חניון יעד: בין אישי ללאומי

חניון יעד יכול להראות למטיילים כמו עוד חניון מטיילים רגיל עם שולחנות קק”ל לפיקניקים, אך התבוננות מעמיקה יותר מגלה את שכבות של זיכרון, פעילויות בלתי פורמליות ומתחים חברתיים ופוליטיים. על היער שבין כפרים פלסטינים ויישובי משגב.

חניון יעד ממוקם ביער שגב בסמוך לצומת יעד. במקום מספר ספסלי קק”ל הניצבים בצלם של עצי אורן היער מתפרש על שטח הררי של כ- 10,000 דונם והוא ניטע במהלך שנות ה-50 וה-60 ע”י עולים מצפון אפריקה אשר שוכנו ביישוב שגב. ביער מגוון עצי מחט ורחבי עלים וצמחיית  יער ארץ ישראלית עשירה. ביער מספר אתרים ארכיאולוגים ומוקדי תצפית והוא מתפרש על תוואי הדרך בין עכו לסחנין (כביש 805) ומהווה חיבור טבעי בין עמק זבולון לגליל ההררי. היער גובל בשטחי הכפרים: כבול ושעב והישובים: יעד, עצמון ורקפת.

חניון יעד הוא מרחב ציבורי מתעתע. מצד אחד המקום נראה כחניון קק”ל סטנדרטי הכולל תשתיות מינימליות בחלקת יער לא ייחודית. השימוש הפורמלי במרחב, בדומה לחניוני קק”ל רבים, הוא כאתר לנופש ופנאי בסביבה טבעית. מצד שני, במרחב זה מתרחשות פעילויות אנטי פורמליות טעונות במתחים חברתיים ופוליטיים. בין שני שימושים אלו מתקיימת שגרת השימוש היומיומי.  

מהיכרות אישית רבת שנים עם המקום התקבעו בראשי תפיסות מסוימות של המרחב, שתי רשימות יציגו נקודות מבט מגוונות על המקום, מבטים שלימדו אותי וחשפו בפני את מורכבותו, תפקידו ומהותו של המרחב הציבורי בסביבה בה אני חי. ברשימה זו אנתח את חניון יעד, לכאורה מרחב קטן ושליו בפריפריה הגאוגרפית הישראלית, אך כזה המשקף את המציאות החברתית והפוליטית המורכבת שבתוכה הוא ממוקם.  

פרספקטיבה היסטורית וניתוח השימושים במקום

מושב יעד נוסד על ידי גרעין של בוגרי הטכניון במדעי המחשב ובאדריכלות.  הגרעין הוקם ב-1974 ובחיבור אינטרסים בינו ובין הסוכנות היהודית הוחלט על הקמת כפר תעשייתי כמושב שיתופי. גרעין יעד עלה לקרקע ב-1978. המושב הוקם על אדמות הכפר הפלסטיני מיעאר אשר נכבש במהלך מבצע דקל ב-1948. במהלך שנות התשעים עבר המושב תהליך הפרטה.

בכפר מיעאר גרו כ-770 משפחות בשנת 1945 ואדמות הכפר כללו כ-10,788 דונם של שטחים חקלאיים. בין ה-15-18 ליולי 1948 נכבש הכפר ע”י חטיבה 7. שלושה יישובים יהודיים הוקמו על אדמות הכפר: יעד, שגב ומנוף.  “כיום מצויים באתר מספר קירות אבן הרוסים, קברים, עצי זית ותאנה. האתר מכוסה בעצי ברוש, והפך לאזור נופש ופיקניק”.¹

אתר חניון יעד הינו מתחם קטן של שולחנות קק”ל קבועים בקרקע בסמוך לצמת יעד. החניון ממוקם בצל עצי האורן של יער שגב המתפרש מאותה נקודה לכיוון צפון ומערב. מצדו המזרחי של כביש הגישה למושב יעד נמשכת טיילת הולכי רגל המחברת בין יעד והישובים הסמוכים. ממזרח לצמת ממוקמת תחנת אוטובוס. מצדו הצפוני של החניון, במעלה הגבעה ישנו מתחם חקלאי סגור ובצמוד לו מתחם בית קברות מוסלמי מתוחם בגדר בקר. בשיא הגובה של הגבעה נמצאת חורבת הכפר מיעאר. במרחב היער הפתוח שבין המתחמים השונים ישנם שרידי עתיקות, בורות מים ואנדרטאות קק”ל לזכר תורמים יהודים. באזור החניון והגבעה מתרחשות מגוון פעילויות ספורט ופנאי. לעתים מתקיימת באתר פעילות בעל אופי פוליטי ומחאתי. מיקום החניון בסמוך לצמת מייצר מצב של דינמיות והצטלבויות בין השימושים השונים והציבורים השונים הפעילים באזור.

