ערים מתערבבות בגליל: שיח ‘הפחד הדמוגרפי’ וניסיונם של ראשי הערים לשמור על ‘צביון יהודי’ בכלים תכנוניים

ברשימה הקודמת סקרנו את המגמות הדמוגרפיות שמובילות לתהליכי הערבוב בערים בגליל. המעבר של צעירים ערבים עקב משבר הדיור בישובים ערבים מעורר התנגדויות מצד ראשי ערים וכוחות המנסים למנוע את התהליך. כיצד הם עושים זאת?

את התייחסותם של מנהיגים, תושבים וארגונים לערים המתערבבות כתופעה קיימת במרחב הישראלי ניתן לחלק באופן גס לפי הפתרון שהם מציעים: חתירה להיטמעות ושילוב, מחד, או דרישה להיפרדות או להעצמת הרוב והצביון היהודי ביישובים, מאידך. מבחן המציאות הישראלית מוכיח כי בכל הנוגע ליוזמות ולפעולות האקטיביות בעניינן של הערים המעורבות ומתערבבות ידם של הדוגלים בחיזוק הצביון היהודי וייהוד הערים המעורבות תהא לרוב על התחתונה והם יתקשו לממש את יוזמותיהם, (כל עוד מדינת ישראל תהא דמוקרטית ובעלת מערכת משפט עצמאית שמגנה על זכויות אדם ומיעוטים). לעומת זאת, פעילותם של המבקשים לקדם יוזמות של שילוב והטמעה תתקבל ותזכה לתמיכה משפטית, אקדמית ופיננסית, מבית ומחוץ ובעבר גם תקשורתית.¹

לרשותם של המתנגדים – ויהיו אלו, ראשי עיר, רבנים, יזמים או תושבים, עומד “ארגז הכלים” מוגבל ביותר, היות שזכותו של כל אדם ללא קשר למוצאו או לדתו, לקנות בית בעיר היהודית, אם יש לו את הכסף ואם יש מי שמבקש למכור. כוחות השוק וחופש הפרט הם הקובעים. התערבות פוליטית בתהליך תגרור ביקורת משפטית, כלכלית, ציבורית ובינלאומית. זאת ועוד, איסור הגירת ערבים לערים יהודיות באמצעות חקיקה איננה אופציה ישימה, ואף אינה מועלית ככזאת זולת בקרב לאומנים קיצוניים.² לפיכך, אותם גורמים פועלים בכלים החוקיים והלגיטימיים העומדים לרשותם – החל מארגון הפגנות וניסוח עצומות, וכלה בעידוד הגעת יהודים לעיר בדרכים שונות: קליטת עלייה, תכנון שכונות ליוצאי צבא, הקמת כפרי סטודנטים וכד’. במקביל הם מחפשים דרכים לעודד צעירים בני האזור להישאר ולהשתקע בעיר. לפעולה זו, אם היא נעשית באופן שוויוני וכחוק ישנה השפעה כפולה, היות שהשקעה בתשתיות הטובות ובתרבות המהוות גורמי משיכה לעיר, מעודדות גם את המשך ההגירה מהכפרים הערבים לערים. פשוט, משום שבמידות רבות המאפיינים הסוציולוגים של שתי האוכלוסיות דומות: צעירים ומשפחות צעירות ממעמד הביניים – יהודים וערבים.

שיח הבהלה הדמוגרפית וההתנגדות אליו

דווקא בגלל ייחודיות המקרה של נוף הגליל, יש הרואים בה מקרה ייחוס המבשר את העתיד. בכל הערים המעורבות ובערים יהודיות רבות, ישנה מגמה יציבה וקבועה של גידול בשיעור התושבים הערבים, לכל הפחות בשני העשורים האחרונים.³ מגמה זו אינה נסתרת מעייניהם של אזרחים, אנשי ציבורי ואנשי תקשורת, והיא הבסיס לדיון ציבורי ער. הד לך נשמע, בכתבתם של יוסי מזרחי ואוהד חמו, “הערים המעורבות החדשות”, ששודרה במהדורת המרכזית בערוץ 12, ב 6.9.22. בכתבה רואיינו תושבים ונבחרי ציבור בעפולה שהתייחסו לתהליך הפיכתה של נוף הגליל למעורבת, כמקרה ייחוס שאישש את החשש המרכזי שלהם מפני “כניסת ערבים לעפולה”. מהכתבה עלה גם שבמערכת הבחירות המוניציפאלי האחרונה התמודדו רשימות ומועמדים שעניין זה עמד במרכז הקמפיין שלהם.

