אורבניזם של פיצוי: הטרנספורמציה הרדיקלית של נהר טוריה בולנסיה

הפארק הליניארי ‘גני הטוריה’ בולנסיה, ספרד (Jardín del Turia) הוא הרבה מעבר לריאה ירוקה ומהווה מרכיב חשוב במבנה ובזהות העירונית המקומית. בלב הפרויקט ניצב פרדוקס תכנוני ומורפולוגי: מרחב ציבורי דמוקרטי, חי ושוקק שנולד מתוך אסון סביבתי ופעולה הנדסית רדיקלית של הסטת הנהר שחצה את לב ולנסיה. רשימה זו תבחן את המתח שבין הקטיעה האקולוגית להפיכת האפיק היבש לנכס עירוני אסטרטגי, ותדון בתהליך שעובר הפארק כיום – מפיצוי נופי המבוסס על ‘זיכרון נהר’ לתשתית אקולוגית חיה המבטיחה את עתיד העיר מול משברי המאה ה-21.

טראומה לאומית: השיטפון הגדול של ולנסיה

מאז ייסוד העיר בתקופה הרומית, התפתחה וולנסיה בזיקה כלכלית לנהר טוריה, אשר לוותה בסיכון מתמיד של שטפונות. בשנת 1957 חוותה העיר את “השיטפון הגדול”, אירוע גשמים קיצוני בו עלה הנהר על גדותיו, הציף כ-75% משטח העיר וגבה עשרות קורבנות. הרשויות בחרו לנקוט בגישה הנדסית אגרסיבית ורדיקלית כדי להגן על העיר מפני שיטפונות עתידיים: כשנה לאחר האסון אישרה ממשלת ספרד בראשות פרנקו יוזמה שאפתנית בשם Plan Sur (“התוכנית הדרומית”) להסטת מסלולו של נהר טוריה הרחק מהעיר. עד 1969 נחפרה תעלה מלאכותית באורך 12 קילומטרים לאורך הקצה הדרומי של ולנסיה. מימי טוריה הוסטו אליה ותוואי הנהר המקורי, שהיה עורק החיים של ולנסיה, יובש לחלוטין.

המאבק הציבורי על ה”פצע” בנוף: בין כביש מהיר לזכות לעיר

תוואי הנהר שהוסט הותיר שטח אדמה של כ-1,100 דונמים שחצה את העיר וגבל במרכז ההיסטורי. השלטון ביקש להשתמש בקרקע עבור מודרניזציה תחבורתית – סלילת כביש מהיר שיחבר את הנמל לשדה התעופה. נוצר וויכוח חברתי סוער על האופן שבו יש להשתמש במרחב החדש שנוצר. תושבי ולנסיה התנגדו ופתחו בקמפיין ציבורי רב עוצמה תחת הסיסמה: “אדמת הנהר טוריה היא שלנו, ואנחנו רוצים אותה ירוקה”.

המאבק הזה הקדים תיאוריות מודרניות על “הזכות לעיר” (Right to the City). בתגובה ללחץ הציבורי, נטשה הממשלה בשנת 1976 את פרויקט הכבישים. המלך חואן קרלוס הראשון הוציא צו שהעביר את הבעלות על אפיק הנהר הישן לעיר, וסלל את הדרך ליצירת פארק ירוק, שהקמתו הוכרזה רשמית בשנת 1979. הקריאה של תושבי ולנסיה ייצגה תנועה חברתית חשובה שמאמציה הצליחו להפוך את אפיק הנהר הישן למרחב ציבורי ירוק וגדול ולסימן ההיכר של ולנסיה. המאבק התקדימי הוכיח כיצד התגייסות אזרחית יכול להפוך את העיר לראויה יותר למגורים באמצעות “אורבניזם של פיצוי”.

תוכנית האב של בופיל: מורפולוגיה של רצף וזיכרון הנהר

בשנת 1979 נערכה תחרות ארצית לעיצוב הפארק המוצע. האדריכל ריקרדו בופיל זכה בתחרות, ובשנת 1982 הציג את תוכנית האב שלו לעיר. הפארק השקוע, שאורכו כ-8 ק”מ, ברוחב של כ-200 מטר ובשטח של מעל 100 דונם, תוכנן כרצף של 12 גנים עצמאיים נושאיים, המחולקים על ידי סדרה של 18 גשרים קיימים וחדשים אשר עוברים מעל הפארק ומחברים בין שני חלקי העיר.

