופ’ רחל קלוש מגיבה למאמרו של יוברט לו יון The Dilemma of Planning. לטענתה הגישה הביקורתית אותה מציג יוברט מדגישה את ההיבריס המקצועי ורואה בתכנון כוח עיקרי בעיצוב המרחב, תוך שהיא מתעלמת מהעובדה שהמשתמשים במרחב שותפים לא פחות משמעותיים מהמתכננים בייצורו. היא מפנה אל האנרכיזם, לא רק כאמצעי לייצר מודלים תכנוניים אלטרנטיביים, אלא בעיקר כדי לשאוב השראה עבור פרקטיקות תכנוניות המדגישות פעולה ישירה ללא מתווכים ודורשות מהמתכננים לקחת אחריות אישית ולפעול למימוש אלטרנטיבות בשטח. פרקטיקות אלו מעודדות התארגנות לא היררכית הגורסת שותפות בידע תוך ויתור מרצון על השתייכות למבני כוח, כולל אלה המוקנים באמצעות ידע מקצועי ומתן ביטוי לתהליכי השינוי בעשייה יומיומית אשר מחייבת את המתכננים להשיל מעצמם חלקים גדולים מהסוציאליזציה המקצועית הפריבילגית.
מיוברט 1 למדתי לא לקחת דברים כמובנים מאליהם; למדתי לשאול שאלות ולבחון לעומק את הסוגיות הנדונות ובאמצעותן להבין את יחסי הכוח בין בעלי העניין השונים והאינטרסים שלהם. אולי לכן המאמר שלו, במהותו, מעט בעייתי עבורי, בעיקר באופן בו הוא מנסח את עולם התכנון כדבר נתון ובלתי ניתן לערעור. קשה להתווכח עם הצד האפל של התכנון ועם הטענה של יוברט כי הפתרונות לבעיות עמן מתמודדת הדיסצפלינה הפכו בעצמן לבעיות. אינני מתכוונת גם לכפור בעובדה שהתכנון הפך לאמצעי המאפשר למדינה לשלוט במרחב ולבעלי הון לחבור אל המדינה ולעשות שימוש בנכסים השייכים בפועל לכלל הציבור. אבל, באופן פרדוקסלי התנגדותו של יוברט לתכנון מבוססת על האופן שבו הוא רואה את התחום כבעל השפעה אדירה על המרחב וכתוצאה מכך את הכוח הכמעט בלתי מוגבל של המתכננים כמהנדסי המרחב (Harvey, 1985).2
אבל אולי לא כדאי לקחת את התכנון ברצינות כזו. ראוי לשאול האם לתכנון אכן עוצמה כה רבה. אך, בעיקר, האם העמדה שיוברט מציג איננה תומכת, הלכה למעשה, בהיבריס המקצועי של דיסציפלינה הלוקחת את עצמה ברצינות יתר, אשר בגבהות־לב ובהתנשאות רואה את עצמה ככוח החשוב ביותר בעיצוב המרחב.
כשבוחנים את המרחב לעומק מגלים כי בעיצובו לוקחים חלק גם שחקנים נוספים שלהם תפקיד חשוב לא פחות בתהליכי ייצורו. כוונתי בראש ובראשונה לאלה המשתמשים במרחב, אשר בפעולות היומיום שלהם מעצבים את סביבתם בדרכים שלמתכננים הן לעתים קרובות לא ברורות ובעיקר שקופות. אחד התיאורים החזקים המדגימים אבחנה זו היא ההנגדה שיצר דה-סרטו בין מה שרואים ממרום מרכז הסחר הבינלאומי (הישן) בניו יורק (The World Trade Center) לבין המציאות של חיי היומיום ברחוב הניו יורקי, שאותה חיים משתמשיה הרגילים של העיר (דה סרטו, 2005).3 הנגדה זו מתארת את המתח בין רעיון העיר לבין פרקטיקות אורבניות המנכסות את המרחב העירוני דרך ההליכה בו. מבחינה תכנונית דומה הדבר להבדל בין איקרוס השואף לשמים כדי להבין את הארגון הכולל של המרחב (המפה המופשטת) ובמעופו מאבד את חייו, לבין דדלוס המתרוצץ במחילות ומחפש את דרכו מזיע ומבוהל. איזה מהם מכיר טוב יותר את המרחב?
