גלגולו של שיכון

ספרה החדש של איריס גרייצר “מהשכונה אל השיכון, ההתיישבות העירונית של הפועלים בארץ-ישראל ושורשיה הרעיוניים, ‏1920-‏1950” מספק בחינה מעמיקה של התפתחות שיכוני העובדים בישראל, המטרות החברתיות, תפקיד האדריכלים בעיצוב סדר היום וכיצד ערכים אלו השפיעו בהמשך על התפתחות השיכון הציבורי. מה ניתן ללמוד משיכוני העובדים של תחילת המאה הקודמת?

איריס גרייצר
מהשכונה אל השיכון : ההתיישבות העירונית של הפועלים בארץ–ישראל ושורשיה הרעיוניים, 1920- 1950
פרדס הוצאה לאור בע”מ
2017

כריכת הספר באדיבות ההוצאה

בתחילת המאה ה-20, טרום קום המדינה, הסביבה המקומית שימשה כ”מעבדת ניסויים” לצורות התיישבות חדשות אשר נעו על הציר הכפרי- עירוני. החברה החלוצית הציונית החדשה שאפה לייצר דמות של “יהודי חדש” עובד אדמה בניגוד ליהודי העירוני הגלותי. ההתיישבות העירונית ייצגה לא רק את העולם המעמדי הישן אלא גם את הגולה. פיתוח צורות המגורים הושפע מסדר היום הבינלאומי בתחום התכנון כמו למשל, מודל עיר הגנים שתרם לפיתוח של הערים חדשות, הקמתן של מושבות חקלאיות סביב מרכזים עירוניים קיימים, וכמובן ההתיישבות הקיבוצית. בעידן זה, בו המדיניות הקרקעית, הלאומית והאידיאולוגית אינה כפופה עדיין לממסד מדינתי וגופים רבים פועלים ותורמים לעיצוב המרחב הבנוי, מתפתחת צורת יישוב ייחודית, שכונת העובדים העירונית.

היוזמה לפיתוח צורת התיישבות זו מעוגנת בסדר יום אידיאולוגי, סוציאליסטי. ההנחה היתה שבאמצעות תכנון וארכיטקטורה ניתן ליצוק יסודות חברתיים של חברת הפועלים. נקודת מוצא זו לא היתה ייחודית לארץ ישראל אלא גם אפיינה יוזמות רבות בין היתר בבריטניה על רקע המצב המחפיר של משכנות העובדים בערים התעשייתיות. אולם בשונה מהתפתחות שכונות העובדים העירוניות באירופה המבקשת ליצור קהילת עובדים בסביבה העירונית ורואה בדיור זכות בסיסית שעל המדינה לספק לאזרחיה,המודל הארצישראלי מושפע מהנעשה במה שלימים תהפוך להיות ברית המועצות ומהרעיון שהמהפכה תצמח מההתיישבות החקלאית.
אולם, פועלים רבים התגוררו במרכז העירוניים. את השירותים השונים להם נזקקו, החל מהגנה מקצועית, שירותי בריאות, חינוך, סיפקה עבורם הסתדרות העובדים. בנוסף, בהיעדר גוף ממסדי, הסתדרות העובדים לוקחת על עצמה את לטפל בסוגיית הדיור עבור העובדים העירוניים. מטרתה לשמור על האיזון בין ההתיישבות הכפרית העובדת שמהווה את ההתגשמות האידיאולוגית של תנועת העבודה, לבין ההתיישבות העירונית שמהווה למעשה את מקום מושבה של מרבית האוכלוסייה. יתירה מזו, ההסתדרות רואה בשיפור תנאי הדיור של פועלי העיר תנאי לשמירה על אחדות תנועת העבודה.

ייחודה של שכונת העובדים הישראלית

מודל המגורים האידיאלי עבור הפועל העירוני הישראלי נבחר להיות הפרבר העירוני, שם ניתן היה לקיים משק זעיר, חיי קהילה, שירותים קואופרטיביים בתחום המסחר, התחבורה, קופות חולים, מוסדות חינוך ועוד. בניגוד לשכונות–הגנים של מעמד הביניים, שכונת הפועלים לא ביקשה להעביר מסרים של איכות חיים או רווחה אישית, מעטים הם שיכוני העובדים שהוקמו בלב הערים , כיוון שנתפסו כלא תואמים את ערכי תנועת העבודה. עם זאת, ברמה התכנונית ואופן תפיסת השכונה, יחידת הדיור והמרחב הציבורי של שכונות העובדים ושכונות מעמד הביניים בעלות קווי דמיון רבים, זיקתם של אדריכלים רבים לערכים סוציאליסטיים משפיע על מפעל השיכון ההמוני לאחר קום המדינה, כאשר המטרה הינה שיכון בפרק זמן קצר של אוכלוסיות חדשות.

