שימור והתחדשות בת קיימא בערי מורשת עולם: מגמות ואתגרים

מהן הגישות הבולטות להתערבות באתרי מורשת? כיצד אלו משפיעות על הזירה התכנונית. סדרת רשימות על שימור ותכנון, והאתגרים בפיתוח של העיר ההיסטורית במאה ה-21.

העיר ונציה, כמו ערי מורשת אחרות בעולם, ניצבת בפני אתגרים מורכבים. המורשת ההיסטורית והתרבותית המפוארת של ונציה מקשה על בנייה של משהו חדש, היכול להשתוות תרבותית לקיים. כיום, מעצבים אורבניים בעיר מתמודדים  עם מגוון שאלות: איך צורות עכשוויות המכבדות את הצרכים היום יומיים העכשוויים יכולות להחיות את העיר מבלי להרוס את אופייה? האם מגורים הבנויים לפי המסורת הטיפולוגית יכולים להגיב לרעיונות המגורים של היום? איזו טיפולוגיה פוגשת את הצרכים המודרניים עבור איכות חיים, היגיינה וסטנדרטים של חיים? איך עובדת ארכיטקטורה בת קיימא עכשווית בסביבה היסטורית צפופה ומעוצבת? מהם השימושים שיכולים להיכלל בפיתוח עירוני עכשווי מבלי לסכן שירותים ציבוריים ופרטיים קיימים?¹.

סדרת הרשימות להלן, מתרכזת בעיר ונציה ובפרויקט של האדריכל צינו זוקי ממשרד CZA, שתכנן מחדש את אזור ה- Junghans(ג’אנהאנס). האתר תפקד בעבר כאזור תעשייתי וכיום עם המעבר של התעשייה ליבשת המרכזית חדל מלתפקד ככזה. על מנת להבין את משמעות הפרויקט וחשיבותו נבחן את המתח בין השימור לפיתוח עכשווי בערי מורשת בסדרת רשימות. רשימה ראשונה, תעסוק בגישות להתחדשות בערים היסטוריות, באזורי תעשייה ובערי מורשת עולם. רשימה שנייה תבחן את ונציה, ערכיה של העיר, את עקרונות השימור והחסמים העומדים בפני פעולות הפיתוח. רשימה שלישית ואחרונה, תתדיין בכלים התכנוניים והאדריכליים להתחדשות בת קיימא של מרחב היסטורי בעל מורפולוגיה עירונית ועיצוב אדריכלי ייחודיים על ידי האדריכל צינו זוקי. אסיים במספר מחשבות גם ההקשר הישראלי והתובנות שעולות מסדרה זו למציאות המקומית.

שימור והתחדשות בערים היסטוריות   

החל משנות ה-90 המוקדמות, נושא התכנון אורבני החל להשפיע על מגמות השימור. הפיתוח האורבני בסביבות הסטוריות נדרש לאזן בין מחויבות ציבורית, השקעות פרטיות ויוזמה קהילתית. במקרים של ערי מורשת לעיתים קרובות ישנה מעורבות של המדינה בשימור המורשת התרבותית, כחלק מתפקידה בהבטחת המשאבים הקיימים ובר הקיימות של הפיתוח.

בשני העשורים האחרונים בולטות ארבע גישות שימור הרקמה ההיסטורית: הגישה ברת הקיימא, גישת התיירות התרבותית, גישת המורשת החיה, וגישת נופים אורבניים היסטוריים.

גישה ראשונה, הגישה ברת הקיימא מביאה את הקיימות כממד משמעותי בגישות השימור. היא הוצגה בהכרזת דשמבולט ב-1982. לפי גישה זו הפיתוח בר הקיימא של ערכים תרבותיים מושג על ידי פיתוח שיהיה יעיל ואינטגרלי לחיים היום יומיים ולתושבים המקומיים². כיום מקובל שפיתוח עירוני בר קיימא יכול להיות מושג על ידי שיפור איכות הסביבה הבנויה דרך הפרמטרים האקולוגיים ( כגון פליטות פחמן, צריכת אנרגיה וניהול פסולת), הפרמטרים הכלכליים של התחדשות עירונית וצמיחה, הפרמטרים החברתיים והתרבותיים. גישה זו, מניחה כי המורשת הבנויה תורמת לרווחה החברתית של קבוצות שונות החיות בעיירות ובערים אוניברסליות, משום שהמורשת נתפסת כאובייקט חשוב של איכות חיים. מספר ערים באירופה ישמו תכניות להתחדשות עירונית כדי לספק את הציפיות של העולם המודרני מבלי לפגוע בזהות התרבותית³.  

