העיר היצירתית- עירוניות בנאלית

הערים היצירתיות אולי נקראות כך אך המציאות רחוקה מלהיות יצירתית. ג’ימי פאק מבקר את רעיונות העיר היצירתית בטענה שהן מקור לבנאליות עירונית. סוד ההצלחה של פדריגמה זו הוא בערכים הניאו-ליברלים שהיא מקדמת העטופים בשפה של חדשנות ויצירתיות

ג’ימי פאק

פרופ’ ג’ימי פאק (Jamie Peck), גאוגרף קנדי (The university of British Columbia), וראש היחידה למחקר הכלכלה הפוליטית של העיר והאזור בקנדה. פאק קול משמעותי בחקר הניאו-ליברליזם בזיקה לזירה העירונית ובשני מאמרים משנת 2005 ו-2007 ¹ יוצא באופן נחרץ נגד רעיונות “העיר היצירתית” וה”כלכלה היצירתית”. רעיונות אלו שהפכו לכלי לפיתוח עירוני טרנדי וניאו-ליברלי, מובילים לטענתו לעירוניות שטוחה ובנאלית.

 השחקנים העיקריים בכלכלה החדשה הם ״בני המעמד היצירתי״- אליטה ניידת שהעדפות סגנון החיים שלה מעצבות יותר ויותר את הגיאוגרפיות של צמיחה כלכלית. בכלכלה הזו – ערים קטנות וגדולות צריכות לעשות ‘מייקאובר’ של יצירתיות בכדי ש״הצעירים חסרי המנוח״ לא יעזבו את העיר לעיר ‘יצירתית יותר’.  ספרו של פלורידה מ-2002 “עלייתו של המעמד היצירתי” משמש בו זמנית כסוג של מדריך ל’איך לעשות’ עיר יצירתית עבור ראשי עיר להוטים ומחוללי מדיניות אופורטוניסטים, וכמדריך לייף-סטייל עבור המעמד העולה של היצירתיים. המודל שפלורידה מציע זוכה להצלחה לא מעט בשל הסיסמאות הקלות לעיכול של העיר היצירתית והאסטרטגיות לשינוי הפשוטות להפליא שהוא מציע. מדוע שהרשויות יסרבו או יהססו לנוסחת הקסם? ה”יצירתיים” כאמצעי לפתרון מצוקות עירוניות.  כוח המשיכה והפיתוי הביאו להצלחתה הגלובלית המהירה של מודל העיר היצירתית, המהווה תסריט מושך לפיתוח ולחזון עירוני, המשלב מדיניות יישומית התואמת את הכלכלה הניאו ליברלית.

שוק הרעיונות בשדה התכנון העירוני

מהם הכלים המסייעים “להפיץ את הבשורה” של העיר היצירתית? ראשית, טבלאות המדרגות את הערים ‘היצירתיות בעולם’. שנית, פרסום של ‘סיפורי הצלחה’ כמו אוסטין וסן פרנסיסקו, סיפורים שמשוחזרים ונחגגים בכדי לסמן לערים אחרות לאן עליהם לשאוף להגיע ובאילו אסטרטגיות. שלישית סוכנים, ‘גורויים’ ויועצים שמסתובבים ברחבי העולם. פאק מבקר את פלורידה באופן אישי כאיש מכירות ממולח המשווק לעולם את העקרונות של הכלכלה היצירתית. אך פלורידה לא לבדו יועצים לבושים היטב מנופפים בסיסמא שרק ״לערים מגניבות״ יש מקום בכלכלה החדשה, הם דוחפים ראשי ערים להשקיע באורחות חיים כגון אירועי רחוב, נקודות שופינג טרנדיות, שבילי אופניים, שיק תעשייתי וג׳נטריפיקציה במטרה למשוך אליהם את הכישרונות הניידים אשר מניעים את הצמיחה הכלכלית. למעשה את  האסטרטגיות היצירתיות ניתן לרכוש מיועצים או פשוט מאין ספור אתרי אינטרנט וועידות התחדשות עירונית. אסטרטגיות אלו הם מוצרים אידיאליים עבור קובעי המדיניות הן ברעיונות שהם מציעים והן בפרמטרים העיצוביים הגנריים.

פתרון הולם לעידן הניאו-ליברלי

בעידן הניאו-ליברלי חלה תפנית שבה ערים, בדומה לתאגידים, הבינו שהן צריכות להצטרף למלחמה האינסופית על כישרונותיהם של אנשים יצירתיים, שהפכו לאלמנט מרכזי בחדשנות וצמיחה כלכלית עירונית. הרעיונות של פלורידה נאספו על ידי ראשי ערים, סוכנויות פיתוח אזוריות, יזמי מדיניות ויועצים ברחבי העולם, הן במקומות המצויים בתחתית טבלאות הליגה היצירתית שלו והן במרכזים מבוססים כמו לונדון, טורונטו ומלבורן. את סיפור ההצלחה של “מדיניות מהירה” זו ניתן לייחס פחות לאופי המהפכני או הטרנספורמטיבי שלה ויותר לאופייה כתיקון מינימלי “ניאו-ליברלי” רך. הסיפור הוא במובנים רבים סיפור מוכר, אם כי תבנית היציקה השתנתה.

