‘עיר עבור אנשים, לא למטרות רווח’ – בין תיאוריה לפרקטיקה

גישות ביקורתיות בתכנון העירוני מדגישות את מקומם של אנשים – תושבים, דיירים ואלה המשתמשים במרחב העירוני – כיעד המרכזי הנדרש של התכנון העירוני, ולא שיקולים כלכליים של יצירת רווחים. ברשימה זו אבחן את התפיסות והעקרונות שבבסיס הקריאה “עיר עבור אנשים, לא למטרות רווח”, וכיצד עקרונות אלה אמורים להתממש בפרקטיקה התכנונית. סקירה תיאורטית זו תשמש כבסיס לניתוח מקרה בוחן ספציפי של תכנון תחנת קרליבך של הרכבת הקלה בתל אביב.

הדיון התאורטי סביב הנושא ‘עיר עבור אנשים’, או בשמותיו המוכרים האחרים, ‘הזכות לעיר’ או ‘העיר הטובה’, נדון כחלק מסדר יום ניאו-מרקסיסטי, הנוטה להתמקד בזיהוי וניתוח של יחסי הכוח הכלכליים הפועלים ומעצבים את המערכת העירונית ואת המרחב העירוני. הנחות המוצא של החוקרים בתחום הן שהמרחב העירוני מנוהל על פי הלך הרוח הקפיטליסטי, ושכוחות שוק ההון והנדל״ן הגלובליים הם שקובעים את סדר היום המקומי. תאוריות אלו גורסות כי הרדיפה אחר צבירת הון ורווחים מטריאליסטיים, היא אינסופית והרסנית, ויש צורך בקידום סדר יום חלופי.

 רשימה זו מתמקדת בהצגת התאוריה הביקורתית הקוראת לתכנון של ״ערים עבור אנשים, לא למטרות רווח״, כבסיס לניתוח מקרה המבחן של תחנת קרליבך כחלק מתכנון הקו האדום והקו הירוק של הרכבת הקלה בתל אביב יפו, אשר יוצג ברשימה הבאה.

התיאוריה הביקורתית העירונית

הדרישה “ערים עבור אנשים, לא למטרות רווח”, עלתה כתגובת נגד לקפיטליזם ונועדה להדגיש את הדחיפות הפוליטית לבניית ערים המתאימות לצרכים החברתיים האנושיים, ושאינן מוּנעוֺת מההכרח של עשיית רווחים. תחום אינטלקטואלי זה התגבש בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, בעזרת חוקרים רדיקליים כמו אנרי לפבר, מנואל קסטלס ודיוויד הארווי, אשר בחנו בחשש את התפתחות הערים תחת סדר יום קפיטליסטי, וניסו להבין כיצד ערים פועלות כמוקדים אסטרטגיים של תהליכי ייצור הון. לטענת החוקרים מאסכולת התאוריה העירונית הביקורתית, ערים מהוות נקודות בסיס עיקריות לייצור, תפוצה וצריכה של סחורות, ויש להבין את הארגון הפנימי החברתי, המרחבי והפוליטי שלהן ביחס לתפקיד זה. מחברים אלה טוענים כי מאחר שערים הן הזירות שבהן מתרחשים תהליכי הייצור, הן בנויות באופן שנועד לשרת ולהגביר את היכולות של ההון לייצר רווחים. לטענתם, המרחב העירוני, בשירות הקפיטליזם, לעולם אינו קבוע והוא מעוצב מחדש ללא הרף באמצעות התנגשות בלתי פוסקת של כוחות חברתיים מנוגדים. למרות ההשלכות החברתיות והסביבתיות ההרסניות של הסדר הקפיטליסטי, הדחף הבלתי פוסק של ההון לשפר את תהליך הפקת הרווח משפיע רבות על יצירה ושינוי של תצורות חברתיות עירוניות. חוסר יציבות ומשברים הקשורים לתהליכי העיור הקפיטליסטיים, הובילו לשכלול המודל הקפיטליסטי עצמו ולפיתוח המחקר הביקורתי, אשר דן בהשלכות של צורות העיור שהמודל הקפיטליסטי מייצר.¹

ניתוחים אלה תרמו לפיתוח מספר גישות של מחקר עירוני ביקורתי העוסק בסוגיות עירוניות עקרוניות:

