המערכתמהם המרחבים הציבוריים שלנו? מה אנו עושים בהם? כיצד המרחב הציבורי בישראל הוא מראה ושיקוף של מי שאנחנו? רשימה שלישית בסדרה.
המרחב הציבורי הוא לא מרחב בתוך העיר אלא העיר עצמה. ויטו אקונסי.
למרות שהנטייה היא תמיד להתייחס לציבור כמושג בלשון יחיד, אין הדבר כך. המרחב הציבורי מורכב מציבורים, לרוב אוכלוסייה בורגנית, המתיימרת לנייטרליות מעמדית, מולה מתקיימים ציבורי-נגד הפועלים בהתנגדות לכללים המופעלים במרחב הציבורי או ציבורים מוכפפים, שקופים, חסרי מעמד. מעניין לראות את המרחב דרך סוגי הציבורים הפועלים בו וגם המתחים הצצים ביניהם ולשאול עד כמה המרחב הציבורי משרת את כלל הציבורים?
נועה נטע/ גן העצמאות חיפה
אני כותבת את השורות האלה לאחר סיבוב או יותר נכון שיטוט ברחבי הגן. הגעתי בשעת אחר הצהריים מכיוון רחוב חסן שוקרי, הרחוב הראשי שגובל בגן, איפה שמפוזרים להם אחד לצידו של השני מבני העירייה. עד שהגעתי לרחבת הכניסה ליווה אותי הגן דרך סוגים שונים של גדרות, מעקות בטיחות ואז הבנתי שאני בקרבת מתקני משחק שממזמן הפכו להיראות כמו כלובי משחק. משם המשכתי לכניסה המרכזית ונפרס בפני הנוף החיפאי הקלאסי, הנמל, בניין הטיל, ואוניות שממתינות בסבלנות לפרוק ולהעמיס ציוד ולהמשיך בדרכן לארץ אחרת.
קיבלתי בונוס של משב רוח מרענן והתחלתי ללכת לכיוון המזרקה. בסמוך אליה תקף אותי גל של ריח הכלרה מאסיבי שגרם לי להגביר את קצב צעדיי, אך עם זאת הספסלים סביב המזרקה היו מלאים באנשים, זוג ערבי מבוגר, שתי חברות מבוגרות ממוצא רוסי וילדים שבודקים את כוח הכבידה וקופצים מהספסל לקרקע. השבילים נקיים בצורה מופתית, מצאתי עלים בודדים על השביל, הדורשים בתוקף להוכיח כי הגן אינו מלאכותי והעצים אמיתיים. הציפורים שומרות על פסקול ייחודי לגן. מצאתי ספסל המשקיף אל הנמל, אני נזכרת בפעם האחרונה שהייתי פה, בקורונה. התחשק לי לצאת מהבית לסיבוב אז לקחתי כדור ובאנו לגן להתמסר. שיחקנו עם ילדים של עובדים זרים שבשכונת הדר הם לא זרים כלל. זיכרון שמעלה חיוך. בכל אופן את השורות האלה אני כותבת בשמש, לא היה מקום בצל ואמנם יש רוח אבל השמש ניצחה.
עמית גולדברג/ טיילת לואי חיפה
כאשר הכירו לי את חיפה, זה המקום הראשון שביקרתי בו. לכאן אני מטיילת עם אורחים מחוץ לעיר או מחוץ לארץ. ביקרתי לטובת התרגיל ביום ראשון, בשעה 18:00. הפארק מלא אנשים, מכל הגילאים, מכל המינים ומכל התרבויות. שמעתי שיחות בערבית, שלא הבנתי, ושיחות על המצב של זוג מבוגרים שפגשו אחד השנייה במקרה. חברה צעירים עלו במדרגות הגישה מרחוב יפה נוף, עם שלל שתייה, כנראה במטרה לשבת וליהנות מהשקיעה, במקום שהשמש לא הולכת לישון בים.
לסיור השני הגעתי שוב ממדרגות הגישה, מהכביש מתחת לבמת הנוף המפורסמת. ריח של שתן ליווה אותי לאורך כל הדרך, זה הרגע שהבנתי של המקום הזה יש פרצופים רבים. התהלכתי דרומה, או אולי בעצם מערבה, על השביל המוצל מלא עצים מבוגרים ומגוונים. גם הפעם היו הרבה זוגות אך פחות ביחס לשעות הערביים. הבטתי לנוף, וראיתי מולי משפחה דרוזית צעירה וקטנה, שיחקו בכדורים וזריקתם עם בתם הצעירה. במרחק נגיעה, מתחת למבנה המעוגל ישב אדם עם מוגבלות פיזית והביט גם הוא לכיוון נוף הים בחברת המטפל שלו. מאחוריהם, ישבו בצל משפחת תיירים שבדיוק סיימה את ביקורה במוזיאון טיקוטין, לאומנות היפנית.
