העיר הרכה- תכנון בקנה מידה אנושי עבור אנשים

כיצד אפשר ליצור עיר שמקרבת בין אנשים? האם יש מקום בעיר למגוון אנושי וצורני? רשימה זו סוקרת את הספר העיר הרכה, שמציע חזון תכנוני ייחודי, המבוסס על צפיפות וגיוון בקנה מידה אנושי.

מונחים אופנתיים שדנים בעולם התכנון, צצים השכם וערב. העיר היצירתית, העיר החכמה, העיר הגלובלית, הם חלק מן הקונספטים המציעים לקדם את העיר מנקודת מבט כלכלית ותחרותית. מעבר לצמיחה כלכלית כל המודלים מבוססים גם על משיכת אוכלוסיות חזקות ויעילות. נדמה לעיתים כי השיח דוחק הצידה את האדם הפשוט שחווה את העיר ואת הדאגה הבסיסית לאיכות חייו. כיצד ניתן להחזיר את האדם למרכז הדיון התכנוני? האם בעידן הנוכחי יש מקום לתכנון ואדריכלות העוסקת באנשים ובחוויה היומיומית שלהם את העיר?

עיר שיוצרת שכנות טובה באמצעות תכנון

בספרו העיר הרכה (Soft City), דיוויד סים (David Sim) מציע גישה תכנונית כזאת, המסיטה את המבט לאדם הפשוט ואיכות חייו. סים מציע ליצור עיר ‘רכה’ בלי פינות חדות ותחרות על משאבים, עיר שמבוססת על קנה מידה אנושי, שיתוף פעולה ומערכות יחסים בינאישיות, ולא על תשתיות טכנולוגיה ותחבורה.¹ סים רואה את עצמו כממשיך דרכם של ג’יין ג’ייקובס ויאן גהל. שניהם מתכננים שעשו שינוי משמעותי בשנות השבעים והשמונים בשיח התכנוני וביקרו את השיח המודרניסטי לכיוון ההתמקדות בתושב, ובקהילה. לפי סים אין צורך לבחור, אלא יש מקום לקדם את המרחב העירוני תוך התייחסות לאדם. מבחינתו מהות העיר הרכה, היא יצירה של סביבות בהם השכנות חוזרת להיות דבר אפשרי וטוב, הזדמנות למפגש ותרופה לבדידות המודרנית.² במובנים מסוימים, אפשר לראות את העיר הרכה כמונח מנוגד לעיר החכמה. חיפוש אחר פתרונות זולים ואינטואיטיביים, שכבר יושמו בעבר, על חשבון השקעת טכנולוגיה ואנרגיה, במטרה להגשים את המטרה הפשוטה, להפוך את המרחב העירוני לאנושי יותר. הדרך המרכזית להשיג זאת על פי סים היא באמצעות עידוד גיוון צורני ואנושי ויצירת סביבה צפופה, בדומה למסורת הבנייה הסקנדינבית בערים כמו קופנהגן. אין הפתעה בהיקסמות מהעיר קופנהגן, יאן גהל הטביע בה את חותמו במיוחד עם הפרסום של ספרו, החיים בין הבניינים.

סים בונה את הספר דרך קני מידה שונים ומתחיל מהקטן לגדול. הספר מחולק לשלושה חלקים, בכל אחד איורים, תמונות ודוגמאות הממחישים את יתרונות העיר הרכה. החלק הראשון עוסק בתכנון ברמת הבניין והבלוק. סים גורס כי ניתן ליצור ציפוף משמעותי ללא בנייה לגובה של יותר משש קומות, באמצעות בנייה על חלק גדול ככל שניתן משטח המגרש והצמדת כל בניין לבניינים סביבו, כשבמרכז כל בלוק, נמצאת חצר המיועדת לשימוש התושבים. כך, ניתן לשמור על קנה המידה האנושי ועל פעילות חברתית וכלכלית ערה בגובה הרחוב. על מנת למנוע חדגוניות, סים מציע ליצור גיוון רב ככל האפשר בכל הרמות של הטיפולוגיה האורבנית. החלק השני עוסק בתכנון ברמת הרחוב. בשונה מהעיר המודרנית, המבוססת על הפרדת שימושים, סים שואף ליצור עיר עם עירוב שימושים שמזמינה את תושביה לחוויות ומפגשים מגוונים ברחוב, המתפקד כמרחב הליכתי נגיש. החלק השלישי עוסק בתכנון ברמה האקלימית. סים מדגיש את חשיבות תכנון המיקרואקלים העירוני במציאות של משבר אקלים הולך ומחריף. הכרחי ליצור מרחב ציבורי בו אנשים ירגישו בנוח לבלות בחוץ ואף יחושו חיבור משמעותי לטבע. כמו כן, התכנון יכול לסייע בצמצום פליטות הפחמן של התושבים.

תשעה עקרונות לצפיפות אורבנית מקיימת

בסוף הספר, סים מציע תשעה עקרונות שמאפשרים ליצור צפיפות אורבנית מקיימת ונעימה:

1. מגוון טיפולוגי. שאיפה ליצור מגוון טיפולוגי, שמתקיימים ומשתלבים יחד במרחב, מבתים קטנים, דרך בנייני דירות ועד בנייני משרדים ואולמות ספורט. כמו כן, דירות בגדלים שונים, בצורות מובחנות ובבעלויות מגוונות. הגיוון מאפשר לכל תושב למצוא את המקום שלו ויוצר חוויה ויזואלית שהופך את העיר לייחודית וספציפית.
2. מגוון השטחים הפתוחים. באמצעות תת חלוקות, מחיצות וריבוד, ניתן ליצור מגוון רב ככל האפשר של שטחים פתוחים, כך שכמה שיותר אנשים יוכלו למצוא מקום אליו ירגישו שייכות ובו יוכלו להשתמש. מרחבים ציבוריים פתוחים, מרחבים פרטיים פתוחים, מרחבים היברידיים שמקשרים בין פנים לחוץ, הרחובות כמרחב ציבורי מזמין ומרחבים פתוחים בבעלות משותפת, כמו החצר במרכז הבלוק, מזמינים אנשים שונים לחלוק מרחבים שונים בהתאם לצרכיהם, גם בסביבה צפופה.
3. גמישות. המרחב האורבני הצפוף חייב להיות גמיש כדי לענות לצרכים המשתנים של האוכלוסייה המשתמשת בו. יש לתכנן חללים, פתוחים וסגורים, עם אפשרות להחלפת ייעודם, להשאיר לבניינים מקום אורגני לגדול אליו, בצורה זמנית או קבועה.
4. קנה מידה אנושי. הסביבה האורבנית צריכה להתבסס על ממדים ורמות פרטים קטנים מספיק כדי להעניק ביטחון ורווחה לאנשים שחיים בה. גובה מקסימלי של שש קומות מאפשר חוויה רבת חושים, בדגש על חוש הראייה ועל איכות החוויה בגובה העין.
5. הליכתיות. המרחב העירוני צריך להיות מבוסס על נגישות וקישוריות. הליכה היא הצורה הנעימה והנוחה בה אנשים עוברים מרחקים קצרים. זה כולל מעבר בתוך בניינים, בין בניינים, בין שטחים פתוחים והליכתיות בקנה מידה גדול יותר, שכונתי ועירוני.
6. תחושת בקרה וזהות. אנשים זקוקים ליכולת לפקח על המרחבים סביבם. האוריינטציה צריכה להיות פשוטה מספיק כדי שאנשים יוכלו להזדהות ולהבין את המרחב. צריכה להיווצר היררכיה מובנה של טריטוריות מוכרות, עם הפרדה ברורה בין ציבורי לפרטי. ריבוד ומחיצות מחזקים את תחושת הביטחון של משתמשי העיר.
7. מיקרואקלים נעים. יצירת מיקרואקלים נעים מאפשרת לאנשים לבלות יותר זמן בחוץ. תכנון נכון מאפשר הגנה מרוחות וגשמים וחשיפה נכונה לשמש ואור טבעי.
8. הקטנת פליטות הפחמן. צמצום משאבים בתהליך הבנייה והתפעול של הסביבה האורבנית, במקביל לקידום התנהגות ואורח חיים עם טביעת רגל מצומצמת יותר, כמו הליכה ורכיבה על אופניים כאפשרויות ניוד במרחב.
9. מגוון ביולוגי רב יותר. הסביבה האורבנית צריכה להכיל את הסביבה הטבעית, באמצעות שימוש בחללים ירוקים קטנים, מוגנים ומגוונים.

העיר הרכה והתכנון בעולם ובישראל

מה חדש במה שמציע סים? ואיך זה קשור לזירה שלנו? אין ספק כי יש משהו נורא קוסם במודל התכנוני שסים מציע, הכוח בפשטות, בחזון של שיתוף פעולה, מעלה חיוך על השפתיים וממיס כל התנגדות. כולנו רוצים להכיר את שכנינו ולגדל ביחד עגבניות תמר. עם זאת, רצוי לראות את הדברים בעין קצת יותר ביקורתית. הרעיונות שסים מציע כתרופה לכל בעיה של הסביבה האורבנית מבוססים לפרקים על מושגים מעורפלים, לא ברור למה הכוונה בעיר הרכה, כמו שקשה להגדיר גמישות או את מידת הגיוון הרצויה. כמו כן, הדוגמאות שסים מציג מגיעות ברובן הגדול ממערב אירופה ויכול להיות שמה שמתאים לאקלים תרבותי, חברתי וכלכלי מסוים, לא בהכרח יתאים למקום אחר. בנוסף, השאיפה המתמדת לגיוון אורבני וריבוי צורות קטנות ככל האפשר מרגישה מנותקת מהמציאות הכלכלית ומהיתרונות הטמונים בתכנון אחיד של מתחמים גדולים יותר, המכתיבים לפרקים את סדר היום התכנוני. יתר על כן, נראה שסים סובל מנאיביות טכנולוגיות כמעט מכוונת ומתעלם מהפוטנציאל הרב של טכנולוגיה לקדם את החזון האורבני שלו, בין היתר באפשרויות תחבורה חדשניות.³

אין ספק כי המושג העיר הרכה מגלם המון רעיונות קיימים וידועים תחת מטרייה אחת. הוא מעודד אותנו להעמיד במרכז התכנון את האדם ואת קנה המידה האנושי, החשוב מכדי להתעלם ממנו. במיוחד בישראל, בה הצפיפות הולכת וגדלה ונראה שהתשובה היחידה של התכנון היא בנייה מרווחת לגובה, הכי רחוק מקנה המידה האנושי שסים קורא לו. עלינו לשאול את עצמנו כיצד אפשר להשתמש בעקרונות שהוא מציע כדי לחזור להעמיד את האדם במרכז תהליך התכנון, גם בישראל. מושגים כמו הליכתיות וגיוון לא תמיד באים לידי ביטוי בכל פרויקט והתוצאה לפרקים מעודדת את התושבים לחיות את חייהם בתוך החניון והמכונית, מגדילה את טביעת כף רגלם הפחמנית ומרחיקה אותם משכניהם. בצורה רחבה יותר, סים מעודד אותנו לחשוב מהו תכנון טוב, תכנון שמונע מתוך חזון בנוגע לעתיד. האם אנו מסוגלים להידבק באופטימיות שלו ולחשוב בצורה דומה, דבקים במטרות שהצבנו לעצמנו?