ברשימה הקודמת הסבירו הכותבים מהם 'מרחבי מבוכה', ברשימה זו הם מדגימים כיצד תכנונם של חדרי אוכל בקיבוצים נושא טראומות מוכחשות

הכחשת היסטוריה טראומתית מגבירה את הסכנה לשחזור הטראומה שוב ושוב במונחי החזרה הכפייתית של פרויד. השערתנו היא שניתן לזהות רמזים לטראומה מוכחשת במרחבים אדריכליים. בניסיון לבדוק השערה זו, בחרנו בתחילת המחקר, לבחון את החברה הקיבוצית בישראל, ובעיקר את חדר האוכל הקיבוצי, המהווה את המבנה המרכזי ביישוב ושדרכו ניתן להבין את תהליכי התפתחות הקיבוץ, מראשית הקמתו ועד לפירוקו והפרטתו כיום.

גבי: "בילדותי הייתי נוסע למשפחתי שגרה בקיבוץ מזרע. לגביי, חדר האוכל היה מעין מקדש חילוני שבו אוכלים בני האלים. כולם גבוהים, חזקים, הולכים ללא מורא יחפים, גם על גבי אדמה מחוספסת. אני זוכר את העלייה אל חדר האוכל דרך השבילים שחצו את הדשא הגדול שלפני חדר האוכל; את ברז הסודה בכניסה, שעורר אצלי פליאה והתרגשות, עירוני שכמוני, בעיקר סביב העובדה שאתה יכול לשתות סודה כאוות נפשך מבלי לשלם; אני זוכר את הישיבה סביב השולחנות הארוכים, של החקלאים התמירים והחסונים; חיתוך הסלט וערבובו יחד עם הגבינה הלבנה היה דומה בעיניי לעבודת הקודש של הכוהנים בבית המקדש. לכן, כשהתחילו להבקיע הסדקים העמוקים בחברה הקיבוצית, חשתי כמה אמביוולנטית התגובה הרגשית שלי: מצד אחד חשתי שמחה לאיד על שקיעתם של בני האלים, והפיכתם לבני אדם שבירים ופגיעים, ומצד שני חשתי בהלה עצומה כאשר הופיעו הסימנים הראשוניים של חורבן בית המקדש החילוני-לאומי במדינת ישראל".

הקיבוץ הישראלי, תופעה ייחודית בקנה מידה עולמי, נוסד על בסיס הרעיון הסוציאליסטי ש"כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו". השיתוף מהווה ערך מרכזי בחיי הקיבוץ. כך, חדר האוכל הקיבוצי מהווה את מרכז הקיבוץ והחיים המשותפים, מבחינה גיאוגרפית וחברתית, מאז הקמתו. הוא תפקד הן כמיכל להזנה והן כמקום מפגש. ככזה, הוא יצק אל תוכו את התמורות בקיבוץ ואת התהליכים העוברים על החברה הקיבוצית.

חדר האוכל היה מרכז החיים של הקיבוץ, הוא נבנה בראשו ובמרכזו והפך ברבות השנים למבנה בעייתי, נטוש ולעיתים מרוקן – פיל לבן שאי אפשר להשתמש בו אבל גם לא ניתן להרוס אותו. הוא מהווה בבואה עצובה וקודרת לאידאה חברתית, פוליטית ותרבותית, שבשיאה סחפה המונים ושהיוותה דגל ומצפן לחברה שלמה, אשר נתנה את אמונה באידאל הקיבוצי ובתוך כך נתנה לבניה להוביל ולהנהיג אותה.

חדר האוכל הקיבוצי יכול להיחשב כמונומנט לרעיון הקיבוץ. חדר האוכל, כמונומנט, מעצים ומאדיר את הקולקטיב באופן שהולם את עצם הרעיון הקיבוצי האוטופי והרומנטי. המונומנט, כמושג אדריכלי, יכול להוות בעצם מהותו ניסיון להכחיש את המוות, ובכך מהווה מרחב חברתי לאלמנטים טראומתיים לא מעובדים.

בחלל חברתי זה הכולל את כל האספקטים השיתופיים, תוך מתן מקום לכל אחד מפרטי הקהילה, כולם משתתפים באופן מלא תחת התנאים הבסיסיים של הכרה משותפת בסמכות נבחרת ומקובלת של כוח וחוכמה. המשתמשים מחויבים להיות מודעים לצעדיהם, לרחש הכללי בחלל, הם חייבים להריח את ריחות הבישול והאוכל ולצלול לתוך עולם ייחודי זה של הקואופרטיב. הם לוקחים חלק באידיאולוגיה, הם יבצעו את כל הפעולות הנדרשות בטקס: מגש, סכו"ם, מנה עיקרית, תוספות, מנה אחרונה וסודה. הם יגלו וינסו לפענח את האנשים והסמלים הסובבים אותם בחלל – ואז, באמצעות גופם וניסיונם, הם יחוו קיום טוטאלי בחלל טוטאלי.

