טלי חתוקהמה התפקיד של ביקורת התכנון ולאן יכולה להוביל אותנו התיאורה הביקורתית בתכנון? בעקבות מאמרי התגובה למאמרו של יוברט לו יון על הדילמה של התכנון
אחרי פרסום רשימות התגובה למאמרו של פרופ’ יוברט לו יון “דילמת התכנון” בידי פרופ’ ארז צפדיה, פרופ’ אורן יפתחאל, פרופ’ רחל קלוש וד”ר רוית חננאל, נסענו רחל קלוש ואנוכי להיפגש עם יוברט בביתו. שוחחנו מעט על הרשימות השונות, על ההבדלים בגישות בין הכותבים, אבל מהר מאוד גלשה השיחה לשאלה רחבה יותר, איך מדברים על תכנון? איך אנחנו משתמשים ומדברים בכזו ידענות על מושג שהוא בעצם מאוד אמורפי? די להרהר קצת על תכנון, בסוגיות השונות בהם הוא נוגע, ב”מומחים” השונים הפועלים בשמו וכבר אתה מוצא עצמך מטיל ספק בערך שלו. יש לתכנון השפעה? יש שיאמרו המון, ודאי, והיא הכרחית ויש שיטילו ספק, ויצביעו לעבר הבנייה לא פורמלית המתפשטת בכל מקום. ברור כי למרות הפעילות הנמרצת של שדה התכנון בעיר, החיים בעיר והסביבה הפיזית אינם רק פרי התוצר התכנוני של מוסדות ומומחים. אם כן, על מה מדובר? אולי זהו שדה פעולה רחב שכולל המון סוכנים ופעולות, אבל אולי זהו שם מכובס לאסדרה כוחנית של הממסד?
בשיחה שהתקיימה בביתו של יוברט, הפנתה רחל שאלה קשה יותר ליוברט – “האם אתה חושב שלתכנון יש עתיד? יש לו סיכוי? האם התכנון חשוב?” זו שאלה במקומה. מיסוד הפרופסיה התכנונית הוא תחום חדש באופן יחסי ומזוהה עם תחילת המאה ה-20 על רקע הצורך של המדינה בגוף שיסייע לנהל את משאבי הקרקע ולנהל את האוכלוסייה בתחומה. אמנם, עבור רבים נדמה כי הפרופסיה התכנונית היתה פה מאז ומעולם, אולם צורתה המודרנית הממוסדת, היא חדשה ואינה ברורה מאליה. אם כך, האם שדה התכנון ישרוד?
לשמע שאלה זו גיחך יוברט וטען כי לפי מישל פוקו, “את אפילו לא יודעת שאת מדברת תכנון”. בתשובתו התכוון כי השיח על תכנון הוא בכל מקום. אנחנו לא מודעים אליו והוא אינו חופשי. לפי פוקו, השיח אינו חופשי אלא הוא כלי כוחני ואלים אשר מגביל את הפצת המידע, מגביל את תוכן השיח ומנסה לעצב את הפרט במוסכמותיו. השיח הוא כלי ממשמע שיש בו רבדים של איסור, של החרגה, של חוקים המגדירים מה אמת ומה שקר. בכל שיח יש מקור המשמיע את שטף הדברים, המקור הוא ממסדי, והוא זה שקובע את הכללים והחוקים על פיהם מדברים ומגיעים לעשייה והחלטות.
תכנון כזרוע הביצועית של הממסד נטוע בתוך השיח הכוחני והאלים, זה שמגדיר את המותר והאסור, האפשרי והבלתי אפשרי. הוא ממשמע את החברה. החוקרים הביקורתיים, כמו יוברט לו יון, אורן יפתחאל, ארז צפדיה ואחרים, נוטים להצביע שוב ושוב על היותו כזה. אבל, השאלה האם החוקרים הביקורתיים לא משתתפים בשיח מעגלי? הממסד פועל הביקורתיים מגיבים וכן הלאה. ואולי יותר חשוב, כפי שהעלתה רחל בשיחתנו , “כל הדיבור על תכנון נותן המון כוח לתכנון ועושה ממנו משהו גדול מאוד וחשוב”. אולי השיח הביקורתי שדן כל הזמן במנגנוני הכוח בעצם משמר את מעמדו ככזה, ונמנע מלהתבונן על עוד דברים שחשובים לא פחות. “המהלך הביקורתי מלא חשיבות עצמית” אמרה רחל והמשיכה, “הוא עושה במובן מסוים פעולה הפוכה כי חסר בו את העוקץ הזה, חסר בו היכולת להיות משהו אחר. הוא בעצמו נטוע בתוך השיח הכוחני הזה ומשרת אותו.”
על מנת להבין את הטענה הרלוונטית של רחל כדאי לומר משהו על “איך מדברים על תכנון” בכלל ואחר כך לנסות לחדד כיצד השיח הביקורתי דן בתכנון.
כל דיבור על תכנון כולל התייחסות למושא, הוא נטוע בתוך אידיאולוגיה, ומדוברר בשפה וצורה מסוימת.
המושא, מתייחס לאובייקט עליו דנים. בתכנון האובייקט יכול להיות קשור לפרויקטים תכנוניים מו העבר, פרויקטים שנמצאים עתה על שולחן הדיונים או בתהליכי יישום, ולעתיד, מחשבות ופרויקטים עתידיים.
