לחקור כשהתותחים רועמים: חוקרות בתחום העיר מאוקראינה מספרות על החיים והמחקר בצל המלחמה בכנס בברלין

שלוש חוקרות שהגיעו לכנס בברלין מספרות כיצד המלחמה השפיעה על החיים האישיים שלהם ובעיקר על המחקר. הן מציגות שלושה תחומי מחקר שמנסים לייצר ידע ולתת קול ועדות לחוויה של האוקראינים תוך כדי התנועה של המלחמה והחיים בדאגה, כאב וחוסר וודאות

בכנס של קהילת הסוציולוגיה העירונית האירופאית שהתקיים בברלין בחודש אוקטובר האחרון הוקדש פאנל בשם, ערים אוקראיניות, לחוקרות מאוקראינה. ראש המושב פתח ואמר כי רובנו איננו מכירים או יודעים דבר על ערים אוקראיניות. חלקנו שמע על קייב, וכעת אנו שומעים ללא הרף על ערים כמו חרקוב, מריופול, דונטסק ואחרות. הערים עולות לכותרות בהתאם להיקף הפצצות שמוטחות עליהן, התקדמות הכיבוש הרוסי, או השחרור האוקראיני. אבל עדיין הכל נותר מופשט עבור רבים. כיצד נראו שם החיים לפני המלחמה? מהם האתגרים עמם מתמודדות ערי אוקראינה השונות? רבים מהעולם המערבי, כולל הקהילה המחקרית מתקשים לענות על שאלות אלו. גם כיום למרות שהמקום זוכה לסיקור רב, העבר וההווה בערים אלו לא ממש ידוע והעתיד שלהן עוד פחות מזה.שלוש חוקרות מאוקראינה הגיעו לכנס השנתי.

אולינה קונוננק (Olena Kononenk) ברחה מקייב לברלין בפברואר 2022 לאחר שהתחילו ההפצצות. אולם חזרה לאוקראינה ועדיין מלמדת באוניברסיטה בקייב (Taras Shevchenko National University of Kyiv) במחלקה לגיאוגרפיה שבה הקימה מעבדה לכלכלה אזורית ובעיות פוליטיות. אולינה סיפרה על המחקר שעשתה במהלך שהותה בברלין. כפליטה, הדואגת לילדים ולמשפחה שלה, היא המשיכה לעסוק במחקר שכלל ראיונות עם נשים פליטות מאוקראינה. המחקר התמקד בתחושת הביטחון שהן מנסות לייצר בתוך חוסר הביטחון והחרדה של הפליטות והמלחמה. במסגרת הראיונות היא ביקשה מהנשים וילדיהם לתאר את החיים שלהם, אסטרטגיות ההתמודדות ולצייר מפות מנטליות של הבית והעיר באוקראינה לעומת הסביבה החדשה שלהם בברלין. הנשים דיברו בעיקר על הרצון לעבור לדירה משלהן ולנסות לבסס שגרה לילדים. רובן באותה תקופה התגוררו בבתים של משפחות/זוגות שהסכימו לארח פליטים בבתיהם. הנשים והילדים ציינו את הפארקים והיציאה לטבע קרוב כמקור למרגוע ואת ההצמדות לשגרה. מהקולות של הנשים עלה כי עיקר העיסוק והאנרגיה שלהן מופנים לטיפול בילדים וההורים ובניסיון לתמוך בהם ולייצר ודאות וביטחון. רובן ציינו שהקריירה או העיסוק בעצמן נגדע ברגע. המפות המנטליות שיקפו את הזרות מהסביבה הברילאנית והגעגוע לסביבה הביתית שבה השכונה צוירה לפרטים כולל שמות של כלבים וחתולים, שמות השכנים והמשפחה. ואילו בברלין ציירו יותר בטון, עצים ואת הסמל האייקוני של אלכנסדרפלאץ.

חוקרת נוספת ששמה אולקסנדרה ננקו (Oleksandra Nenko) עבדה לפני שהחלה המלחמה באוניברסיטה בסנט פטרסבורג ועם תחילת המלחמה ברחה משם וכיום היא נמצאת באוניברסיטה בהלסינקי. המחקר שלה מתעסק באומנות וערים ומרגע שהחלה המלחמה היא החלה לחקור אמנים אוקראינים ובאופן שבו הם מגיבים בעבודותיהם למלחמה וכיצד האמנות שלהם משתנה בעקבותיה. בדיון היא הציגה מספר עבודות של אמנים אוקראינים. העבודות מעלות שאלות רבות כמו למשל כיצד ניתן לייצג עיר שהופכת לזרה, העיר שנשארתי בה שחייתי בה, אך היא לא אותה עיר, היא עיר של הרס וחורבן, בית שנהפך לזר. היא הראתה עבודה של עץ דובדבנים עדין מאד שמצולם בתקריב שבו רואים תחבושת המכסה דם על גזע העץ. עבודה שמבטאת את ההרס והאלימות (violation) של הנוף הממשי והנוף הרגשי של תושבי אוקראינה. סוג נוסף של עבודות הם מה שהיא מכנה “יומני מסע” של אמנים שיצרו יומנים מאיורים של המסע שלהם אם בתוך אוקראינה או במסע הפליטות. היומנים מנסים להתייחס לזמן שאיבד משמעות, ימים, שבועות חודשים, השינוי בתפיסת הזמן כאשר השגרה והחיים שהכרנו משתנים בצורה כה ברוטאלית ופתאומית. יומני המסע המאוירים הם תיעוד של התחושות, של האירועים, ההיסטוריה, מעין מסמך שעשוי להיות עדות ולתת קול לקורבנות.

