גל אלחנןאסון קטרינה היוו טראומה משמעותית עבור תושבי ניו אורלינס וארה”ב כולה. מה הנסיבות שהובילו לאסון? כיצד הן קשורות לתכנון עירוני? רשימה זו סוקרת את הספר Katrina: A History, 1915-2015, שדן בשאלות אלו.
ב-29 באוגוסט, 2005, בעקבות הוריקן קטרינה, מערכת הסכרים, שהייתה אמורה להגן על העיר מפני שטפונות, קרסה. ניו אורלינס הוצפה, מאות נהרגו ואלפי בתים נהרסו. אסון הטבע נחרט כטראומה בזיכרון האמריקאי. לרוב, אסונות טבע מזוהים עם התקפות חיצוניות, כוח עליון שפועל מחוץ לרצף ההיסטורי, שאין לאדם יכולת לעמוד בפניו. כך נתפסו גם השיטפונות, עצם חיבורם הנרטיבי עם הוריקן קטרינה והשפעותיו הדגיש את היותם אסונות טבע, אירועים שלא ניתן למנוע אותם. אך האם זה באמת כך, או שמא ישנן נסיבות היסטוריות מורכבות יותר שמשפיעות על ממדי האסון? מהם הגורמים שהפכו את ניו אורלינס לכה רגישה להצפות קטלניות? מהן ההחלטות העירוניות והאזוריות שתרמו ליצירת המציאות הזאת ובאילו נסיבות הן התקבלו? כיצד מדיניות ארוכת שנים של ניהול קרקע ותכנון עירוני יצרה למעשה אזור אסון המחובר לשעון מתקתק? ואולי יותר מכל, כיצד המדיניות הזאת המשיכה להפגין את עיוורונה גם לאחר האסון, בצורה שפגעה יותר מכל באוכלוסיות המוחלשות בחברה, שנותרו פגיעות ומוחלשות אף יותר לקראת הישנות האסון הבא? שאלות אלו הן חלק חשוב מהנרטיב של אסון קטרינה ואסונות נוספים, שלמעשי ידי אדם יש בהם חלק לא קטן.
ספרו של אנדי הורוויץ (Andy Horowitz), Katrina: A History, 1915-2015, זוכה פרס בנקרופט ופרסים נוספים, שפורסם בשנת 2020, מציע נרטיב היסטורי הנמשך על פני כמאה שנים לאסון קטרינה.1 הורוויץ רואה את האסון כתוצאה של החלטות ונסיבות מורכבות, שמתחילות ב-1915 עם דו”ח שיצר את הרציונל לפיתוח האורבני של ניו אורלינס, ממשיכות עם מאבק משפטי על כריית נפט מתחת לים בשנות הארבעים, שעיצב את הכלכלה בלואיזיאנה, ומשפיעות גם על מדיניות הפיצויים והאיכלוס מחדש של ניו אורלינס לאחר האסון. כך, הוא מדגיש כיצד אסונות אינם אירוע נקודתי אלא חלק מרצף מגוון של החלטות ומגמות רחבות ומרחביות. הספר משלב היסטוריה סביבתית, היסטוריה אורבנית, סוציולוגיה וכלכלה. הורוויץ מצליח להאיר ולהדגיש את הקשר בין שני נושאים מרכזיים, האופן בו לחצים כלכליים ופוליטיים משפיעים על קבלת החלטות מרחביות שמעמידות במרכזן פיתוח כלכלי ואורבני על חשבון יציבות סביבתית, והאופן בו אותם לחצים יוצרים מדיניות פיצוי לאחר האסון שרק מאשררת פערים אתניים וסוציו אקונומיים ולעיתים קרובות אף מחלישה את רשת הביטחון והסיוע שהייתה נוכחת לפני האסון.
הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לאסון קטרינה
הקדמת הספר מתחילה בשנת 1915. בעקבות התמודדות מוצלחת עם הוריקן, בשנה זו הוחלט לקדם מדיניות פיתוח חדשה לניו אורלינס. ההנחה היתה כי מערכת הסכרים של העיר תהיה עמידה לכל הוריקן ולכן ניתן לפתח שכונות חדשות במקומות נמוכים, המועדים לשיטפונות. כתשעים שנה מאוחר יותר, באסון קטרינה, רוב הבתים שהוצפו היו באותן שכונות חדשות, בעוד רוב השכונות הישנות לא הוצפו כלל. כך, הורוויץ מדגיש את הרציפות ההיסטורית ואת האופן בו דפוס פיתוח המבוסס על פירבור והתפרשות על שטחים נרחבים2 עלול לפגוע בחוסנה של העיר.
החלק הראשון של הספר מתמקד בשנים 1927-2005, בנסיבות שקדמו לאסון קטרינה. הפרק הראשון מתרכז בשנים 1924-1960, ועוסק באופן בו גילוי נפט במחוזות המקיפים את ניו אורלינס שינה את הסביבה הפיזית של העיר והמרחב סביבה. פוליטיקאים מקומיים וחברות נפט, שנמצאו בקשר מסוכן של הון שילטון, עשו הכול כדי לאפשר את כרייתו ולמעשה גרמו ללואיזיאנה להתחיל לשקוע לתוך מפרץ מקסיקו3 וכך הפכו את ניו אורלינס פגיעה יותר לשיטפונות. הפרק השני עוסק בהוריקן בטסי שב-1965 הוביל להצפות משמעותיות בניו אורלינס, באזורים שאוכלסו ברובם על ידי אפרו אמריקאים. לאחר האסון, פוליטיקאים לבנים קיבלו החלטות פוליטית בנוגע לפיצויים שחיזקו אי שיוויון ואפליה, תיעדפו לבנים על אפרו אמריקאים ובעלי בתים על שוכרים. הם פעלו מתוך תפיסה שבטסי היה אסון טבע, שלא נבע מנסיבות היסטוריות ספציפיות, ולכן הפיצויים הם צדקה בלבד ואין שום פגם או בעיה שיש לתקן בצורה עמוקה. הפרק השלישי עוסק בשנים בין בטסי לקטרינה, באופן בו מדיניות הדיור המשיכה לסבסד פיתוח באזורים מועדים לשיטפונות, תוך התעלמות מאזהרות ותחזיות שליליות, בזמן שמערכת הסכרים והתעלות שהייתה אמורה להגן על העיר, נותרה לא שלמה ולא ערוכה למנוע את נזקי השיטפונות.
ההתמודדות עם אסון קטרינה והשנים שאחריו
החלק השני של הספר מתמקד באסון קטרינה ובשנים שאחריו. הפרק הרביעי עוסק בתגובות המידיות לאסון, במבצעי החילוץ הכושלים ובסדרה של התקפות גזעניות על אפרו אמריקאיים. אלו הגדילו את הקיטוב והמאבק סביב סוגיות כמו גזע, טבע, ממשלה וקהילה. הפרק החמישי מתרכז בפיתוח וביישום של המדיניות שניסתה להתמודד עם נזקי האסון. מדיניות שהתבססה לרוב על הפרטת שירותים, שהובילה למציאות הנוכחית בה כ-90 אלף אפרו אמריקאיים לא חזרו לניו אורלינס. למשל, מדיניות מתן פיצויים לבעלי בתים בלבד, ולא לשוכרים ולדיירי הדיור הציבורי, שהתבססה על ערך הנדל”ן לפני האסון, וכך העניקה פיצויים גבוהים יותר לתושבים לבנים בשכונות ממעמד סוציו אקונומי גבוה יותר ולא לאוכלוסיות מוחלשות ועניות. כמו כן, הפרטת בתי הספר וסגירת בית החולים הציבורי המרכזי בעיר חיזקו את האפליה ופוררו את רשת הביטחון שהוחלשה מאוד בעת האסון. האסון עצמו פגע בכל האוכלוסיות ללא אפליה, אך אופן הטיפול אחריו רק העמיק את הפערים, ובלחץ התושבים, גם היישוב מחדש של האזורים המוצפים נעשה ללא תכנית הגנה מקיפה שתימנע את הישנות השיטפון הבא.