מאמרו של יוברט הוא ביקורת חריפה על מוסדות התכנון. הביקורת היא אמנם חדה ושנונה, אבל היא אינה משאירה כמעט מקום לפעולה. המאמר מתייחס לתפקידו המבני של התכנון, המשמש בידי השלטון על מנת להסדיר ולארגן את המרחב כחלק ממנגנוני הדיכוי הפוליטי, הכלכלי והחברתי. אבל גישה דטרמניסטית זו אינה רואה את הזירה בה פועל התכנון במלואה, על מכלול שחקניה הנראים והסמויים ועל כן היא אינה מכירה ביכולת לייצר שינוי המאתגר את התכנון, הן בכליו הוא והן בכלים שאולי אינו מכיר עדיין, כגון, למשל, אמנות (ראו, למשל: Catterall, 2004).4
כשהשמעתי בפני יוברט את התהיות שלי לגבי המאמר ובמיוחד את הקושי שלי עם כך שהוא רואה את התכנון כחזות הכל, הוא, כדרכו, הגיש לי רשימת קריאה. בין השאר הוא הציע לי לקרוא את ז’אק אליזה רקלוס (Jacques Élisée Reclus). דרך הקריאה על רקלוס ובכתביו הלכה והתבררה לי האלטרנטיבה של אנרכיזם כדרך פעולה תכנונית; דהיינו, לא כתיאוריה אבסטרקטית או כמסגרת לשיח, אלא כקריאה לפעולה משתתפת.
בעוד יוברט מפריד בין התכנון והשיח התכנוני לבין המתכננים והאחריות שלהם, הקריאה הביקורתית המשתמשת באנרכיזם כנקודת מוצא אינה מפרידה בין שיח לבין פעולה, בין תיאוריה לבין פרקטיקה. קריאה עכשווית בספרות אנרכיסטית (ראו, למשל: Gordon, 2008)5 מראה כי האנרכיזם אינו רק אידאולוגיה המעודדת פיתוח של מודלים תכנוניים אלטרנטיביים, אלא דרך פעולה היכולה להתוות הלכה למעשה את דרכנו כמתכננים הפועלים בסולידריות עם משתמשים אחרים של המרחב.
לאורך השנים היתה לאינטלקטואלים אנרכיסטים השפעה גדולה מאוד על המחשבה התכנונית, במיוחד בכל הקשור לתהליכי הרפורמה הלא-אלימה של שינוי חברתי.6 כך למשל הצעתו של פיטר קרופוטקין (Peter Kropotkin) לדפוס מרחבי ביזורי המבוסס על ארגון אוטנומי של כפרים ושכונות עירוניות, המאפשר החלפה הדדית של מוצרים וסחורות וגם ידע וחוויות. רעיונות התכנון המוקדמים, במיוחד אלו של אבנעזר הוורד (Ebenezer Howard) ופטריק גדס (Patrick Geddes) נבעו מחשיבה אנרכיסטית, הקשורה לא רק לדפוסי בנייה וארגון עירוני חלופיים, אלא גם ליצירה של חברה אלטרנטיבית. כפי שמראה פיטר הול (Hall 1996),7 תנועת “עיר הגנים” והתוכניות לביזור המטרופולין שהם יזמו בשנים המוקדמות של המאה הקודמת, קשורים ישירות לרעיונות החדשניים של קרופוטקין אודות אוטונומיה, ממשל עצמי וקהילות המגדירות את עצמן ואת מרחב הפעילות שלהן. כפי שטוען גם