התסריט היצירתי מבוסס על קבוצה של עקרונות המשלבים ליברטיאניזם תרבותי ומוטיבים עכשוויים לעיצוב עירוני בעלי ציוויים כלכליים ניאו-ליברליים. ללא ספק, קיימים היבטים ליברליים חיוביים בתסריט היצירתי – במיוחד ״החיבוק״ של חברה מגוונת, של אמנות ותרבות, יחד עם התפקיד הכלכלי החיובי עבור (מרכזי) ערים. אבל כלל האלמנטים ה״ורודים״ האלה מקופלים בחזון פיתוח שמוכוון לפיתוח השוק (ערים יצירתיות, נכסים, אנשים, תמיד מצויים בתחרות) ובחזון אינדיבידואליסטי.

המעמד היצירתי כולל גם את הקהילה הלהט”בית, אך פק טוען כי תרומתם החיובית של הומואים ולסביות לחיים בעיר לפי גישה זו מוערכת בסופו של דבר בתועלת הכלכלית שהיא מביאה, וכאינדיקטור לאקלים המגוון והסובלנות שיש בעיר.  אמנות ותרבות באופן די צורם הופכים לסחורה, ומהווים נכסים פרודוקטיביים ותופעות לוואי חיוביות של קפיטליזם יצירתי בעוד שחיי הרחוב והאותנטיות ממוקמים גם הם בתוך המעגל של תחרות בין-עירונית. ׳ההיפסטרים הכלכליים׳ משגשגים בשכונות מגניבות שחיות 24/7 שם הם יכולים לספק את הכמיהה שלהם לחוויות “אמיתיות של הלב”, אך בהינד עפעף הם יכולים לבחור לעבור למקום אפילו תוסס יותר.

מכאן נובע כי כל דבר שאינו נופל על הצרכים והרצונות של ׳היצירתיים חסרי המנוח׳, למעשה מבטיח את הבריחה האוטומטית שלהם. הפיתוח של ‘עיר יצירתית’ מוצג כפעולה חיונית הערים ״חייבות למשוך את ׳המעמד היצירתי׳ החדש באמצעות שכונות מגניבות, סצנת אומנות וקהילה ידידותית לגייז או שהן יידמו לדטרויט, כלומר ידרדרו ויפשטו רגל. מדיניות של ערים יצירתיות לא היתה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים אם היתה מהווה אתגר מהפכני לסטטוס קוו הניאו- ליברלי. לאמיתו של דבר, היא חותמת את הסגנון העכשווי על פני הנופים העירוניים, ומשתרעת על פני טווח מדהים של הגדרות, ומתאימה במיוחד עבור אותם ראשי ערים שלמדו לחיות, גם אם לא באהבה, עם כוח השוק.

מייצג שכיסה בלוק בדטרויט בשכונה שנעזבה ונותרה כמעט ריקה. האיום שהמעמד היצירתי יברח נראה בערך כך, שכונות ריקות ועזובות, השיח מייצר דיכוטומיה בין שתי האופציות הללו ( Street Folk” by Tyree Guyton photo by: BB and HH, Flickr.com)

“ספר ההפעלה של העיר היצירתית”

פלורידה גם מספק, בנוחות, סט אסטרטגיות עירוניות. יחד עם הזיהוי של ציווי על מדיניות מגיעה חבילה של פתרונות מדיניות חדשים, שנועדו לתת לאותו ״מעמד יצירתי״ מה שהם רוצים, תוך הבטחת המיקום של ערים בתוך המשחק המתפתח של היצירתיות בשוק העבודה. היצירתיים מחפשים שכונות עמוסות בשירותים המאפשרים אינטנסיביות חווייתית. ניקח רק אחת מעשרות דוגמאות (מאוד) דומות … את תוכנית “ערים מגניבות” של מישיגן (Michigan’s Cool Cities program) שנחקקה לאחרונה, הנגזרת ישירות מספר ההפעלה של היצירתיות, ומשתמשת במיסים המקומיים למטרה של ג’נטריפיקציה בסגנון היפסטרי, בתקווה שזה ימשוך את המעמד היצירתי.²