גישה שנייה, גישת התיירות התרבותית אומצה ב-1999 על ידי ICOMOS: זוהי אמנה בינלאומית בנושא תיירות תרבותית בדגש על ניהול התיירות במקומות בעלי חשיבות של המורשת. מטרת האמנה היתה להגן על מקומות המורשת ולכבד את הקהילות המארחות תוך תגובה לצורכי המבקרים, דרך ניהול תקין של האתרים. שימור עירוני בערים היסטוריות קשור לתהליך התכנון, אבל התיירות תורמת לפיתוח המקום כמוצר. זוהי הגישה שיושמה באירופה באזורים היסטוריים בסוף המאה ה-20 שתרמה לא מעט לתיירות אך הרחיקה את הקהילה המקומית.

גישה שלישית, גישת המורשת החיה נוסדה ב-2005 על ידי המרכז הבינלאומי למחקר השימור והשחזור של הנכס התרבותי (ICCROM). גישה זו זיהתה שהחשיבות של המורשת לא תלויה רק בחומריות הפיזית, אלא גם בשאלה כיצד החברה מעריכה ומשתמשת בפוטנציאל השימור. המטרות של קונספט המורשת החיה בתוך מסגרת השימור והניהול כוללות יצירת כלים לפיתוח גישה מבוססת קהילה לשימור, איסוף ידע מסורתי פרקטי וחיזוק נושאי המורשת בתכניות אימון.

וגישה אחרונה, מאוקטובר 2005, גישת נופים אורבניים היסטוריים שהוכרזה באסיפה הכללית ה-15 של המדינות החברות של הועדה למורשת עולמית. ארגון אונסקו קידם את הגישה הזו בהצהרה כי המורשת התרבותית תפעל כזרז לפיתוח כלכלי חברתי דרך תיירות, שימוש מסחרי וערכי קרקע ונכס גבוהים, שיספקו את ההכנסות שישמשו לתחזוקה, שיחזור ושיקום המבנים וחידוש המרקם העירוני⁴.

כל אחת מהגישות הללו מיושמת בהתאם למקום ולקונטקסט. היישום שלהן וגבולות הפעולה תלויות גם במעמד המורשת של העיר. היישום של גישות אלו הופך למורכב אף יותר בערים שהוגדרו כערי מורשת עולם.

מהי עיר מורשת עולם? אליה וקוץ בה?  

המורשת, על פי ארגון אונסקו, היא הירושה שלנו מהעבר אותה אנו חיים היום, ומה שאנו מעבירים לדורות הבאים. המורשת התרבותית והטבעית שלנו הם מקורות לחיים והשראה והם בלתי ניתנים להחלפה. אתרי מורשת עולמית שייכים לכלל האנושות, ללא קשר לטריטוריה שבה הם ממוקמים. בין המטרות של ארגון אונסקו קיים הצורך לעודד את הזיהוי, ההגנה והשימור של מורשת תרבותית מסביב לעולם, משום שהיא ערך עליון לאנושות. נושאים אלה מעוגנים בחוזה האמנה הנוגע להגנה של המורשת התרבותית והטבעית העולמית שאומצה על ידי אונסקו בשנת 1972.

בהמלצה בנושא נופים אורבניים היסטוריים, שאושרה בוועידה הכללית ה-36 של אונסקו  בנובמבר 2011, מוצע לשלב מדיניות ופרקטיקות שימור ביעדים נרחבים של פיתוח המרחב העירוני בהתייחס להבנת מרחב זה ולניהולו. היתרון של גישת נופים אורבניים-היסטוריים היא האופן שבו היא מתווה דרך להסתכלות רחבה על המרחב האורבני. על-פי גישה זו, המורשת האורבנית היא משאב חיוני בקידום החיים באזורים אורבניים ובחיוניות שלהם. כמו כן, טמון בה פוטנציאל לפיתוח כלכלי וליצירת לכידות חברתית בסביבה גלובלית משתנה. בבסיס ההמלצה מונחת ההכרה, כי שמירה על מורשת אורבנית ופיתוח חדש מתקיימים זה לצד זה, מחזקים זה את זה ומעצימים את תרומתם למרחב האורבני. העלאת המודעות של בעלי עניין רבים – ובהם המגזר הציבורי, הפרטי והאזרחי – למרכיב המורשת האורבנית והמעורבות שלהם בעניין נתפסות כגורם חשוב בתהליכים אלה⁵.

