כיצד מתפקדת קהילה כאשר ביתה ניטש, נופיה מתרוקנים, והאיום קיומי ומיידי? במלחמת "חרבות ברזל", פינוי קיבוצי גבול הצפון העמיד למבחן את החוסן הקהילתי של צורות התיישבות ייחודיות- קיבוץ שיתופי וקיבוץ מופרט והאיר את הקשר שבין מבנה חברתי-כלכלי לבין יכולת ההתמודדות עם משבר.
ד"ר עידית שכנאי-רן היא אדריכלית, חוקרת אדריכלות ותרבות ומלמדת במחלקה לארכיטקטורה בטכניון ובביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. ספרה החדש "הנה ימים באים – מרחב ואדריכלות בקיבוץ רגע לפני המשבר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023), עוסק במרחב של הקיבוץ בשנות ה-70 של המאה ה-20, על רקע תהליכי השינוי החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שעברו באותן שנים הקיבוצים, והחברה הישראלית בכלל. בראיון איתה, היא מספרת על השינויים שעברו הקיבוצים באותם שנים וכיצד השפיעו על המרחב הפרטי והציבורי בקיבוץ, וכיצד ניתוח מרחבי יכול ללמד על תהליכי עומק חברתיים המובילים למשבר אשר עתיד לאיים על שגרת חיים הנדמית כיציבה.
חיזוק התיישבות העירונית של קרית שמונה במרחב הוא אינטרס אזורי, זהו סדר היום אותו מובילים בני הדור השלישי של המרחב, אשר בחרו להניח את משקעי העבר ולפעול יחדיו לקידום המרחב ולצמצום הפערים ההולכים וגדלים בין המרכז לפריפריה
הקיבוצים מוכנים לוותר על נכסים בכדי לבנות מחדש את הקהילה הקיבוצית כקהילה רב-גילאית. הקיבוציקים מגלים בדרך הקשה את החשיבות של תמהיל גילאי, לשמחתם יש להם את משאב הקרקע והאוטונמיה שמאפשרת להם להתמודד עם זה. פריבילגיה שאין לשכונות או ערים מזדקנות אחרות
פרופ' אמיר גולדשטיין שחקר את ההיסטוריה של קרית שמונה מתאר את שנות החמישים באופן שחורג מהשיח הציבורי הרווח שנוטה לייצוג דיכוטומי בין אשכנזים למזרחים וטוען לאוריינטליזם וגזענות. הקהילה התימנית שהתיישבה בקרית שמונה לא הייתה פאסיבית או חלשה, היא נאבקה על הזהות והמסורת שלה, כתבה לראש הממשלה בן גוריון ואפילו ניצחה.