ג’ון פרידמן (Friedmann 1987),8 האנרכיזם במחשבה התכנונית מייצג את הקצה האולטימטיבי של רפורמה חברתית בעלת ביטוי מרחבי, המבוססת על שינויים מבניים בתוך היישוב והרואה בקהילה אלמנט מארגן. פתרונות אנרכיסטיים מאוחרים יותר התייחסו גם לבעיות של רגולציה ופיתוח אסטרטגיות המעודדות אנשים להפוך לסוכנים פעילים בייצור המרחב העירוני (Crouch, 2017; Hillier, 2017), לרבות יישום של טקטיקות שונות לניכוס סביבת המגורים, לעתים תוך שיתופי פעולה בין יזמים לדיירים וקידום התרבות של עשה זאת בעצמך (do it yourself). בנושאים אלה צריך לזכור גם את תפקידה של האדריכלות, בעיקר בעידוד המחשבה על הדיור כפעולה (housing as a verb) ופיתוח פתרונות מוכווני-אנשים תוך השתתפות, כמו למשל דיור עצמי והשתתפותי (self-built housing) (ראו אצל: יזהר, 2015).9
השאיפה העיקרית של המחשבה האנרכיסטית אינה הרס התשתית הפיזית של המדינה הקפיטליסטית, אלא יצירה של חברה אלטרנטיבית המורכבת מיחידות אוטונומיות, בשולי המדינה הקיימת או בכיסים הפועלים בתוכה. אידאולוגיות אנרכיסטיות שונות התפתחו במהלך ההיסטוריה בעיקר כביקורת אקטיבית על צורות ממשל שונות, מבנים היררכיים ומוסדות ממשלתיים. אבל משמעה של אנרכיה אינו אי-סדר (כאוס), כפי שנהוג לעתים לחשוב, אלא היעדר שלטון. האנרכיסטים רואים במנגנוניה של המדינה כלי שרת בידי שליטים שטובת הכלל איננה בהכרח מטרתם העיקרית. בהתאם הביקורת האנרכיסטית חלה לא רק על המדינה, אלא גם על ריכוזי כוח אחרים, כמו תאגידים והנהלות ולמעשה על כל יחסי הכוח שבבסיסם מרות או היררכיה. האנרכיזם מציע דגמים אלטרנטיביים שונים של חברה בלא שליטים, הבנויים על הסכמים התנדבותיים, על ניהול עצמי ועל שליטה קהילתית באמצעות דמוקרטיה ישירה, שבה כולם משתתפים (בפועל) ולא רק מיוצגים פורמלית. במקום לאומים המתקבצים סביב זהות בדויה המבטיחה נאמנות מזויפת, האנרכיזם מציע קהילות המתגבשות סביב חזון משותף או משימה משותפת, שחבריהן מקיימים אינטראקציה אותנטית (איילון, 2016). מבחינה תכנונית הרעיון הוא שיחידות אלו יתפקדו כשכונות או כיישובים קטנים, אשר יהוו כיסים אוטונומיים או סמי-אוטונומיים וישמשו כתשתית לתהליכי השינוי המתבקשים. מבנים פיזיים-חברתיים אלה יתבססו על שיתוף פעולה מרצון של אנשים העובדים וחיים בניהול עצמי של הקהילה שלהם (ראו למשל בכתבים של גדס שהושפע רבות מכתביו של ז’אק אליזה רקלוס וגם אצל כותבים אחרים).