“SORRY YOU SPEAK ENGLISH?” שאל אותי אדם מצויד במים ובכובע. הוא רצה להגיע לגן הבהאים.
הרבה אנשים חבשו כובע בשעה הזו, הצטלמו עם הנוף, ביצעו שיחות טלפון ארוכות. היו כאלה שהכירו היטב את המקום, טיילו עם הכלב ונופפו לשלום לבעל הקפה. ואני ישבתי שם באותו בית קפה, וחשבתי על המורכבות, המקום מורכב מתרבויות, מעדות, לאומיות, פסיפס של אנשים של ממש. רעש המזגן הפריע לרוחי אך המשכתי להתבונן, הרגשתי שהחברה הישראלית מתקיימת אל מול עיניי במין מיקרו קוסמוס, ונהניתי מהביחד הזה.
אופיר מנחם/ גן העיר תל אביב
אני עולה במעלה הגשר שמוביל לגג של קניון גן העיר. האמת? הגשר הזה ממש נחמד, יש לו מעקה בטון ממש גבוה והוא מנתק אותך מהכיכר השוממה עד שאני מגיע לגג של קניון עופר והכל פה מוזנח. יש פה מקום שנקרא מרכז ענב לתרבות, דווקא הלובי שלו די מלא באנשים. המבנה מאוד לא מזמין אבל בפנים כנראה יש איזו התרחשות, אולי איזו השקה של אירוע. בדיוק ראיתי שיצאו משם גבר ואישה, הגבר עם חליפה, ואחריו יצא עוד גבר עם חליפה ואישה עם שמלה אדומה, ויש פה עוד גבר שנשען על המעקה של הפטיו המרכזי של גן העיר. אני בא וצופה על הפטיו ודווקא יש למטה התרחשות כאילו עולם אחר. המרפסת פה מדכאת בלי אנשים, גם אם יש פה אירוע זה נראה מאוד ריק, ומתחת יש מזרקה וצמחיה וחנויות כמו איזשהו יקום מקביל, כן, רואים כמה אנשים בודדים, עשרה אנשים לפחות מסתובבים, בטח יש עוד בחנויות.
אני ממשיך וחוזר אחורה לכיוון הטרסה, ואני רואה פה עוד כל מיני אנשים מעונבים שמגיעים לאירוע במרכז ענב לתרבות, גבר עם חליפה שחורה, מאחוריו אישה לבושה שחור לבן, גבר עם צמיד צהוב, לא ברור לי על מה האירוע הזה, נראה כמו השקה של משהו. הבניין פה כולו ללא חיפויים, הוציאו את כולם, כל המגדל הזה עם פיגומים, לא שהוא היה נראה טוב, מעניין מה הוא הולך להיות אחר כך. כל הסביבה פה מאוד מלוכלכת, שום דבר לא מטופח, המזרקה שנמצאת פה על הגג לא עובדת, לא מזמינה אפילו לשבת עליה, ויש פה מעלית שמשום מה כן נראית עובדת, אבל כל הסביבה של המעלית מלאה בזבל, ממש לא מזמין.