בנוסף, המלחמה הובילה אמנים רבים להתעסק בזהות האוקראינית מה שלא בהכרח היה שם קודם כפי שהיא מספרת מהראיונות עם האמנים. המלחמה לתחושתם מחייבת אותם לעסוק בזהות, בזיכרון ובמקום. היא הציגה עבודה נוספת של ארכיטקטית אוקראנית בשם דנה קוסמינה (Dana Kosmina), שהמייצג שלה הופיע בביאנלה בונציה באפריל 2022. במיצג נראה מגדל או פירמידה העשויה משקי חול/שקי עפר המוצבים כאמצעי הגנה מפני ירי. שקי העפר בעבודה מכסים ומגנים על מונומנט לאומי בכיכר עירונית כלשהיא, ומסמלים את הצורך להגן על אוקראינה וסמליה מפני ההפצצות.

הדוברת האחרונה אנסטסיה בורובה (Anastasia Bobrova) היא חוקרת העובדת במרכז מחקר, המתמחה במדיניות דיור. לדבריה אוקראינה נכנסה למלחמה במשבר דיור ומחסור אדיר של דירות למגורים. המטרה שלהם כארגון היתה לחקור ולקדם מדיניות של דיור חברתי ודיור בר השגה ולחשוב על דרכים להתמודד עם משבר הדיור. המלחמה צפויה לכפיל ולשלש את המחסור בדיור. לפי המעקב שלהם עד עתה נהרסו 130,000 דירות ומספר זה עוד צפוי לעלות משמעותית. הממשלה מעריכה כי יהיה צורך בכ-600,000 דירות בתום המלחמה ולטענתה זו הערכה נמוכה מידי ולא ברור כיצד אוקראינה תוכל להתמודד עם האתגר האדיר הזה בסוף המלחמה. היא מניחה שייווצרו פתרונות זמניים, כמו מגורים בקונטיינרים או מה שהם מכנים מגורים מדולריים, אך החשש הוא שאלו יישארו כמגורי קבע, על אף שהתנאים בסביבות מגורים אלו אינן ראויות.

היא תיארה שיתופי פעולה שלהם עם חוקרים מכל העולם שמתגייסים במיוחד בעת הנוכחית לסייע להם לחשוב על העתיד. לדבריה דרוש הרבה מאד מחקר שכמובן קשה לקיים אותו בזמן מלחמה (גם לפני כן מרכז המחקר שלהם הפועל כעמותה ללא מטרות רווח, היה לא יציב) אך הם עושים זאת. לדבריה דרוש מחקר באשר לכמה אנשים נעקרים בעקבות המלחמה, מהם הצרכים מבחינת תשתיות ובנייה, ונדרשת תכנית וחשיבה כיצד להתכונן לעתיד ולבנייה מחדש. על הקושי עתה היא אמרה ש”זו גם הזדמנות לחשוב על הערים שלנו, שנמצאות ברגע זה במצב של הרס וחורבן אבל צריך לתכנן את העתיד”. ההזדמנות נובעת גם מהעניין שנוצר באוקראינה ושיתופי הפעולה עם חוקרים, קרנות ויוזמות בעולם המערבי. לדבריה, אוקראינה צריכה לעבור מפוסט-קולוניאליזם, הקולוניאליזם הסובייטי שנגמר לפני כשלושה עשורים, שלטענתה לא הצליחו להשתחרר ממנו עדיין רעיונית, לדה-קולוניזציה. לפתח מסגרות חשיבה ומודלים תכנוניים חדשים לאוקראינה כפי שהם רוצים לראות אותה, הדור שנולד לאחר הפירוק של ברית המועצות.

אל מול התמונות החוזרות של ההרס שנראות בחדשות, היה מרגש ומעורר השראה לשמוע כיצד הן מדברות בבטחה על העתיד של אוקראינה והעתיד של הערים שעוד יגיע. ברמה האישית שאלתי את החוקרות כיצד המלחמה שינתה אותן או השפיעה עליהן כחוקרות. האם חוו קושי לעסוק במחקר וכתיבה אקדמית בזמן שהעולם שלהן עובר כזו טלטלה. אולינה אמרה, שבדומה לנשים במחקר שלה היא הרגישה שהעבודה האקדמית וההיצמדות לשגרת העבודה ומה שהיא יודעת לעשות, שמר עליה בזמן המשבר ועדיין מסייע לה. בנוסף היא הרגישה שיש לה תפקיד לתת לנשים קול במחקר שלה ובעיקר להקשיב להן. אולקסנדרה סיפרה שעברה חודשים קשים של אי ודאות כשנאלצה לעזוב משרה, חברים וחיים בסנט פטרסבורג ולחיות כפליטה, ושהבחירה שלה לתת קול לאמנים ולראיין אותם בסקייפ מחרקיב וערים נוספות מאפשר לה להתמודד או להרגיש שהיא פועלת ועוזרת לקהילה שלה.