התוכנית התבססה על מספר עקרונות מרכזיים: מורפולוגיה של ציר ליניארי מרכזי סביבו מאורגנות צורות גיאומטריות, אזכור הנהר ההיסטורי על ידי שימוש בתעלות מים ובבריכות, תפיסה עיצובית השאובה הן מהמרחב הציבורי הרומי המונומנטלי כמקום מפגש עירוני והן מהאסתטיקה והמקצב של הגנים המוריים, והקצאת אזורים לשימושים מעורבים ומגוונים, בהם גנים בוטניים, מתקני ספורט (כדורגל, רוגבי, מסלולי ריצה ואופניים) ואזורי תרבות.

בין פורמליזם לטבע עירוני: הקונפליקט על צביון הפארק

הפיתוח חולק בין צוותים שונים של אדריכלי נוף ונעשה בשלבים. תושבי וולנסיה המשיכו לגלות אזרחות מעורבת וביקורתית גם כלפי ההיבטים הפיזיים של עיצוב הפארק. תוכניתו המקורית של בופיל התנגשה לעיתים עם שאיפתם לפיתוח פחות פורמלי ומאבקם הוביל לשילוב צמחייה מקומית ופראית יותר. כתוצאה מכך, אלפי עצי אורן יוצרים כיום את “היער העירוני” בחלק המרכזי של הפארק. באזורים אחרים, נעשה שימוש בגישה סביבתית כדי לשחזר את המערכת האקולוגית הטיפוסית של הנהר הים תיכוני, הכוללת יער עשיר של עצי אורן, ברוש, ומינים אחרים ושתילתם בנוף טופוגרפי של גבעות ושבילים. בחלקים אחרים של הגן, במקטעים הנופיים המזוהים עם בופיל, נוכחת המסורת הרומית המונומנטלית של המרחב הציבורי והם מאופיינים בגינון ספרדי קלאסי של עצי תפוז ודקלים ובריכות ניאו-קלאסיות.

הקצוות כקטבים תכנוניים: משיקום אקולוגי לאדריכלות ראווה

בשני קצותיו של הפארק פותחו פרויקטים אדריכלים ונופיים המייצגים תפיסות מנוגדות. בקצה המערבי פותח פארק קבסרה (Parque de Cabecera) . תכנונו מנסה לשחזר את הנוף המקורי של נהר הטוריה לפני שהוטה ממסלולו. נבחרה גישה אורגנית, המשלבת מאפיינים של סביבות נהרות ים תיכוניות ומשלבת צמחייה, טופוגרפיה ומים. המתכננים השתמשו בטכניקות מסורתיות של חקלאות ים-תיכונית (כמו קירות אבן יבשה וטרסות) כדי לנהל את מי הגשמים ולמנוע שטפונות.¹

בקצה המזרחי ממוקמת עיר האמנויות והמדעים.² נסיון של העיר וולנסיה ליצור לעצמה אייקון אדריכלי שישרת את תושבי העיר אך לא פחות מכך יהווה אטרקציה תיירותית. בפרויקט, מקבץ מבנים אוונגרדיים שתכנן האדריכל המפורסם, יליד ולנסיה, סנטיאגו קלטרבה יחד עם האדריכל פליקס קנדלה יליד מדריד. זהו מרכז תרבות עירוני  שהפך לכרטיס הביקור של ולנסיה המודרנית אך זכה גם לביקורת חריפה על חריגה עצומה מהתקציב ועלויות הקמה ואחזקה שמכבידות על העיר.³ כמו מבנים רבים בעידן הפוסט מודרני של ארכיטקטורת הראווה, נעשה כאן ניסיון לבנות משהו חדשני ויוצא דופן, סטרוקטורות גרנדיוזיות שמאפיינות פרויקטים רבים שלו ברחבי העולם.

