הילה ברגר אוןכיצד יופי משרת ערכים חברתיים וסביבתיים? כיצד הוא פוגע בהם לטובת חלוקת משאבים לא צודקת? רשימה זו, שלישית בסדרה, דנה בביקורת על הדו”ח האנגלי ‘לחיות עם יופי’
הרשימה הקודמת הציגה את הדו”ח על קידום היופי בתכנון באנגליה. אך פרסומו עורר שאלות רבות ודיון ביקורתי: למה להתייחס ליופי כערך מרכזי בתכנון? האם ההגדרה בדו”ח ליופי, הנסמכת על אדריכלות ג’ורג’יאנית וויקטוריאנית של בני המעמד הגבוה, מיטיבה עם הכלל? אם לא, מי עלול להיות מושפע לרעה משיעתוק של אדריכלות זו? חוקרים הוטרדו מכך שהתשוקה של האליטות ליופי משרתת מטרות שאינן רק אסתטיות, אלא היא חלק מסדר היום של אליטות כוח. סך הכל, מחקרים מראים כי ה’יפה’ בעיני אנשים הוא סוגיה מורכבת וניתן להטות הסכמה של אנשים כלפי סגנון מועדף של מישהו. לעיתים, אי הסכמה עם מה שנחשב ליפה, מסתכם בהדרה, או לחלופין, כפייה של מערכת נורמות וסטנדרטים על כל מי שנאלץ להיכלל. בנוסף, האהדה של הוועדה לאדריכלות מהתקופה הג’ורג’יאנית והוויקטוריאנית משחזרת נורמות מערביות של יופי וסטנדרטים לבנים.1
מבקרי הדו”ח מצביעים על כך שהוא מתייחס בעיקר למגורים וחסרה בו התייחסות לקשת רחבה של קטגוריות כמו סביבות עבודה, שירותים, נמלים, מחסנים, מתקנים להפקת אנרגיה, ייצור, הפצה ואחסון, מרחבי תנועה כמו שדות תעופה, תחנות אוטובוס ורכבת ועוד. מגוון הקטגוריות עשוי לעלות מגוון של תפיסות יופי והשאלה היא האם רעיון של יופי גנרי, ‘One Size’ שמתאים לכל דבר, רצוי או אפילו מתקבל על הדעת.
אז מה למדנו מהעיסוק ביופי והאם יש לו תוחלת?
השימוש במושג יופי, במסמכי מדיניות תכנון באנגליה הוא נפיץ ומעורר חשדנות רבה, במיוחד כשהוא מוגדר על-ידי האליטה השמרנית, שמקורבת לשלטון. מבקרי הדו”ח חושפים את האינטרס הפוליטי שבבסיס אג’נדת היופי שהממשלה מקדמת, מנתחים את יחסי הכוח ומנסים לאמוד מי עלול להיפגע. כפי שראינו מחברי הדו”ח מצמידים את מושג ה’יופי’ לעקרונות של עיצוב עירוני מוכרים, שלגבי רבים מהם יש כיום הסכמה רחבה.2 אולם המושג ‘יופי’ לא מופיע בצורה מפורשת כזו בתיאוריה של עיצוב עירוני אלא באופן מרומז או משתמע. בנוסף הוועדה מאגדת עקרונות עיצוב עירוני עם תחומים חברתיים, שמבחינה תיאורטית חל ביניהם פיצול החל משנות ה-60. נראה שמחברי הדו”ח מבקשים לאחות פיצול זה מתוך אמונה שיישום עקרונות של עיצוב עירוני, שיוצרים ‘יופי’, יביאו בהכרח גם למימוש עקרונות חברתיים וסביבתיים.
בחלקים מהדו”ח החיבור בין יופי לערכים חברתיים זורם, אך אדישות הוועדה לחיבור הטעון בין יופי, הון וכוח, צורמת לעיתים. החלקים המשכנעים יותר הם, למשל ההסבר שכאשר המדינה בכללותה הופכת ל’שום מקום’ מכוער, נוצרות מובלעות של יופי בהשיג ידם של עשירים בלבד. או שליופי ערך אינהרנטי אך גם ערך חברתי וכלכלי, מהותי לאושר ולרווחה של קהילות. מנגד, הוועדה מבקשת לחדש מקומות נטושים ומוזנחים במטרה להשתחרר מהכיעור, ולא כדי לצמצם פערים חברתיים למשל. במקום אחר מוסבר שאנשים אינם מעוניינים במבנה אייקוני בסביבתם אם הוא לא משתלב בה בהרמוניה. יש המבקרים תיאור אובייקטיבי לכאורה זה, וטוענים כי מבנים אלו אינם בעייתיים רק או בעיקר בגלל הבולטות שלהם, אלא בגלל שהם מסמלים חלוקה לא שוויונית של כוח ומשאבים בתרבות הקפיטליסטית.