מישיגן חוותה הגירה שלילית מסיבית של צעירים בשנים האחרונות, מספר רב של עובדים מוכשרים נמלטו מהמדינה בחיפוש אחר תעסוקה. על פי תסריט היצירתיות, הדרך להקל על הירידה הכלכלית של מישיגן היא להפוך את הזרימה הקריטית של הכישרון חזרה לתוך מישיגן, שכן הכלכלה החדשה יודעת לעקוב אחר העובדים שלה, לא להיפך.  אבל האם אותם אזרחי מישיגן שעזבו את המדינה בחיפוש אחר הזדמנויות תעסוקה טובות יותר, באמת יתכוונו לחזור בעקבות אותו שינוי מדיניות הפיכת השכונות הישנות לטרנדיות? לא ברור. הרעיון של העיר היצירתית לא מתיישב עם המציאות של המבנה הכלכלי השוקע ועם צמצום הסקטור הציבורי במדינה שאינה ידועה כמקלט להיפסטרים. במישיגן יש את אחד משיעורי האבטלה הגבוה ביותר בארה״ב, תעשיית הרכב נכנסה למהפך גדול של ארגון מחדש, ושיעור המפוטרים הם מהגבוהים.

האמנם כל עיר יכולה (וצריכה) להפוך ליצירתית?

על פי המרשם של ד”ר פלורידה, כמעט כל עיר יכולה להיענות בחיוב לטיפול ביצירתיות, לפחות כל עוד המנהיגים שלהם מקבלים את זה.  במובנים מסוימים, רמת ההתלהבות מתיאוריית המעמד היצירתי עשויה להיות ביחס הפוך לסולם האתגר הכלכלי העומד בפני קובעי המדיניות המקומיים, טוען פק. גם העיר דטרויט נענתה לאתגר וקידמה את התכנית CreateDetroit,  השואפת לעורר את מרכז העיר באמצעות הפיכתה ל״עיר יעד״ עבור המעמד היצירתי. דטרויט היתה במקום 39 מתוך 49 ערים שהיו בטבלת מדד היצירתיות. אבל אסטרטגים המתמתחים ב”כלכלה היצירתית” מדגישים כי המשמעות היא שיש לעיר פוטנציאל יצירתי כמעט יותר מכל מקום אחר במדינה.

הצעד הראשוני בכתיבת CreatDetroit היה להשקיע באחת הסדנאות בנות היומיים של פלורידה. זוהי חלק מהשיטה של פלורידה, לקדם אירוע עם מגוון רחב של דוברים מקומיים וחיצוניים, שיעוררו הרבה גאווה פרובינציאלית של הרגשה טובה (יחד עם חולצות טריקו של דטרויט), וקהל בן 350 אנשים ששמו שמקושרים חזק לקהילות האמנויות והתרבותיות, יחד עם קובעי מדיניות ותומכים מקומיים. אולם הסיכויים של הכלכלה היצירתית בדטרויט הם די קלושים לאור המגמות של הגירה שלילית, אוכלוסיית דטרויט צנחה בחצי מאז אמצע שנות החמישים; שיעור האבטלה הגבוה, העומד על פי שניים מהממוצע במדינה, ועולה על פי שלושה מהממוצע הארצי; העוני בעיר, 72% מילדי בתי הספר הציבוריים בעיר מקבלים ארוחות חינם ו עשרות משפחות ואנשים שמרוויחים יותר מ50 אלף דולר בשנה עזבו את העיר הזו. עבור השלטון המקומי בעיר, ההפסד של האוכלוסייה יחד עם מיסים בירידה הכניס אותה למשבר עצום, חסר תקדים ובלתי פתיר: קיצוץ שירותי אוטובוסים, סגירת גן החיות של העיר ו 34 בתי ספר, וקיצוץ של אחד מתוך עשרה מכוח העבודה העירוני. העיר שוקלת גם לסגור “מחלקות לא חיוניות”, כולל מחלקה לתרבות אמנות ותיירות ולכבות את אורות הרחוב. האם מודל העיר היצירתית יציל את דטרויט?

השורה התחתונה – מודל העיר היצירתית כאשליה

ניתן להבין את ההיקסמות מהתיאוריה של מודל העיר יצירתית, מודל שצובע את הניאו-ליברליזם בשפה של חדשנות, יצירה, אמנות, תרבות, אך למעשה בפועל הם מסחיר כל אחת מחלקות החיים והמרחב העירוני. כפי שפאק מזכיר לנו, ערים הן ישויות מורכבות שלא ניתן לחולל בהן קסמים בין רגע, שינויים בעיר דורשים תהליכי עומק בעוד הרבה מן האסטרטגיות של ‘העיר היצירתית’, המציעות תיקונים מהירים ושטחיים. יתירה מזו, אסטרטגיות האסטרטגיות העירוניות הפוסט-פרוגרסיביות מקדמות את האליטה היצירתית אך לכל השאר הן מציעות את הנחמה הדלה שבפירורים מהשולחן היצירתי. (peck 2007).