מעונות העובדים ברחוב מאז”ה 63-65 בתל אביב כיום. צילום: ספי קרופסקי

בשנת 1935 נוסד “חוג האדריכלים” על ידי שלושה אדריכלים: אריה שרון; זאב רכטר ויוסף נויפלד. שלושת מייסדי החוג אשר צמחו והוכשרו בבתי הספר לארכיטקטורה באירופה, מובילים את האדריכלות החברתית הישראלית. החוג הופך לגוף מרכזי בשדה התכנון הישראלי ובמסגרתו מתעצבים עקרונות תכנוניים אשר ילוו את התפתחות השיכון וגלגוליו החל מפרויקט של תנועת העבודה ועד להיותו משימה לאומית. חלק מעקרונות התכנון שהיוו את ליבו של שיכון העובדים, באים לידי ביטוי במפעל השיכון הממסדי החל משנות החמישים בעת הצורך לספק קורת גג לאלפי העולים שמגיעים:
• אורח חיים של משפחה עובדת – תכנון דירת המגורים באופן שיאפשר “חיים היגייניים ובריאים” המותאמים לסדר היום של משפחה עובדת.
• שוויון פנימי בתנאי המגורים של המשתכנים – אחידות בתנאי המגורים, במיוחד בכל האמור לאור, אוורור, וזכויות שמש.
• פונקציונליות – ניצול יעיל ואינטנסיבי של שטח הבית, הדירה ושטח השכונה לדיור ולשירותים.
• פשטות וחיסכון – הדגשת “השיבה למקורות”, שמשמעותה תכנון שימלא צרכים יסודיים והסתייגות מבניית מותרות

מעונות עובדים הו”ד בתל אביב עם סיום בנייתם בשנות השלושים בתכנון אריה שרון ממיסדי “חוג האדריכלים” אשר הכניסו את השיח החברתי והערכי לאדריכלות הישראלית. תמונה:  www.VTLV.co.il Pikiwiki Israel

טיפוס שיכון ציבורי בתכנון משרד הבינוי והשיכון משנת 1963. מבני השיכון הציבורי נבנו בהשארת מבני מעונות העובדים ושאפו לספק את אותם ערכים לאלפי העולים שהגיעו לישראל. צילום מתוך “טיפוסי אב 1962-4” משרד הבינוי והשיכון.

חזון מול מציאות: לקחים משיכון העובדים לשיכון הציבורי

תחילתה של שכונת העובדים בישראל הייתה בפעולתם של אדריכלים ואנשי חזון נוספים שהאמינו כי באמצעות הסביבה הבנויה ניתן לממש ערכים חברתיים ובו זמנית לספק תנאי מגורים, חברה, חינוך ובריאות לתושבים. אולם המעמד של חברת הפועלים ומוסדותיה מאבד מכוחו לאורך השנים, עם תמורות במבנה הכלכלי והפוליטי מחד ועם הקושי לייצר אחדות אידיאולוגית אצל המהגרים החדשים, אשר לא תמיד מזדהים עם ערכיה של תנועת העבודה. על אף ש “שכונות הפועלים ומעונות העובדים בערים הגדולות, שכונת בורוכוב, קריית חיים, קריית עבודה וקריית עמל הפכו לאבני פינה בנוף האנושי והתרבותי של ארץ ישראל”, עם קום המדינה וגלי ההגירה המשימה משתנה. מיצירה של התיישבות עירונית מבוססת ערכים המנוהלת ע”י גופים סקטוריאליים, מפעל השיכון הציבורי תופס את מקומו כגוף העיקרי המעצב את הנוף הבנוי עד היום.

השיכון הציבורי, שהעסיק כותבים רבים, כמו צבי אפרת ¹, הדס שדר ², רחל קלוש ויוברט ליו יון ³ הוא ללא ספק המסד של הנוף הישראלי וסימן הכר שלו. עבודתה של גרייצר מצטרפת לגוף העבודה הזה ומבקשת להזכיר לנו כי למרות התפוררותו של שיכון העובדים האידאולוגי, הרעיונות ועקרונות התכנון שהתוו את תכנונו באים לידי ביטוי ברבים ממבני השיכון הציבורי. אמנם, בתחילת המאה ה-21 רבים מדיירי השיכון משוועים לתהליכים של פינוי בינוי, יש מקום להיזכר בערכים, בצרכים ובחזון שהשיכון סיפק לדייריו, והאיכויות שיש בו גם היום בתחילת המאה ה-21 עבור דייריו.