הגישה התיאורטית רואה בחשיבותה של התיאוריה הרדיקלית בקידום של שינוי. גישה זו רואה באוטופיה כחשיבה מתודולוגית לתכנון, ומציעה למתוח את גבולות המרחב התאורטי בחיפוש אחר אידיאל חלופי שניתן יהיה לשאוף אליו. ניל ברנר הוא ממיצגיה הבולטים של גישה זו, הנשענת על התאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט. גישה זו מדגישה את היותה של התיאוריה הביקורתית תיאוריה אשר מציעה הפשטה של המציאות, שהיא קודמת לשאלה הפרגמטית. הפשטה זו לא נועדה לשמש כנוסחה או כאסטרטגיה לשינוי חברתי אלא לספק את נקודת המבט האסטרטגית של השחקנים החברתיים והפוליטיים. יחד עם זאת, התיאוריה הביקורתית מציעה להשתמש במתח שבין הממשי למדומיין כהזדמנות לשינוי. התאוריה רואה בפער זה אפשרויות לשחרור מהמערכות הקפיטליסטיות החבויות במבנה החברתי הקיים. משימתה של התיאוריה הביקורתית היא לחקור את צורות השליטה הקשורות לקפיטליזם המודרני ולבקר את ההדרה, הדיכוי והעוולות שהן מייצרות. בה בעת, תפקידה של התאוריה הביקורתית הוא לאתר את האפשרויות הקיימות במערכת, לחפש ולזהות סוכן שינוי חברתי רדיקלי, שדוכא על ידי הקפיטליזם אך עשוי להוביל למימוש אפשרויות השחרור הקיימות.²

הגישה הפרגמטית רואה בזכות לעיר כנוסחה לשינוי, ומציעה לתרגם את התאוריה הביקורתית העירונית לדרך פעולה. גישה זו מזהה כשל באופן שבו הזרם המרכזי של התיאוריה הביקורתית התפתח ללא תלות בפרקטיקה. בדומה לגישה התאורטית, גם הגישה הפרגמטית רואה בחשיפת החוזקות, החולשות והמשברים של המערכת הקיימת את אחת מהתכליות המרכזיות של התיאוריה הביקורתית. אולם, בשונה מהגישה התאורטית, הניתוח נועד לזהות את הפוטנציאל האסטרטגי שהפרקטיקה עשויה לאמץ. פיטר מרקוזה, ממייצגי הגישה, מציע לנסח מחדש את קריאתו של לפבר לזכות לעיר כדרישה דחופה של אלה שנשללו מהם זכויות יסוד חומריות וחוקיות, וכשאיפה לעתיד אחר עבור אלה שאינם מרוצים ממצבם הקיומי המגביל את פוטנציאל הצמיחה והיצירתיות שלהם. מרקוזה מציע להוביל את הקריאה למען ‘הזכות לעיר’ באופן שירכז את כל הקבוצות, הקואליציות, הבריתות, התנועות והאסיפות ביחד, סביב מערך מטרות דומה, הרואות בקפיטליזם את האויב המשותף ואת ‘הזכות לעיר’ כמטרה מאוחדת לכולם. לטענתו, אנשים שנפגעו מתופעות של הקפטיליזם, כמו החלום האמריקאי לבעלות על בית, נמנים, גם הם, עם המקופחים ומחוסרי שביעות הרצון, אולם התגובה שלהם מוטעית ומתבססת על הסדר הקיים, בעוד שרצוי היה לטפל בה בצורה אחרת.³

במענה על השאלה ״באיזו עיר מדובר?״ מצטט מרקוזה את לפבר: ״לא הזכות לעיר הקיימת היא שנדרשת, אלא הזכות לעיר עתידית” (Lefebvre, 1967). מרקוזה אינו מציג תמונה קונקרטית, משום שלא ניתן להגדיר מראש את העתיד הרצוי ביותר. במקום להתוות את כיוון הפעולה מבעוד מועד, יש להשאיר את תהליך הגיבוש למיישם החזון, בהתאם להתנסות הדמוקרטית שלפניו. על פי הגישה הפרגמטית, התביעה של הזכות לעיר היא טוטאלית ומכוונת למשהו שלם ושונה לחלוטין מהעיר ומהחברה הקיימות. מדובר בדחייה יסודית של השיטה הקפיטליסטית הרווחת, אשר בעזרתה של תיאוריה עירונית ביקורתית המיושמת בפרקטיקה, עשויה לספק אלטרנטיבה לסדר הקיים.⁴