קריאה זו של האנרכיזם ואופני יישומו בתחום התכנון מתכוונת בעיקר לתיאוריה העומדת בבסיס המחשבה האנרכיסטית ולרעיונות הנדונים בחוגים אנרכיסטיים והמודלים הנובעים מהם. אך היא נוטה להתעלם מהפרקטיקה האנרכיסטית המכתיבה את דרכי הפעולה הננקטות על ידי פעילים אנרכיסטיים, על האסטרטגיות ובעיקר הטקטיקות הייחודיות שהם מיישמים. עם זאת, דווקא מדרכי הפעולה האנרכיסטיות ניתן לפתח פרקטיקות תכנוניות המותאמות יותר למחשבה התכנונית הביקורתית, אשר במיוחד היום, עם ירידת כוחה של המדינה אל מול מגמות הניאו-ליברליזם ולנוכח התפשטותה של כלכלה שיתופית הנשענת על טכנולוגיה ומידע ויצירה מחודשת של מסגרות חברתיות אלטרנטיביות, הן יכולות לעדכן את האופן שבו אנחנו מבינים תכנון ובעיקר הדרך בה אנו פועלים כמתכננים.
לטענתו של אורי גורדון (2012),10 המהות של הפעולה האנרכיסטית, שניתן לבטאה בסדרה של תובנות שעליהן יש הסכמה כללית, מבוססת על שלוש פרקטיקות עיקריות:
- פעולה ישירה ללא מתווכים. דהיינו, לא לחכות למישהו אחר שיבצע את הדברים עבורנו, אלא לפעול כאן ועכשיו באמצעות מימוש של אלטרנטיבות בשטח. אין טעם לחכות למהפכה מבנית כוללת (בנוסח המהפכה הקומוניסטית), אלא ליצור את החברה החדשה בתוך קרביה של החברה הקיימת, באמצעות מודלים של ניהול שיוויוני המקדמים העצמה תוך שיתוף (ראו למשל פעולות יצירתיות שפעילים אנרכיסטיים נוקטים, החל מהאזקות לעצים כנגד כריתת יערות הגשם, או שכיבה בשטח כנגד דחפורים המפלסים כביש חדש ועד בניה של קואפרטיבים עירוניים, קומונות אקולוגיות, מערכות ייצור וצריכה שיתופיות וכיוב’).
- התארגנות לא היררכית המקדמת התנהלות בצורה שיוויונית, ללא מפקדים או בעלי תפקידים אחרים שהם לכאורה בעלי הסמכות. גישה זו גורסת שותפות בידע ובשימוש בו לצורך פעולה הנעשית תוך וויתור מרצון על השתייכות למבני כוח (כולל אלה המוקנים באמצעות ידע מקצועי ו/או אחר).
- פוליטיזציה של סגנון החיים וביטוי של תהליכי השינוי בפרקטיקות יומיומיות, כדי לממש את העתיד כאן ועכשיו ולחיות את השינוי בפועל. גישה זו דורשת להשיל מעצמנו חלקים גדולים מהסוציאליזציה הפריבילגית המעמדית והמגדרית (…ובמקרה שלנו גם את זו המקצועית היודעת כל).
מה ניתן ללמוד מפרקטיקות אלו לגבי התכנון ואיך ניתן ליישמן בשיח ובעשייה המקצועית?
אחת ההשפעות המרכזיות של כתיבתו של רקלוס בתחום התכנון היתה על התפיסה הרגיונלית (regionalism). בכתביו השונים, אך במיוחד ביצירתו האפית11 L’Homme et la Terre (Paris: Librarie Universelle, 1905-08) הוא מדגים כיצד האקולוגיה של המקום קובעת את אורחות החיים, את צורת ההתארגנות ואת אופי הפרנסה של התושבים. הדוגמאות שהוא מביא מראות כיצד אנשים יוכלים לחיות כראוי באזורים ביולוגיים שונים ומגוונים, אשר הקשר העמוק אליהם הוא זה המאפשר להם הגדרה עצמית ללא התערבות של ממשל ריכוזי המנסה לייצר אחידות דרך כפיה של צורות התארגנות המתעלמות מנתוני המקום.