ראש השב”כ, רונן בר, התייחס לסוגיה זו מזווית נוספת, בכנס המכון למדיניות נגד טרור, שהתקיים ב 11.9.22, כשאמר: “ישראל הופכת ממדינה שבה יש ערים מעורבות למדינה מעורבת. סוגיה זו מפגישה את הציבור עם אתגרים קשים”.⁴ ראסם ח’אמיסי מכנה שיח סביב נושא זה ״דמוגרפוביה״ וגורס כי בישראל נתפסת הדמוגרפיה הערבית כאיום על הקיום היהודי.⁵

ביטוי לחשש הדמוגרפי במחקר נביא מתוך ספרם של יבגניה ביסטרוב וארנון סופר (2010) “ישראל דמוגרפיה 2010-2030, בדרך למדינה דתית” בראשית הפרק השישי שכותרתו התכנסות עם ישראל למדינת תל אביב:

“אם לא תיעשה פעולה דחופה, יש להניח כי בעתיד הלא-רחוק נקבל מפה ברורה למדי של חלוקת הארץ העתידית, מפה שתזכיר מאוד את הצעת החלוקה של האו”מ ב-47.11.29. ההיסטוריה של מיעוטים שונים בעולם בעבר (הרחוק והקרוב) ובהווה מלמדת אותנו, כי מיעוט שהוא בגדר רוב בטריטוריה שלו ושהוא בעל תודעה לאומית ומנהיגות לאומית, יעשה כל שביכולתו כדי לממש את מאווייו הלאומיים– על ידי אוטונומיה, אירידנטה (התחברות למדינה שמעבר לגבול), או הרס המדינה מבפנים כדי להופכה בסופו של דבר למדינתו של אותו מיעוט שהפך לרוב”.

ולכן מסקנתם :

“ישראל הולכת ונהרסת כמדינה יהודית, ובתוך תקופה קצרה תותיר רק את תל אביב ובנותיה כישות יהודית, אך רק לתקופת זמן קצרה, כי בלי עורף היא תהפוך למצדה – היא צועדת לקראת התאבדות. שום תירוץ, התפתלות, הטחת האשמה לא יעזרו למנוע תהליך נורא זה, כמובן, אם לא יחול מפנה, קודם כל תודעתי, ואחר כך גם מעשי ונמרץ”.

חשוב לציין: מגמה זו של גידול בשיעור התושבים הערבים, כמעט בכל ערי הצפון, לא יכולה להיות מוסברת על-ידי פערים משמעותיים בגידול הטבעי, היות שהגידול הטבעי של ערביי ישראל, שהיה בעבר גבוה בהרבה מזה של היהודים, נבלם בעשורים האחרונים, והיום הוא דומה בממוצע לקצב גידולם של תושבי ישראל היהודים. כך לדוגמא, בשנת 1995 עמד שיעור הפריון של נשים ערביות בישראל על 4.18 ילדים לאישה, לעומת 2.53 לאישה יהודייה. לעומת זאת, ב-2019 כבר היה שיעור הפריון של נשים יהודיות והערביות דומה מאוד: כ-3 ילדים לאישה.⁶ לפיכך, מקור הגידול באחוז התושבים הערבים בערים המעורבות והמתערבבות הוא בהגירה פנימית.

בנייתן של השכונות החדשות ככלי במאבק הדמוגרפי

במציאות שתוארה פועלים ראשי ערים ומתכננים, הרואים בתכנון העירוני ובבנייתן של שכונות חדשות כלים רבי עוצמה בעיצוב פני העיר, אותו הם מנסים לנצל כדי לקדם מטרות חברתיות ביניהן דרך לשמר את “הצביון היהודי” של העיר. את שיקוליהם של קובעי המדיניות, מנתחת הילה לוטן במאמרה מ 2020, “שכונה: ‘מרחב לעומתי’, בידול וריחוק בערים מעורבות”. להלן כמה מטרות ושיקולים העולים ממאמרה – ראשית, שואפים מנהיגים מקומיים לחזק את המעמד הסוציו-אקונומי של עירם. כך עולה, למשל, מדבריו של שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו בראיון מ 2013: ״[השכונות החדשות] הן חמצן לעיר, קליטה של אוכלוסייה חדשה וחזקה, הרבה מאוד משפרי דיור מתוך עכו וקצת מהסביבה, השאירה אנשים חזקים”. כך גם עולה מדבריו של מתכנן בכיר מהעיר רמלה: ״אנחנו רוצים להשביח את האוכלוסייה, ולהביא אוכלוסייה חיצונית שתבוא ותיתן מענה גם למדרג הנמוך הסציו-אקונומי”.⁷  לא מן הנמנע שהללו רואים בכך גם כלי אפקטיבי להתמודדות עם בעיות חברתיות שישנן בעיר, שנובעות בין השאר מעוני ומצוקה – בעיות  כדוגמת אלימות, פשע, והזנחה.