הגישה המגשרת עוסקת במתח שבין התאוריה לפרקטיקה על ידי התבוננות במחאות של ארגונים חברתיים ורואה ביכולת הלמידה ובזיהוי ההזדמנויות של ארגונים אלה אמצעי להעשרת התאוריה הביקורתית העירונית. מייצגת הגישה, מרגיט מאייר, מציינת כי, סיסמאות פוליטיות רדיקליות חשובות בגיבוש של חזון עירוני, ונמצאות בשימוש אידיאולוגי גם על ידי מוסדות המדינה. שימוש בסיסמאות שכאלה מצריך זהירות מכיוון שהוא עשוי להסוות אוזלת יד של גופים מוסדיים, להכשיר מנגנונים קיימים מסואבים של שלטון מקומי או להפריז ביכולת ההשפעה שיש לשיתוף הציבור על עניינים מוניציפליים. מאייר מבססת את הגישה שלה על סקירה של האופן בו התפתחו מחאות חברתיות והשכלול שהן עברו לאורך השנים, במקביל לשינויים שעבר הקפיטליזם. על בסיס סקירה זו היא מראה כיצד בעוד הניאו-ליברליזציה של העיר יצרה, במובנים רבים, סביבה עוינת יותר לתנועות עירוניות מתקדמות, היא גם אפשרה ביטוי גלובלי יותר של מחאה עירונית וגיבשה את תנועות המחאה העירוניות סביב הסיסמא ׳הזכות לעיר׳. לטענת מאייר, התנועות השונות, הפועלות כיום מקשרות בין קבוצות עניין שונות ופועלות בדרכים שלא היו אפשריות בעבר. אך יחד עם זאת, בעוד ההכרה הציבורית, באמצעות מוסדות הממשל והאו”ם, מגבירה את הרלוונטיות ואת ההשפעה של הדרישה של התנועות לשוויון חברתי ולצדק, אותם גופים נוטים גם לדלל חלק מהדרישות הרדיקליות יותר כלפי המערכת הממוסדת ומסתפקים בשיפור השיטה הקיימת, ללא כוונה לשינוי מהותי. לדעת מאייר, חשוב לצקת תוכן חדש בסיסמה ׳הזכות לעיר׳, לטעון אותה בכוח שנשלל ממנה, ולפעול לקידום הזכות הרדיקלית לעיר.⁵

הביקורת על התאוריה הביקורתית העירונית

לתאוריה הביקורתית העירונית קמה ביקורת התוקפת אותה ממספר כיוונים:

הגישה המרחבית נשענת על עבודתו של לפבר ומאתגרת את החלוקה הדיכוטומית בין עיר וכפר, עיר ומדינה, צפון גלובלי ודרום גלובלי. התפיסה מבקרת את ההנחה הדוגמטית כי העולם המעויר הוא תופעה גלובלית שיש להתייחס אליה כאל טוב “מועדף”, ואל החיים העירוניים כטובים יותר מהחיים בכפר. גישה זו מציעה להרחיב את היקף התיאוריה העירונית הביקורתית כדי להתחבר גם לאזורים הכפריים. הביקורת טוענת כי קיימים עמים, שחיים באזורים כפריים או עירוניים באופן חלקי, אשר תופסים את כוחות העיור כאיום על פרנסתם ועל אורח חייהם. אזורים אלה התמודדו ומתמודדים מול תהליכים של פיתוח מואץ באמצעות הקמת תנועות התנגדות בנות קיימא. ההתמודדות של קהילות מגוונות, שעדיין אינן עירוניות לחלוטין, הממוקמות ברחבי העולם ובעיקר בדרום הגלובלי, הצמיחה משאבים תיאורטיים ופוליטיים שמהן יכולה התאוריה הביקורתית ללמוד. כך שבעוד חיי היומיום של העיר חושפים סתירות מיוחדות סביב העיסוק בהון, ניתן למצוא גם זרמי התנגדות והזדמנויות ייחודיים לחיי היומיום של עמים כפריים.⁶

על פי גישה זו, קהילות באזורים כפריים מכירים בפלישה של תהליכי עיור בקהילות שלהם ומתנגדים להיבטים של מודרניזציה אשר נתפסים כמאיימים על תרבותם. בו בזמן, חלקם, מאמצים תהליכים שנתפסים בעיניהם כמועילים לקהילותיהם. זרעי השינוי נמצאים בבחירה של קהילות אלה לסרב לכמה מתהליכי העיור, וכן בבחירה של אותן קהילות לאמץ תהליכי עיור אחרים. בנוסף, תנועות התנגדות אלה דוחות במפורש את הניאו-ליברליזם באופן ספציפי ואת הכלכלה הפוליטית הקפיטליסטית באופן כללי יותר. המיקוד של הדיון בעיר ובעירוניות מעלים את אותם עמים ודרכי ההתנגדות שלהם מהשיח התאורטי הביקורתי. הגישה המרחבית מציעה בחינה מחודשת של נושא עיר/כפר בצורה לא היררכית, שתוביל להתפתחות של השיח התאורטי להתקדמות בחיפוש אחר אפשרויות לשינוי הסדר הקיים.

