מהי מורשת תעשייתית? ערי נמל היסטוריות ומגמות התחדשות

מהן המגמות בפיתוח מורשת תעשייתית? מדוע זה חשוב ולמי? האתגרים העכשוויים בפיתוח אזורים פוסט תעשייתים והקונפליקטים מול אדריכלי השימור. 

ערי נמל היסטוריות רבות עברו בעשורים האחרונים תהליכי פיתוח מואצים באזורים תעשייתיים. מגורים, מסחר ובילוי כמו גם שימושים לתיירות העלו את הפוטנציאל ליצירת ערים חיות וברות קיימא, אך גם הובילו לבעיות של הרס המורשת, צפיפות וזיהום. המתח הזה בין ההיסטורי לפיתוח העכשווי קריטי לעתידן של ערי נמל רבות, מאחר והגדלת השימושים עבור התיירות החמירו את הקונפליקט בין הפיתוח הכלכלי לשימור המורשת. בערי נמל רבות, המעבר של השימוש התעשייתי מאזורי הנמל, לעיתים כתוצאה של פיתוח תשתיות לכבישים ורכבות, הוביל ערים אלה להפקת תועלת מהיתרונות של מיקום ואקלים על מנת ליצור תפקיד מבוסס תיירות. באיטליה, הצורך בתיירות חדשה ושימושי מגורים חידד את הקונפליקט עם רשויות הנמלים¹.

באופן כללי, ערי נמל כוונו להיות מקומות של פעולה כלכלית, תרבותית וחברתית עבור אנשים. אולם, השינוי החברתי והכלכלי בערים היסטוריות הפכו את המרכזים למקומות של תרבות ובילוי, וגרמו לאיבוד פונקציות ומשמעויות מסורתיות ושינו ללא הכר את ערי הנמל². סוגיית המורשת התעשייתית היא חדשה באופן יחסי והשלכותיה נבחנות בעשורים האחרונים מחדש. מה ראוי שיישמר? כיצד מטפלים בסביבות אלו? ברשימה זו נבחן מהי מורשת תעשייתית ומה המשמעות של שינויים אלו.

מורשת תעשייתית בערי נמל 

המעבר מיצור פורדיזם³. לפוסט פורדיזם החל משנות ה-60 המאוחרות השפיע על ערים בדרכים מרחביות, כלכליות וחברתיות. בעולם כולו אתרים תעשייתיים לשעבר הממוקמים במרכזי ערים חוו הרחקה של התיעוש מהערים, במקביל להתערבויות כלכליות וניאו ליברליות כמו הג’נטריפיקציה⁴. ופיתוח תיירותי על קו המים. מגמות אלו תרמו להיווצרותם של רובעים תיירותיים.  

העיר הפוסט תעשייתית תוארה כעתיד חדש לצריכה בלתי מזהמת ויצירת הזדמנויות לפנאי  יותר מאשר עבודה. המבנה החדש של הכלכלה וביטול התיעוש של שנות ה-70 השפיע על מרכזי התעשייה של המאה ה-20. רק עשור לאחר מכן פונקציית הייצור של העיר הוחלפה על ידי סקטור השירותים. בעקבות השינויים בכלכלה חללים עירוניים היו צריכים להסתגל למערכת החדשה של היצור וההון המצטבר, מה שהוביל לשיטות יצור חדשות. פיתוחים בתחבורה הובילו לשחרור ההסתמכות על הנגישות לאגד ערים, כך שהערים השתנו ממרכזים של יצור למרכזים של שירותים וצריכה. בשנות ה-80, התפתחה פרדיגמה עירונית ניהולית שתיעלה השקעות לכיוון יצירת ערים אטרקטיביות. בהקשר זה, אזורי החוף התעשייתיים שנחוו כבעייתיים הפכו לפתע להזדמנויות בכלכלה הפוסט תעשייתית. הרבה מהחידושים והפיתוחים סומנו על ידי ניוד התרבויות של הערים, ביחד עם יזמויות שעזרו להפוך ערים מנופים של יצור לנופים של צריכה. בתקופה זו ערים חוו שינוי דרמטי של סגירת מפעלים, שהיו מנועי קיטור והחיים החברתיים של המקום. היה זה בלתי נמנע שמיתון כלכלי, חיפוש אחר שווקים חדשים, זיהום סביבתי ופיתוחים חדשים בתחבורה יביאו לביזור המקומות התעשייתיים וקידומם כאזורי תיירות.  