אסונות טבע – ללמוד מקטרינה
הספר מראה לנו כי אסונות טבע הם לא תוצאה של כוח עליון בלבד, הם מושפעים מהחלטות שמתקבלות על ידי בני אנוש, לעיתים תחת לחצים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. במציאות של משבר אקלים הולך ומחריף, ההבנה זו חשובה לכל חלקי הגלובוס. במקומות רבים בעולם, משברים דמוגרפיים ופיתוח תעשייתי מואץ מאיימים על עתודות קרקע ומגדילים את הסיכון לאסונות טבע כמו שיטפונות. ניתן לחשוב קדימה, מעבר לאינטרסים וגחמות, להתמודד בצורה מושכלת עם מה שעלול לבוא ולצמצם מראש את הפגיעות של אוכלוסיות באזורים מועדים לאסון. התובנות האלו רלבנטיות גם לישראל, בה פיתוח מואץ למגורים מגדיל את הסיכוי לשיטפונות4 לצד החשש המתמיד מרעידות אדמה. בנוסף, הספר מדגיש כיצד לחצים והיעדר חוד שדרה פוליטי מובילים למדיניות פיצוי שמחזקת אפליה אתנית וסוציו אקונומית, ואף לפרקים עוצמת עיניים ומאפשרת את האסון הבא. המדיניות וחולשותיה לא נפסקות ברגע האסון, אלא ממשיכות ללוות את הקורבנות במשך שנים ארוכות. זהות הקורבנות ונסיבות חייהם, על אחת כמה וכמה, אם מדובר באפליה ודיכוי, חייבות לבוא ידי ביטוי בהתמודדות עם אסונות טבע, בניסיון ליצור מערכת פיצויים הוגנת ושוויונית שתשקם את האזור ותתרום לחסינותו מהאסון הבא.
כמו כן, חשוב להתבונן מעבר להקשר הפוליטי ולדון בשאלת אחריות המתכנן. באסון קטרינה ובאירועים נוספים, התכנון הסתמך על הנחות יסוד שגויות בנוגע לניהול קרקע ומזג אוויר. ניכרת גישה המבוססת על זחיחות, מין אמירת ‘יהיה בסדר’ ישראלית טיפוסית, שרוצה להתקדם ישר קדימה ולא להתעמק במורכבות המצב. אך הזחיחות הזאת לא מתקיימת בשדה ריק, היא נותנת לפוליטיקאים הצדקות וגושפנקא רשמית לקבל החלטות מסוכנות והרסניות, שלכאורה מבוססות על חוות דעת מקצועיות. מוסד התכנון הוא זה שחיזק את ידיהם של הפוליטיקאים ואפשר את אסון קטרינה. ההבנה הזאת מובילה אותו לאחת השאלות הגדולות בתחום התכנון: האם תכנון הוא טוב או רע? האם ממנו יכול להגיע הפתרון שיאפשר לנו להתמודד עם עתיד מלא אסונות טבע ומצבי אקלים קיצוניים?
- לעיון נוסף, ראה סקירה: Rector, J. 2021. Review of the book Katrina: A History, 1915–2015, by Andy Horowitz. Journal of Southern History 87, 752-754. ↩
- שנובע לעיתים מסובסידיות פדרליות שמקדמות את ‘החלום האמריקאי’ על בית משפחתי צמוד קרקע ↩
- מאז שנות ה-30, לואיזיאנה איבדה למעלה מ-2000 מייל רבועים למים ↩
- למשל, בהוד השרון ↩