עמוד שדרה עירוני: גני הטוריה כמערכת קישוריות רב-תכליתית

פארק טוריה הוא הפארק העירוני הארוך ביותר בספרד והתוכניות הן להרחיבו ב-1.5 קילומטרים נוספים, כך שיחבר לאזור הנמל ולים התיכון. בתקופת הקורונה  עם ההקלה הראשונה של צעדי הסגר, הפארק הפך למרחב חיוני עבור התושבים, ורבים נראו הולכים ומשחקים ספורט על אפיק הנהר הישן. הפארק הוא מודל של תשתית עירונית רב-תכליתית. הוא כולל שבילי הליכה ורכיבה על אופניים, מתקני ספורט, מגרשי משחקים לילדים, מזרקות ובריכות מלאכותיות. לאורכו מפוזרים בתי קפה רבים עם אזורי ישיבה פתוחים המשמשים מרחב חברתי תוסס. הליכה בפארק מאפשרת גישה לאתרי תרבות ופנאי המפוזרים לאורכו – גן חיות, אולם קונצרטים, מוזיאוני האומנות החשובים של העיר.

כיום, הפארק נחשב ל”ריאה הירוקה” של ולנסיה ולאחד הפרויקטים המוצלחים של התחדשות עירונית באירופה. הוא אלמנט משמעותי בשלד העירוני של העיר, תווך ירוק בין המרכז ההיסטורי של ולנסיה לשכונות המודרניות שהתפתחו מצפון לו, ומערכת לינארית שמחברת בין נקודות ציון רבות לאורך העיר.

משיקום נופי אסתטי לחוסן עירוני: האתגר של המאה ה-21

ההליכה בפארק טוריה היא חוויה נעימה המשרה תחושה של עיר נדיבה לתושביה. מבט תכנוני מעמיק מגלה כי זהו פועל יוצא של טרגדיה סביבתית שהפכה לעמוד שדרה עירוני רב חשיבות. גני הטוריה מהווים כיום תשתית פוליטית וחברתית רבת עוצמה, המספקת ציר תנועה וקישוריות, לב תרבותי-חברתי והגנה אקלימית. הפארק המשמש כ”סלון” העירוני של ולנסיה, הוא עדות חיה ליכולתו של הנוף להגדיר מחדש את זהותה של עיר.⁴

הרדיקליות של הנוף בטוריה טמונה בעובדה שהעיר ויתרה על הנהר שלה כדי להציל את עצמה, ואז השתמשה באותו “ואקום” כדי להמציא את עצמה מחדש. אולם, טרנספורמציה זו מעלה שאלות נוקבות של צדק סביבתי ועיצוב עירוני: מי משלם כיום את המחיר החברתי והסביבתי של הסטת הנהר לתשתית הנדסית בדרום העיר? כיצד נכון להכריע בדילמה שבין “ריפוי” ושיקום אקולוגי לבין סימולקרה של נהר ואדריכלות ראווה? הפארק מהווה מופת להתחדשות, אך הוא גם תזכורת מתמדת למחיר המניפולציה בטבע ולמתח שבין המונומנטלי לקנה המידה האנושי.

מול האסון הסביבתי שהוביל להקמתו, האתגר של המאה הנוכחית יהיה להטעין את הפארק בערכים אקולוגיים אמיתיים. מנוף שהוא בעיקרו פיצוי אסתטי, למערכת חיה המעודדת מגוון ביולוגי ומחזקת את החוסן הסביבתי המטרופוליני. כחלק מ”משימת האקלים של ולנסיה” (València 2030 Climate Mission),⁵ עובר הפארק שינוי תפיסתי. פרויקטים עכשוויים כמו “פארק קצה הנהר” (Parque de la Desembocadura),⁶ מבקשים לייצר חיבור מחודש לים באמצעות שחזור מורפולוגי של דלתא טבעית וחופי נהר. מגמות אלו מסמנות את עתידו של הפארק – יותר תשתיות אקולוגיות אקטיביות ו”פתרונות מבוססי טבע” (Nature based solutions) המיועדים לספק חוסן סביבתי מול משבר האקלים.