אני מתקדם לכיוון הטרסה שיורדת לשד׳ בן גוריון עם המים ויש פה כבר הרבה הרבה יותר אנשים. איפה שנגמר הריצוף של הגג כבר אני רואה פה כמויות של אנשים שיושבים על הטרסות, לפחות 8 כלבים שרצים ואנשים שיושבים על הספסל, אחד שמחזיק טלפון, אחד שיושב עם הכלב שלו, שתי בנות עם כלב, בעיקר אנשים עם כלבים. מצד ימין שלי אישה מבוגרת עם עגלה, נראית כמו סבתא, וכלב קטן איתה. אני ממשיך לרדת וחוץ מהטרסה שיש בה מיליון כלבים, יש פה עם גינת כלבים עם מעקה שיש בו מלא אנשים. איש אחד מחזיק טלפון, אחר יושב על כיסא, אמא וילדה עומדות ליד הטרסה. אנשים משחקים עם הכלבים שלהם, רצים איתם. מצד ימין שלי יש בחור שיושב עם סיגריה על הספסל קצת מנותק, כאילו הגן הזה מחולק לשניים, ימין ושמאל. שמאל שמחת חיים וכלבים, צד ימין קצת ריק ואנשים שיותר אוהבים להתבודד. אני ממשיך לרדת ומגיע למדרגות התחתונות והנה עוד אנשים עולים ברמפה עם הכלב שלהם, ארבעה אנשים, שני בנים ובת. אני ממשיך לרדת עם כיוון הזרימה של המים, אני רואה בחורה על קורקינט שמדברת עם מישהו, בחורה עם כלב, ועוד שלושה חבר׳ה שעושים פלאנק ליד מתקני הכושר. מצד ימין יש בחורה שעושה כושר וגבר שנשען על המעקה לבוש חולצה לבנה, נראה שונה בנוף, כולם צעירים, מכנסיים שחורים ועניבה. אני מתחבר לרחוב בן גוריון, ופה זה החיבור לרחוב. ממש נהניתי להתחבר לרחוב, כל הירידה הייתה כיפית. יש פה בחורה שעושה שיחת וידאו מדברת באנגלית, נראה כאילו היא מתאמנת או משהו.
קריסטינה סומר/ כיכר רמב”ם רמת גן
בוקר שישי… אני מגיעה לכיכר רמב”ם השקטה, הממוקמת בלב העיר, סמוך לרחוב ביאליק התוסס. הכיכר מוקפת בבניינים היסטוריים, עצים גדולים, ורחבה מרוצפת עם ספסלים ושולחנות עץ המזמינים לשבת ולהתבונן בנוף. אני מתיישבת על אחד הספסלים מעץ מול הכיכר, מתבוננת בנוף ובאנשים. הבוקר החם ממלא את הכיכר בשקט נעים, רעשי העיר ברקע משתלבים עם צלילי הציפורים, ותחושת החום של הקיץ נישאת באוויר. מספר מבוגרים יושבים על הספסלים המוצלים וסביב השולחנות מעץ, מנהלים שיחות נינוחות. זוג צעיר שקוע בשיחה, יושב לא רחוק ממני. במרחק מה, המטפלים התאילנדים מנהלים שיחה ערה. דר רחוב משוטט בין הספסלים, נעצר לרגע כאשר איש ניגש אליו, והשניים מתחילים לשוחח. ריחות המתוקים של המאפים מהקפה הסמוך ממלאים את האוויר בניחוחות נעימים. רחבת בית הכנסת הסמוכה נותרה שקטה, מלבד יונים מתעופפות שתרות אחר פירורים. אישה מתיישבת לידי ומלטפת את כלבה, תוך שהיא מדליקה סיגריה. אישה מבוגרת יושבת לא רחוק ממני, עסוקה במסך הטלפון. זוג מבוגרים מתבוננים באנשים העוברים ושבים תוך כדי שיחה שקטה. איש שקוע בקריאת עיתון, והמנקה עוצר לרגע לנוח ולעשן סיגריה.
לאחר זמן מה, אני קמה מהספסל ועוברת לכיכר. במרכז הכיכר ניצב פסלו של ביאליק, מתבונן בעוברים והשבים. בכיכר מתנוסס דגל הגאווה. אני מתיישבת על אחד הכיסאות מעץ המקיפים את בריכת הדגים. על הדשא, ליד עץ גדול, מסתובבות אם ובתה, בעוד אב ובנו יושבים על סף הבריכה, מתבוננים בדגים השוחים במים הצלולים. הכיכר כמעט ריקה מאדם, ורק ציפורים מתאספות על הריצוף האפור. אישה עם שני כלבים חולפת על פניי, והכיכר מתחילה להתרוקן. אני ממשיכה לעבר שדרות הילד ונתקלת בשדרה שוממת. הבניינים הישנים מסביב יוצרים תחושת היסטוריה נשכחת, ואני מתהלכת בה כמו בתוך תערוכה של זיכרונות. הספסלים עומדים ריקים והשדרה נראית כמעט נטושה.
לעת הערב, הכיכר משתנה. כעת מתקיים בה יריד, והכיכר מלאה באנשים – מבוגרים, דרי רחוב, משפחות צעירות עם ילדים, וזוג חברים המשחקים שש-בש. יש תנועה ערה, אנשים יושבים בבר הסמוך. המוכרים בדוכנים עסוקים והשוטרים משגיחים על הסדר. מול פסלו של ביאליק מתכנסים כמה צעירים ומצטלמים עם דגל הגאווה המתנוסס בכיכר.