הגישה התיאורטית של הביקורת מצדדת בגישה המרחבית ומוסיפה עליה נדבך תאורטי. הגישה מותחת ביקורת נוקבת על התפיסה המרקסיסטית המרוכזת בניסיון האירופאי/אמריקאי של הכותבים. ביקורת זו טוענת כי השיח התאורטי הביקורתי העירוני מרוכז בעצמו ובדלני מהבחינה התאורטית וגם המרחבית (בדומה לביקורת של הגישה המרחבית), באופן שמגביל את התפתחותו ויכולתו להציע שינוי אמיתי נרחב. הביקורת מייצגת את הזרם הליברטני, המבקש לקדם חופש ומעורבות מינימלית של המדינה ומדגישה את נקודת מבט המצומצמת של התפיסה המרקסיסטית אשר אינה מייצגת משטרים רבים בעולם. גישה זו טוענת כי התאוריה הביקורתית מהזרם המרקסיסטי אינה מכירה, ואף מתעלמת לחלוטין ממערך שלם של מסורות והוגים אשר קידמו בדרכם את המאבק האנטי-קפיטליסטי והביקורתי, משום שאינן מזוהות כמרקסיסטיות. לטענת הביקורת, התפיסה הביקורתית שמה דגש גדול מדי על נושאים כלכליים וזכויות קניין, ומזניחה נושאים תרבותיים וחברתיים. הביקורת מדגישה את הכוח של תנועות חברתיות ושיוך תרבותי מקומי בקידום של שינוי, ומזמינה חוקרים משני צידי המתרס לשתף פעולה זה עם זה לקידום מחקר חברתי-מרחבי רדיקלי/ביקורתי המשוחח עם העולם כולו ולא מייצג נקודת מבט יחידה וספציפית.⁷

עקרון הצדק בתכנון

בספרות התכנונית נעשו ניסיונות לאינטגרציה בין הגישות השונות על ידי פיתוח המושג של קיימות חברתית בעיר, כלומר אפשרות לקיום חברה עירונית בריאה המקיימת את עצמה בהרמוניה חברתית, ומבטיחה זאת גם לדורות הבאים (יפתחאל ומנדלבאום, 2015). בולטת בגישה זו היא החוקרת סוזן פיינסטיין, המציינת את הצדק כסטנדרט שיש להשתמש בו בעת הערכת התוצאות של פרקטיקת התכנון ומציעה קריטריונים לחלוקת המשאבים בתוך העיר. בעקבותיה, מתעורר דיון האם הצורה שבה אנחנו מפתחים את העיר היא אכן נכונה וצודקת?⁸

הצבת הצדק במרכז הפרקטיקה התכנונית מרחיבה את היקף התכנון מעבר לגבולות הצרים, ולגבולות קצרי הטווח, של בעיות תכנון מסורתיות ופתרונות ספציפיים לפרויקט. הפרקטיקה של צדק היא מקומית וגלובלית ואי אפשר לתחום אותה בקנה מידה של פרויקט או תוצאה תכנונית אחת. אחד האתגרים בתכנון הוא השילוב בין התיאוריה לפרקטיקה. ביכולת של פרויקט תכנוני לתת מענה לבעיה או לצורך ממשי, לצד יצירה של מרחב המממש ומקיים עקרונות של צדק ואשר משרת את ככל האוכלוסייה והעיר.

באמצעות רעיונות אלו, הנדמים לעיתים מופשטים, אתמקד ברשימה הבאה בניתוח פרויקט ספציפי – הקמת תחנת קרליבך של הרכבת הקלה בתל אביב. דרך הפרספקטיבה שמציעה הדרישה של התיאוריה הביקורתית העירונית, לתכנן “עיר עבור אנשים, ולא למטרות רווח”, אבחן את סדר העדיפויות של מנגנוני התכנון והבקרה, והמרחב שנוצר כתוצאה מתהליכי התכנון.