לצד הביקורת והחשדנות, התרשמתי שהדו”ח מציג מהלך מחשבתי ברור ועקבי ששורשיו בפילוסופיה הקלאסית. הטענה הקנטיאנית אודות הבנות קולקטיביות על יופי, שמוסברת בפתיחת הדו”ח, משמשת בהמשך כבסיס תיאורטי לגיבוש עקרונות תכנון שיש לגביהם הסכמה ציבורית. לאורך הדו”ח ניכרת השאיפה לדמוקרטיזציה של תהליך התכנון, כמו גם לקידום ערכים חברתיים וסביבתיים. נראה שהשלטון, מזמין הדו”ח, קשוב (מרצון או בלית ברירה) לקול המחאה הציבורית שעולה מההתנגדויות לפיתוח, ולצורך הדחוף במגורים, ומנסה בכנות לתת להם מענה דמוקרטי וצודק. מחברי הדו”ח מחזקים את כוחה של מערכת התכנון ומאמינים בה שתוביל יצירת סביבות יפות, יד ביד עם הקהילות המקומיות, למען רווחתם ואיכות חייהם.
הדמוקרטיזציה של התכנון מקודמת בשורה של דרכי פעולה כמו החייאת מסורות של מעורבות אזרחית, התחשבות בהעדפות החזותיות של הקהילה המקומית ושיתופה בתהליך כבר מראשיתו. בנוסף הוועדה מתמודדת, לא פעם במידה גדולה של רגישות, עם אתגרים חברתיים-מרחביים. היא מודעת לכך שקולם של המוחלשים לא תמיד נשמע, ומטילה על מערכת התכנון את החובה לייצגם, בדומה לתכנון המסנגר. טיפול באוכלוסיות מוחלשות בא לידי ביטוי גם בנחישות הוועדה לשקם ולחדש מקומות שנותרו מאחור, תוך הכרה בטעויות העבר, תמיכה באגודות דיור מהמגזר השלישי, ואבטחה שהדיירים יקבלו קורת גג בסיום תהליכי ההתחדשות. הוועדה לא נרתעת מהחלשת כוחם של היזמים לטובת חיזוק מערכת התכנון והקהילות, בשורה של שינויים מבניים שהיא מציעה. כמו רפורמה בחוקי המע”מ וחלוקה מאוזנת של רווחי הפיתוח על-ידי מיסוי אזורים רווחיים לטובת אלו שאין בהם כדאיות כלכלית.
הדאגה הסביבתית בדו”ח מציבה את העיסוק בעיצוב הפיזי והצורה העירונית בחזית העשייה התכנונית. היא מתבטאת בהמלצות לצמצום היקף הריסה ובניה מחדש באמצעות מבנים גמישים ואדפטיביים, תיעדוף פיתוח במגרשים ‘חומים’, קידום ציפוף וקומפקטיות עירונית ויצירת בתי גידול מגוונים בעיר.
הטענה שהוועדה מקדמת ערכי יופי של אדריכלות ג’ורג’יאנית וויקטוריאנית אינה מדויקת לדעתי. אכן, מחברי הדו”ח אוהדים סגנון אדריכלי זה, אך הם מנתחים את מאפייניו כדי לחלץ מהם עקרונות לעיצוב עירוני. עקרונות אלה מיצרים לטענתם תחושה של ‘מקום’, ואותם, כלומר את העקרונות, הם ממליצים ליישם בפיתוח עתידי. הרעיון המרכזי לשיטתם הוא ‘עשיית מקום’ ומובהר שכל סגנון עשוי להתאים, כל עוד הוא יוצר יישוב ממשי. לגבי השימוש המפורש במושג ‘יופי’ כתוצאה הרצויה של תהליך התכנון, יתכן שהוועדה מעוניינת לפנות לקהלים רחבים ולכן משתמשת בשפה יומיומית וברורה כמו ‘יפה’ ו’מכוער’. באמצעותם היא מבארת מושגים מקצועיים מופשטים יותר כמו ‘מקום’, ‘שום מקום’ ו’עשיית מקום’. לו מחברי הדו”ח היו מוותרים על מושגים טעונים אלו, ומשתמשים בניסוח אובייקטיבי יותר כמו: ‘עקרונות עיצוב עירוני ליצירת עיר טובה’, יתכן שהדו”ח היה פחות שנוי במחלוקת אך גם המסר שלו היה פחות נחרץ ונגיש לציבור הרחב.