תוך שהם נמצאים בתחרות עם ערים ויישובים אחרים במרחב, פועלים אותם מנהיגים בכדי למשוך “אוכלוסייה חזקה” ומבקשים למנוע מעבר של אוכלוסייה כזו מעירם לערים השכנות – למשל מעכו לנהריה או מכרמיאל לחיפה. לפיכך, הם שואפים ליזום בניית שכונות מגורים בהיקפים גדולים ורואים בכך כלי אפקטיבי, אולי ראשון במעלה, להשגת מגוון יעדים:

(1) פתרון למצוקת הדיור;

(2) עצירת בריחתם של בני המקום הצעירים;

(3) שיפור מצבן הסוציו-אקונומי של הערים.

במקביל, הם מבקשים להבליט את רמת השירותים הניתנים בעירם בתחומי החינוך, התרבות והקהילה, ופועלים לגיבוש זהות מקומית ולוקל-פטריוטיזם ובכך “למתג” את העיר כעיר איכותית וחזקה, אף כי לעיתים עליהם להתמודד עם הדימוי הירוד של עירם.

שיקול מרכזי נוסף לבניית השכונות החדשות בערים המעורבות ניתן להביט הדמוגרפי אשר המשפיע על התכנון, על דרכי השיווק ועל תהליך האכלוס שלהן. נבחרי הציבור, ולא פחות מכך ציבור בוחריהם, מבקשים לשמור על “הצביון היהודי” של העיר או לכל הפחות על הרוב היהודי המובהק. לפי חיים יעקובי, חיי היומיום בערים המעורבות בישראל מתקיימים על בסיס ההיגיון האתני של המרחב, שמטרתו שמירת הדומיננטיות הדמוגרפית, התרבותית והתודעתית של קבוצת הרוב היהודית ביחס למיעוט הערבי.⁸ לצורך כך, הם מחפשים דרכים לחזק שכונות יהודיות, לתמרץ צעירים יהודים להישאר ולעודד הגעתן של קבוצות מובחנות של יהודים (למשל יוצאי צבא, גרעיני משימה, עולים וחרדים). לוטן מראה כי מאפייני התכנון הנגזרים מכך הם: בנייה אינטנסיבית של שכוונת גדולות, התבססות על רכב פרטי, הפרדה, קישוריות נמוכה (כך שלעיתים קרובות ניתן יהיה בעתיד לסגור את הכניסה לשכונה בשערים), הרכב דירות הומוגני, בנייה יקרה ושירותים עירוניים עצמאיים ונבדלים. הריחוק של השכונות עונה גם על מטרה בהקשר האזורי – הוא מאפשר לתושבי השכונות להימנע מכניסה לעיר, בשל קרבתם לכבישים הראשיים. כך יוצא שהתושבים רואים את עצמם יותר כתושבי השכונה מאשר כתושבי העיר.

עכו, נוף הגליל, כרמיאל ועפולה נמצאות למעשה על ציר אחד, למרות המאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן. ראינו שהן ראשי הערים והן התושבים בהן עוקבים אחר הנעשה בערים הסמוכות. הם נוטים להבין את הנעשה בעיר ובשכונה שלהם בהקשר האזורי ואף הלאומי. תובנות אלו אינן “ליודעי חן בלבד” אלא הן שגורות בפי אזרחים רבים. נוכח העובדה שראשי ערים, מתכננים וקובעי מדיניות במשרדי הממשלה תולים תקוות כה רבות בבנייתן של הערים, נבקש לבחון ברשימה הבאה, על סמך ניסיון העבר, האם תקוותיהם עתידות להתגשם, או שמא יובילו אמצעים אלו לתוצאות אחרות.