בסוף המאה ה-20, תהליכים דומים התרחשו באזורי הנמלים. בשל המודרניזציה של טכנולוגיות המשלוח וההובלה הימית, נמלים רבים נותרו נטושים, מאלצים את העירוניות לחפש שימוש חליפי לנמלים כדי לסייע בצמיחה הכלכלית. כך השינוי של מרחבים תעשייתיים שעל קו המים ממקומות של יצור לצריכה, היה הכוח המניע של ערים והשפיע על הצורה הוויזואלית שלהן. הניסיונות להפוך את קווי החוף מחללי תעשייה לרובעי תיירות הפכו לגישה פופולרית, אבל גם יצרו אתגרים בכל הנוגע לשימור המורשת. 

כאן עלו שאלות רבות, האם יש מקום לשמר את התעשייה כשאין בה צורך? מורשת תעשייתית משקפת את העקבות של העבר התעשייתי שתרם לפיתוח הכלכלי של המדינה. מורשת תעשייתית מושפעת בעיקר מחשיבה כלכלית ופוליטית יותר מאשר ענייני שימור. נקודת המוצא של אנשי השימור היא שפיתוח על קו המים יוצר נופים דומים מסביב לעולם, ממיר זהויות תעשייתיות וחשיבות תרבותית. שכחה של העבר מאפשרת אספקה של מקומות מגורים בפרויקטים עכשוויים. זוהי יצירת זהות חדשה. יצירת הזהות היא העניין של המורשת.

התחדשות מרקמים תעשייתיים היסטוריים : אסטרטגיות תכנון ועיצוב

התחדשות עירונית הנוגעת לאזורים תעשייתיים לא נלקחה כנושא מרכזי בתוך המרחב של מדיניות השינויים שעניינו את הערים האיטלקיות. זאת למרות כמות גדולה של פעולות שכוונו להמיר אתרים פוסט תעשייתיים לשימושים רווחיים. אזורי יצור באיטליה מציגים היבטים ייחודים שיכולים להסביר את ההתפתחות המרחבית שלהם: התיישבויות שנפרשו בסביבה העירונית והכפרית, חלקות אדמה באזורים פרטיים קטנים, מקסום רווחי הנכסים, גמישות בשירותים הבנויים ופעילויות שונות שיכולות להתקיים בהם.

בשנים האחרונות גידול עירוני שינה את אזורי היצור באיטליה שקיבלו תפקיד חדש: ממצב פריפריאלי (רחוק מהמרכז ההיסטורי של העיר) לנקודת ציון אסטרטגית. אזורי היצור הפכו לאתרים שנמצאים במקומות שמתאימים לאכלס פעילויות עירוניות. החוסר באיכויות ארכיטקטוניות ועירוניות יצר קונפליקט בין הציפיות הכלכליות של בעלי הקרקעות ובין בעלי אינטרסים לשימור פעילות המפעלים.

האובדן של הקשר בין החברה לתהליכי ייצור, ששילבו ומגורים ועבודה באותה רקמה עירונית הביאו לפיצול גובר בין המגורים והעבודה באזורי תעשייה. הההפרדה ביו מגורים לתעשייה תרמה לכניסה של שימושים אחרים כגון מסחר, שירותים ומשרדים. שילוב זה היה צפוי להחיות את העיר, אבל בפועל שינויים אלה הובילו לקונפליקטים ולחללים מפוצלים שנגרמו מדרישות שונות לשימושים השונים.