מניתוח פיסי ניתן לראות שבאתר קיימות רמות שונות של מגבלות תנועה סביב המתחם החקלאי ובתי הקברות. בניתוח המרחב לתתי אזורים המוגדרים לפי אופני השימוש ניתן לזהות חלוקה ברורה בין אזורים בהם הפעילות נוטה לספורט ופנאי, הטיילת והיער לדוגמא ואזורים בעלי שימוש יותר ספציפי כגון בתי הקברות המוסלמים. מתחם שולחנות הקק”ל הסמוך לצומת הוא מוקד הפעילות המגוון והדינמי ביותר במרחב. למרות שמרחב החניון הוא ציבורי ופתוח לכל ניתן להבחין במנעד של רמת הציבוריות ותחושות שייכות במתחמים השונים.

בסכימה ניתן לראות שמתחמי בתי הקברות המוסלמים הם באופן ברור סמי ציבוריים, למרות היותם פתוחים לציבור הם משמשים בעיקר את האוכלוסייה הערבית המקומית. טיילת הספורט הסמוכה לכביש מהווה מרחב סמי ציבורי גם היא מאחר והיא משמשת בעיקר את תושבי מושב יעד. מתחם השולחנות שבסמוך לצומת ושטחי הביניים המיוערים הם האזורים היותר ציבוריים במרחב.

סימבוליזם ומקום

 במרחב החניון ניצבים זה ליד זה חורשת האורנים ואנדרטאות קק”ל אל מול שרידי הכפר מיעאר ובתי הקברות המוסלמיים. שרידי הכפר מיעאר מהווים סמל של חורבן הכפר הפלסטיני. פרקטיקות הזכרון של הכפר הפלסטיני מהוות חלק בגיבוש ויצירת הזהות הפלסטינית הלאומית. בעשורים האחרונים ישנה מגמת שינוי בפרקטיקות ההנצחה של הכפרים הפלסטינים ההרוסים (1948), העליות לרגל והנצחת הכפרים הופכות פחות אישיות ויותר מאורגנות. במקביל לקשר האישי המקומי לכפר ההרוס נוצר גם קשר ברמה האידיאולוגית לאומית (אבו ריא ובן זאב, 2009).² במקרה של הכפר מיעאר ניתן לומר שהתהלוכות וההפגנות השנתיות המתרחשות במועדי יום הנכבה ויום האדמה הן חלק מפרקטיקות הזכרון המאורגנות במסגרת התפיסה הלאומית פלסטינית.

פרקטיקות הזכרון היותר אישיות באות לידי ביטוי בשימור הקשר המשפחתי למקום  ובעלייה לרגל של צאצאי הכפר מהסביבה לבתי הקברות. נארימאן אלהיבי, דור שלישי לצאצאי הכפר כותבת:

” מיעאר, כמו ריחוף עץ האלון וניחוח העתר, כפרי האהוב אשר הגורל לא אפשר לי להיות אחד מתושביו או להעביר את ילדותי בחיקו. יש בי תחושת שייכות חזקה למיעאר, למרות שמעולם לא גרתי בו, תחושה מוזרה,סיפוריהם של סבי וסבתי על הכפר ליוו אותי מאז ילדותי ועד היום, הפנמתי ששם אדמת אבותיי. ביקור במיעאר מעניק לי תחושת מגע באוויר הנקי, ומאפשר לי להריח את האדמה הזכה, ולחוש את הטבע היפהפה ולהעריך את המיקום המרהיב”.³

הקטע מדגים את הקשר האישי החזק שבין המרחב הסמלי ומשפחות צאצאי הכפר.

עם זאת, בשאלונים שנעשו במהלך חודש יוני  2021 עם 24 משתמשים אקראיים במקום (16 ממוצא יהודי ו-8 ממוצא ערבי) עולה כי עבור המשתמשים בחניון יעד אין משמעות רבה לבתי הקברות המוסלמיים וחורבות הכפר הסמוכים למתחם הישיבה. כ- 50% מהנשאלים ממוצא ערבי (N-8) דירגו את בתי הקברות כאלמנט הכי פחות משמעותי במרחב וה-50% הנוספים דירגו אותם כשווי ערך לשאר האלמנטים במרחב ( טיילת ספורטיבית, בית קפה נייד, אנדרטת קק”ל, שולחנות קק”ל, חורשת עצי אורן ). במסגרת השאלון לא היתה כל התיחסות ישירה של הנשאלים ממוצא ערבי לשרידי הכפר מיעאר אך 25% מהם תיארו שחלק מהשימוש במרחב כולל ביקור בגבעה הסמוכה לחניון בה נמצאות הריסות הכפר.⁴

כ- 75% מהנשאלים ממוצא יהודי (N-16) דירגו את בית הקברות המוסלמי כאלמנט בעל המשמעות הנמוכה ביותר במרחב. כ-18% דירגו את בית הקברות כבעל משמעות רבה יותר מאשר אנדרטאת קק”ל הניצבת בחניון ואחד הנשאלים אף ציין שבית הקברות המוסלמי שווה ערך לשאר האלמנטים במרחב בגלל החשיבות לשיפור יחסים עם השכנים הערבים.