למרות שרקלוס מתאר מקומות אקזוטיים וכשמעיינים באילוסטרציות המקסימות המופיעות בכתביו ניתן לחשוב כי הוא מתפעל מהזר והלא מוכר, נדמה לי כי השיעור החשוב ביותר שניתן ללמוד מדבריו הוא דווקא הגילוי של מה שנמצא וקיים כאן ועכשיו. דהיינו, פחות החווייה של המפגש עם מה שמרוחק ובלתי ידוע ויותר החשיפה של מה שנמצא ממש מתחת לאפינו; הרגיל והיומיומי. מבחינה תכנונית מדובר בשיעור חשוב – עלינו ללמוד להכיר בקיים, במה שנמצא כאן, לאפשר לו להיות ולהניח בצד את השכבות האידיאולוגיות, הדמיוניות, המסתירות לרוב את הדבר עצמו.
הפרויקט של רקלוס הוא לחשוף את ההיגיון הבסיסי של תהליכי ההתפתחות החברתית, לקראת מימוש מלא יותר של אחדות ביחד עם מגוון (unity-in-diversity) – לטענתו האחדות מושגת דווקא באמצעות האישור למגוון קיצוני. זהו מאבק בין חופש לשליטה, בו חירות מסמלת את החיפוש אחר המימוש העצמי, אך במטרה משותפת לקדם את טובת הכלל. הצעה זו פותחת מרחב לפעולה נגדית מתוך המערכת, המבוססת על הבנה מעמיקה ומוקפדת של האופן בו היא פועלת, את מי ואיך היא משמשת, מה היא מאפשרת וכיצד. כלומר, רק על סמך מיומנות מקצועית, מתוך הבנה והיכרות מוחלטת ויסודית עם מורכבות המערכת התכנונית ניתן להשתמש בה עצמה ככלי נשק נגד מוסר לקוי, אי-שיוויון וחוסר צדק.
להצעה זו, המעניקה עדיפות לידע, יש להוסיף את הצורך לפתוח את הידע המקצועי ולשתף אותו ככל הניתן עם אחרים. על מנת להתעמת עם המערכת הדכאנית ועם מנגנוני ההפעלה שלה עלינו להתנתק מהשריון ההרמטי של הידע המקצועי האוטונומי, מהשיח התכנוני המתנשא והבלתי נגיש ומהעמדה היודעת כל. עלינו לחלוק את מה שאנחנו יודעים עם אחרים, אבל גם להקשיב וללמוד מאחרים. עלינו לייצר שותפויות עם שחקנים נוספים הקיימים במרחב ולפעול איתם באופן שיוויוני על בסיס חילופי רעיונות, חוויות ודעות. הדגש צריך להיות על גיוון ועל יצירתיות, כמו למשל החדרה של שיבוש לקיום היומיומי, כדי לגרום לאנשים להטיל ספק במוכר, לפקפק בטבעיות של הסדר היומיומי ובהיותו שריר וקיים (ראו למשל פעולות שננקטו על ידי תנועות באמנות, כגון: דאדא, סוריאליזם, situationists).
חשוב לומר כי אין מדד ערכים אוניברסלי לפעולה אנרכיסטית, אלא נדרשת התמודדות יומיומית עם מצבים ריאלים במטרה להגיע להישגים המקדמים שיוויון, חוסר שליטה והתמודדות עם דיכוי. וצריך גם לזכור כי למרות שאין ספק כי מערכות שליטה יכולות להיות הרסניות, יש בתוכן גם מבנים וצורות של שחרור, שהם בדרך כלל דינמיים ויכולים להשתנות (self-transforming) ועל כן אותם עלינו ללמוד ואיתם לעבוד.