כך ולמרות שממשלות הראו עניין גובר באזורי תעשייה קטנים כאובייקטים לפרויקטים ייחודיים, המצב הקיים הקשה על תכניות החידוש הרצויות, ביניהם הנוכחות של פעילויות שונות, פיזור בעלויות ותשומת לב נמוכה למרחבים ציבוריים. כל אזור תעשייתי כזה הוא בעל מאפיינים שונים, מיקום שונה, דפוסים ומורפולוגיה שונים. לכן התחדשות תעשייתית הנה מורכבת ביותר ומחייבת דיאלוג עם המעורבים בתכנית החידוש. 

כיום ניתן לזהות מספר טכניקות לשיקום אפשרי של מתחמי התעשייה כמו למשל, הגברת השימוש החוזר בהתאמה לשימושים המקוריים, שיקום שירותים וחללים ציבוריים, עיצוב מחדש של בניינים קיימים, הגדרת קריטריונים להבראה של ישובים, גיבוש חוקים שקשורים בסביבה הבנויה ובנוף המתאימים לקונטקסט, ציפוף התישבויות, רציונליזציה של התישבויות לפי מספר חלופות, החל מהריסה ועד להחלפה של אזורים בנויים. עקרונות אלה משנים את מדיניות התכנון בכיוון של התחדשות של אזורי מלאכה. זה דורש מספר פעולות שקשורות לנושא השינוי העירוני: מניעת השימוש בקרקע פנויה לגידול עירוני בלתי הכרחי, חידוש המבנים הקיימים לפי קריטריונים חדשים לחיסכון באנרגיה, הפחתת הזיהום והשפעות סביבתיות. כמו כן המגמה להפיק תועלת מרבית מהשימוש בחומרים ובמשאבים הטבעיים שדרושים לפעילויות הכלכליות באזור.

אחת האפשרויות הבולטות בהתערבות עכשווית היא שיקום מעטפות של בניינים. בעזרת טכניקות שימור ושינוי אפשרי לשנות את ההיבט הטכנולוגי של המבנה ולשפר את יחסו לסביבה. ישנן שלוש גישות לשינוים בעיצוב: הראשונה, הכשרה מחדש של הבניין בדרך שתשמור על התוכן ההיסטורי והחומר ביחד עם ביצועים אנרגטיים חדשים. השנייה,  מבנים ששומרים על יעוד הקרקע  והגדלת הנפח בקירוב למבנה הקודם כדי להשיג ביצועים גבוהים יותר. במקרים אלה אין צורך לשמור על המורפולוגיה המקורית של המבנה. השלישית, מבנים שיכולים לשנות את הייעוד שלהם. במקרים אלה השיקום כולל קידום ופיתוח איכויות תפקודיות ואדריכליות.  

להתערבויות אלו יש להוסיף אסטרטגיות עיצוב לטיפול במרחבים הציבוריים ובאזורים ירוקים. הנוף והארכיטקטורה של אזורים תעשייתיים סובלים מניגוד ברור בין מה שאמור להיות תצורת האתר שמייצג שימוש ייחודי עם זהות מובחנת, לבין התוצאה בשטח של מבנים פשוטים.  

כך חל שינוי פרדיגמטי בכל הנוגע לעיצוב המורשת של סביבות תעשיתיות. זוהי הסיבה שבגללה משרדי ממשלה החלו לשקול את הצורך בגיבוש מחקר ותכניות לבדיקת הנושא של אתרים תעשייתיים.

ברור כיום כי כדי להתחיל ביוזמות השינוי לחידוש האזורים התעשייתיים יש לשחזר את האתרים לתפקידם בתוך הדינמיקה של החיים ולערבם בקהילה, לשנות את מצבם המבודד ולהפכם למנועים של איכות מורפולוגית ואקולוגית. כמו כן כדי להחיות את המפעלים יש לעבוד על מערכות היחסים בין אזרחים ובין צורות עירוניות⁵.

על רקע שינויים אלו ברשימה השלישית והאחרונה בסדרה, אציג את המקרה של ונציה והניסיון להתמודד עם המורכבות של מורשת תעשייתית באי ג’ודקה (Giudecca; Venetian: Zueca).