בהסתכלות רטרוספקטיבית, על העשורים האחרונים, של תנועות שימור המורשת, ניתן לראות כי בכל עשור התרכזה קהילת השימור הבינלאומית במספר אתגרים מצומצם שציינו את התקופה. שנות ה-60 היו השנים של הקונצנזוס התיאורטי של המבנים, שנות ה-70 היו העשור של רשימת המצאי, שנות ה-80 היו העשור של ניהול האתר. שנות ה-90 היו העשור של אימוץ קטגוריות שימור כמו נופים תרבותיים, אתרים קדושים, וישובים ורנקולריים, מה שיצר שיח רחב על משמעות האותנטיות. המסקנות שהוסקו בשנות ה-90 על האותנטיות פתחו את הדרך להוספת ערכים תרבותיים לרקמה החומרית והמאפיינים הלא חומריים של האתר, והובילו בעשור הנוכחי למחקרים נרחבים העוסקים בהיבטים הלא מוחשיים של המורשת הבנויה.

התיאוריה והפרקטיקה של שימור מורשת של ערים היסטוריות הוצבה בפני אתרים חדשים שפרחו בעקבות טרנדים שונים. הראשון הוא מעבר קונספטואלי בתפיסה של המורשת הטבעית של מקומות. השני קשור ללחץ הדמוגרפי המואץ להגדיל את הצפיפות האורבנית. ערים היסטוריות מטופלות כמעבדות ומהוות מקום לקיום ניסויים גדולים בנושא הצפיפות העירונית, זאת בשל הלחץ של כלכלת השוק לפיתוח המודל המועדף והעברה של רשויות ציבוריות מסורתיות למגזר הפרטי. התגלמות של הפיתוח החדש ניתן לראות במונומנטים כמו מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, בחידוש חזיתות המבנים באמצעות שימוש במילון מודרניסטי, ובהכנסת מבנים בגבהים חסרי תקדים בסמוך לאזורים ההיסטוריים.

כאשר גורדי השחקים איימו לצמוח בתוך או מסביב לאתרי מורשת היסטוריים התכנסה ישיבה של מומחי מורשת בווינה בחודש מאי 2005 במטרה ליצור מפתח לשילוב ארכיטקטורה עכשווית, פיתוח בר קיימא ויושרה נופית המבוססים על רקמות היסטוריות קיימות.  הישיבה הסתיימה ב”תזכיר וינה על מורשת עולמית וארכיטקטורה עכשווית – ניהול הנוף האורבני ההיסטורי”. התזכיר כלל אימוץ סט עקרונות שהתמקדו באתגרים הדואליים של חיזוק החיוניות של ערים היסטוריות והשילוב של אדריכלות עכשווית מודרנית בערים אלה, כנופים אורבניים היסטוריים. המסמך הזה אומץ על ידי הוועדה למורשת עולמית בפגישה השנתית מאוחר יותר באותה שנה. מסמך זה היה הבסיס לשיח העולמי שהוביל לעדכון ההמלצות של אונסקו בנושא שמירת אזורים עירוניים היסטוריים, שאומץ ב-1976 בניירובי, המוזכר לעיל. שני מסמכים נוספים מסכמים את פגישות המומחים בנוגע לאותנטיות בשנות ה-90: מסמך נארה משנת 1994 וההצהרה של סאן אנטוניו מ-1996.

הדאגה של המומחים של ICOMOS, הועדה הבינלאומית למונומנטים ואתרים, בהתמודדות עם העניינים המסובכים של השימור ברקע הגידול התבטאה בעוצמה, זאת בהמשך להסכמה הבסיסית לפיה האותנטיות והיושרה של המורשת האורבנית נמצאים תחת איום רציני. עבור חלקם האיום כלל את המעבר הפרדיגמטי מ”עיירה היסטורית” ל”נוף אורבני היסטורי”, מה שהוצע בתזכיר וינה, שבין היתר הרחיב את הגדרת הערכים המושרשים באזורים אורבניים היסטוריים כדי לכלול את הדפוס ההיסטורי הדינמי של השינוי, ולכן שינה את הנושא משימור האותנטיות של הצורה והביטוי החומריים להגנה של התהליך ההיסטורי והדפוסים של העירוניות⁶.

סוגיות אלו היו לכבדות משקל בעיצוב אתרי מורשת וערים היסטוריות וממחישות את המורכבות התכנונית במרחבים אלו. ברשימה הבאה, נתמקד באחד מן הנושאים הבולטים של העשור האחרון, המורשת התעשייתית בערי נמל.