חורשת קק”ל מהווה סמל לפיתוח הקרקע וזיכרון בהקשר הציוני. מצד אחד מייצגת חורשת האורנים את אתוס הפיתוח והפרחת השממה ומצד שני מהוות האנדרטאות הפזורות בחורשה אתר זכרון לתורמים מיהדות הגולה. חיות, צמיחה ופיתוח מצד אחד ואבדן וזכרון מצד שני, זאת תוך כדי מחיקה והעלמה של שרידי הכפר הפלסטיני וזהותו.

ברניר מציינת: ” בעוד שהיערות כיסו נוף טבעי ולא הותירו זכר או זכרון לכפרים שנמחקו, הם הפכו למרחב הנצחה יהודי קולקטיבי. המשוטט היום ביער פוגש במאות שלטים דמויי מצבות, שלטי הנצחה, קירות זכרון, עד כי לפעמים קשה להבחין אם זה מקום בילוי ונופש, או בית קברות אדיר ממדים, …, הנצחה כזאת מחברת בין החיים למתים, בין הסופיות להמשכיות, בין האישי ללאומי, בין הטבעי למעשה ידי אדם, בין ערכים לבין אינטרסים לאומיים” (כמצוטט אצל אפרת, 2004).⁵

לחורשת האורנים תפקיד משמעותי בהגדרת הזהות של מרחב חניון יעד וסביבתו, נוף היער דומיננטי מאד והוא מתפרש על שרידי הכפר מיעאר ובתי הקברות המוסלמיים. אנדרטת קק”ל לזכר תורמים יהודיים ניצבת במקום מרכזי בסמוך לצומת יעד. האנדרטה בנויה כקיר מעוגל עשוי אבן טבעית.

למרות המשמעויות הסמליות הקשורות בחורשה נראה כי עבור רוב המשתמשים בחניון נתפסת החורשה כבעלת משמעות רבה בעיקר בשל חוויית הטבע שהיא מציעה ונוחות השהייה. 

מנתוני השאלון עולה כי 69% מהנשאלים ממוצא יהודי (N-16) וכ-40% מהנשאלים ממוצא ערבי (N-8) רואים בחורשת האורנים כאלמנט בעל המשמעות הרבה ביותר במרחב החניון. ביחס לאנדרטת קק”ל הניצבת בחניון, כ-25% מהנשאלים ממוצא יהודי רואים באנדרטה כאלמנט בעל המשמעות הפחותה ביותר במרחב וכ- 63% מהם דירגו את האנדרטה כבעלת משמעות נמוכה מאד (דירוג 5 מתוך 6) כאשר רק בית הקברות המוסלמי נתפס כבעל משמעות פחותה ממנה. כ- 38% מהנשאלים ממוצא ערבי דירגו את האנדרטה במקום 2-3 מתוך 6.

החשיבות הגבוה שנותנים המשתמשים בחניון לחורשת האורנים מצד אחד והחשיבות הפחותה לאנדרטה מצד שני, מעידים על תפיסת המקום כאתר טבע יותר מאשר מקום סימבולי.

הטבלה הבאה מציגה את ההקבלה בין שני הנרטיבים ביחס למרחב הפיסי, לאופני השימוש במרחב ולפעולות היכולות להתפרש כביטוי להתנגשות ביניהם.

מיתוסים ונרטיבים לעומת חיי היומיום

לסיכום, נראה כי במרחב החניון מוטמעים מיתוסים מהותיים הקשורים בנרטיב הציוני ובנרטיב הפסלטיני הבאים לידי ביטוי ברמה האישית משפחתית, מגזרית ולאומית. המיתוסים והנרטיבים השונים יכולים לתת פרשנות לאופני השימוש והשינויים הפיסיים שחלים במרחב החניון.  למרות זאת, מתוצאות השאלון נראה כי רוב המשתמשים במרחב אינם מייחסים חשיבות רבה למשמעויות אלה. אנדרטאות קק”ל ובית הקברות המוסלמי לא נתפסים כמוקדים חשובים במרחב. ולמרות שבמועדים מסוימים המרחב מקבל משמעות הנקשרת בנרטיבים הלאומיים המנוגדים, ברוב הזמן הוא פשוט מרחב פנאי יומיומי ששתי האוכלוסיות משתמשות בו מבלי לחיות או לייחס משמעות רבה להיסטוריה והמימד הסימובלי והפוליטי.