כמובן שיש לחקור מבני שליטה ללא הפסק, אך הם לא יתמוססו לחלוטין גם תחת הביקורת החריפה ביותר. זו נקודה שראוי לפתח כנגד הביקורת של יוברט, שההסברים המעמיקים שלו לגבי התכנון ומהותו והתודעה שהוא בונה ביחס למקצוע, אינם מביאים בהכרח לשינוי, אלא דווקא מייחסים לתכנון כוח רב ומאדירים את כוחו האפל. הסיפור שיוברט מספר על התכנון והתפתחותו חסר את העוקץ המאפשר יצירה של שינוי. עלינו להמשיך לבקר, אבל אסור להסתפק בכך. האפשרות לפעולה בזירה מורכבת ורבת הפנים שמייצר התכנון, ככלי שרת בידי המדינה המשלבת את כוחה עם מנגנונים קפיטליסטיים וניאו ליברלים, חייבת להתבסס על בקיאות וידע מקצועי מעמיקים, שכן רק על ידי הבנה מלאה ויסודית של מורכבות המערכת ויסודותיה האפלים והמוארים כאחד ניתן להשתמש בתכנון כנשק נגד תכנון המוביל לעוולות ואי-צדק.
החיפוש אחר אלטרנטיבה לתכנון תלוי כמובן במה שאנחנו כמתכננים רוצים להשיג, למה אנו מכוונים וכמה רחוק אנו מוכנים ללכת. השאלה המהותית עבורנו היא: מה הופך אותנו למתכננים, איך ולמה ובעיקר כיצד אנו משתמשים בידע המקצועי שלנו; עבור מי, מתי ובאיזה אופן. אנחנו יכולים להחליט לפעול בסולידריות עם אחרים, בדרך שהיא מודעת לעצמה ויצירתית וביחד עם שותפינו לצעוד לקראת עתיד טוב יותר, תוך שאנו משנננים לעצמנו כי “אופטימיות היא כוח פוליטי”.12
- רשימה זו היא חלק מסדרת רשימות המוקדשת לפרופ’ יוברט לו יון, חוקר, אדריכל ומתכנן ערים. בסדרה זו מגיבים חוקרים מתחום התכנון למאמר של יוברט The Dilemma of Planning, למאמר התגובה של פרופ’ אורן יפתחאל, מאמרו של פרופ’ ארז צפדיה, למאמרה של ד”ר רוית חננאל ↩
- Harvey, D. (1985), The Urbanization of Capital, Oxford: Blackwell ↩
- דה סרטו, מ. (2005), צעדות בעיר, בתוך: תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, עורכות רחל קלוש וטלי חתוקה, רסלינג, עמ’ 60-78 ↩
- Catterall, B. (2004), Editorial, City 8(3): 339-340 ↩
- Gordon, U. (2008), Anarchy Alive! Anti-authoritarian Politics from Practice to Theory, London: Pluto ↩
- Vanolo, A. (2019), Anarchism and urban planning, in G. Ritzer and C. Rokek (eds.), Cities are not products, The Blackwell Encyclopedia of Sociology, online; Tsekeris, C. & Tsekeri, T. (2010), Anarchism and urban planning, The Blackwell Encyclopedia of Sociology, Edited by George Ritzer, Hoboken, NJ: John Wiley & Sons ↩
- Hall, P. (1996), Cities of Tomorrow, Oxford: Blackwell ↩
- Friedmann, J. (1987), Planning in the Public Domain: From Knowledge to Action. Princeton University Press, Princeton ↩
- יזהר, ד. (2015), בנה ביתך: קריאה סוציו-תרבותית של מערכות דיור ומגורים, חיבור דוקטורט, חיפה: הטכניון ↩
- גורדון, א. (2012), אנרכיזם, בין אידיאולוגיה פוליטית לדרך חיים, הרצאה במסגרת עיר שדה 03, מרכז עמיעד, שוק הפשפשים ביפו, 6.8.2012 ↩
- סדרת הספרים המונה ששה כרכים תורגמה לאנגלית תחת הכותרת The Earth and its Inhabitants וככל הידוע לי טרם זכתה לתרגום לעברית ↩
- האמירה “optimism is a powerful political act” מיוחסת לסופרת והפעילה האפרו-אמריקאית אנג’לה דיויס. לאחרונה אמרה ח”כ מירב מיכאלי כי “אופטימיות זו עמדה פוליטית”. ↩