האידאולוגיה מתייחסת לדרך שבה אנו דנים במושא. לפרספקטיבה באמצעותה בוחנים אותו. בין אם משתמשים במשקפיים של השיח הפמיניסטי, הניאומרקסיסטי, הליברלי או הפוסטסטרוקטורליסטי, לכל אחת מהן השפעה מכרעת כיצד אנחנו מבינים ומפרשים את המציאות, ומגיבים למושא. כך למשל, פרספקטיבה ניאו מרקסיסטית תבחן כל פרויקט מנקודת מוצא כלכלית ותדון באופן שבו הפרויקט משפיע על קבוצות חברתיות, מעמד ויחסי כוח במרחב. כל דיון נטוע באידיאולוגיה כלשהיא ולא ניתן להימלט ממנה. המתדיין לעולם מביא את סל הערכים שלו לדיון.
נושא השפה, מתייחס לאופן בו מיוצג הדיון והוא גם קריטי. הייצוג, העיתונאי, התיאורטי או הגרפי של נושאי התכנון, מבקש להגיע לקהלי יעד שונים. העיתונאי לקהל הרחב, התיאורטי לקהל מומחים אקדמי והגרפי לאנשי מקצוע.
והממד האחרון בדיון על כל סוגיה תכנונית מתייחס לצורה. קיימות צורות רבות לעשייה התכנונית אך בין הבולטות הן הרגולציה, החקיקה המקבעת את המותר והאסור בבנייה במרחב הפיזי. דוחות ומסמכי מדיניות המתווים סדר יום רחב, מקרו וגנרי לעיצוב המרחב. והעיצוב, המתמקד בעיצוב הפיזי של המרחב באמצעות פרויקטים והתערבויות עירוניות.
באופן כללי, ניתן לומר כי השיח הביקורתי לעיתים קרובות מבקר פרויקט עבר או פרויקטים שמתקיים עליהם דיון בהווה, לרוב הדיון נטוע בדיון פוסט קולוניאלי או נאו מרקסיסטי ולעיתים קרובות נשאר ברמה התיאורטית. כלומר לעיתים קרובות אינו מגולם בצורה המשפיעה באופן ישיר ומידי על המציאות המרחבית, אלא נשאר בתחום השיחי. לעומתו השיח של הממסד יתמקד בהווה ובעתיד, יהיה פרגמטי ויעשה שימוש בכל הצורות האפשריות כדי להנחיל את סדר היום שלו (צבוע בכתום).
במובן זה, ניתן לטעון כי המהלך הביקורתי נשאר בתוך עצמו, כמגיב למנגנוני הכוח, הוא ממקם עצמו מעל העשייה. אך בגלל שאינו מציע סדר יום או משתתף בעשייה הוא אינו משהו אחר, אלא חלק מתוך המערכת. כפי שרחל ציינה, “הוא בעצמו נטוע בתוך השיח הכוחני הזה ומשרת אותו.”
כלומר לא רק שלתכנון יחסי תלות בממסד אלא גם לשיח הביקורתי יחסים מורכבים ותלויים עמו. האם הקשר הזה יכול להיות ממוסגר אחרת? האם היחסים הללו יכולים להיות מוגדרים אחרת? האם התכנון יכול להיות משהו אחר?
הביקורת על השיח הביקורתי המפרק והמוביל למבוי סתום נשמעה בשדות רבים, אך בשדה התכנון היא רלוונטית במיוחד שכן שדה התכנון בשונה מדיסציפלינות אחרות מחויב לעשות פעולה בעולם. המתכנן חייב לפעול ולהניח דבר מה על השולחן, דבר מה שיעצב את חייהם של אחרים, את היחסים החברתיים, חלוקת המשאבים וחיי היומיום – לכן השאלה היא האם השיח הביקורתי בתכנון יכול להישאר בגבולות השיח? האם אין לו המחויבות והאחריות להציע צורות חדשות, סדרים, הסדרים, חזונות ודרכי פעולה אחרות? מה התפקיד של האקדמיה? האם פרופסורים ביקורתיים יכולים במקום לבקר את הממסד, גם להציע יחסים אחרים חדשים בין הממסד לתכנון?
השיחה עם יוברט ורחל גלשה לעולם המשחק. על השולחן הונחה השאלה – האם תכנון יכול להיות ג’וקר? ולא תמיד עושה דברו של הממסד, כפוף לו. במשחק קלפים הג’וקר יכול להחליף זהות ולהיות כל שחקן בחבילה. הוא אינו חייב להיות נאמן תמיד למלך אלא בכל סיטואציה לבחון מחדש את התפקיד שלו ולהשתנות בהתאם, להיות כל פעם בזהות של שחקן אחר. האם המטאפורה הזו יכולה לבנות מחדש את השדה התכנוני?
המענה לשאלה זו יכול להיות כיוון חדש, אחר, לחשוב על תכנון, השיח התכנוני, והפרופסיה התכנונית. אם התשובה לשאלה זו שלילית אזי השיח הביקורתי הוא עוד שחקן פשוט הממלא את תפקידו במסגרת גבולות שיח ידועים מראש, גם אם הוא רואה עצמו נעלה מכולם.