תחילת ההגשה העצמית, קיבוץ שער הגולן, 1976 (צילום: רפי לוי ז"ל מקור: ארכיון קיבוץ שער הגולן)

במהלך השנים חדר האוכל הקיבוצי הלך ותפח, והפך מצריף למבנה בטון, אשר מוצג לעיתים כאקרופוליס, משהו בין מבצר לבין בית כנסת ומקדש. מיקומו של חדר האוכל על גבעה, בדרך כלל במקום הגבוה ביותר בקיבוץ. העלייה אליו הייתה כרוכה בחציית 'הדשא הגדול', שבו התקיימו מרבית הטקסים המרכזיים בחיי הקיבוץ.

"בשנות השישים והשבעים רוב הקיבוצים בנו מחדש את חדרי האוכל שלהם, אלא שהפעם הם נבנו כמבצרים, נעדרי אינטימיות. הם בנו את הפחדים שלהם, כי הם הבינו שהרעיון מתפורר". (מודי בר-און, 2011).1 אין ספק שבולט הצורך שהיה להם להראות ולהרשים את הסביבה החברתית והתרבותית בישראל – אבל כפי שאנו מבינים התנהלות נרציסטית, המבנים הגדולים והמפוארים והמקום המורם כיסו את תחושת הפגימות, הבושה, וההדרה שהיו קיימים בקיבוצים ואת הפחד הגדול מפני חשיפתה.

מוטיב הנטישה הטראומטית מהווה חוליה מרכזית חוזרת ומשוחזרת בתהליך ההתיישבות וההתפתחות של הקיבוצים בישראל, נזכיר כמה היבטים של נטישה בתולדות הקיבוץ: נטישת מקימי הקיבוצים את תרבותם האירופית, את משפחותיהם ואת החברה הבורגנית היהודית של טרום מלחמת העולם השנייה. חלק לא מבוטל מהקיבוצים נבנה על קרקע ערבית, ובמקרים רבים התקיים ניסיון מכוון לטשטש כל זכר ליישוב הפלסטיני שתושביו גורשו או נאלצו לנטוש מבלי יכולת לשוב לאחר מלחמת 1948, (למרות שהמתבונן היטב יזהה טרסות חקלאיות, עצי פרי ולעיתים גם חורבות של מבנים שהיו שייכים לכפרים ערביים). נטישת ההורים את ילדיהם תחת עקרון הלינה המשותפת. נטישת חלק משמעותי מדור הצעירים את הקיבוצים במהלך המשבר הגדול של הקיבוצים בשנות ה-80.

נטישת חדר האוכל במהלך תהליכי ההפרטה. רבים מחדרי האוכל בקיבוצים עומדים היום ריקים ללא שימוש, חלקם מושכרים, לחללי עבודה ומשמשים לשימושים שונים רבים. במאמר זה, בחרנו כמקרה בוחן חדרי האוכל בקיבוצים שער הגולן, ויד מרדכי. שניהם קיבוצים שב- 1948 ננטשו על ידי חבריהם ונכבשו על ידי הצבא הסורי בצפון, והצבא המצרי בדרום. אנחנו מבקשים לטעון שהתכנון והבנייה של חדרי האוכל בקיבוצים אלה יצקו אל תוכם סממנים טראומטיים, הקשורים לנטישה.

חדר האוכל, קיבוץ מסדה, 2017 (צילום: שמיר זלקין)

קיבוץ שער הגולן

הקיבוץ הצפוני, שער הגולן, הוקם ב-21 במרץ 1937 כהתיישבות 'חומה ומגדל'. מתכנן יישוב הקבע היה ריכרד קאופמן – האדריכל המודרניסטי של היישוב הכפרי העברי בא"י.

עד 1948 שכן חדר האוכל במבנה צריף, בסיסו בנוי מלבנים ומעליו גג פח גלי (דימוי 3). צריף חדר האוכל נהרס בכיבוש הסורי ב-1948 ב'שריפה הגדולה' – ביטוי השגור בפי חברי הקיבוץ ככינוי לנטישה בת ארבעת הימים (מחזיר אותנו אל ימי הפוגרומים וליל הבדולח) (דימוי 4,5).

ב- 1952 הונחה אבן הפינה לחדר האוכל החדש, בתכנונו של האדריכל שמואל מסטצ'קין (דימוי 6). חדר האוכל תוכנן בפרוגרמת 'מכנסיים' – שני אגפים פונקציונליים עם רחבת כניסה פתוחה, כאשר בחלק 'המקשר' נקבע המטבח. חדר האוכל נחנך ב- 1956.

בשנים הבאות השתנה המבנה שוב ושוב. בסביבות 1966 נהרס חדר האוכל הישן. האגפים החדשים של חדר האוכל נתנו כל אחד ביטוי משלו למכלול. בכל פעם התרחב חדר האוכל וחזיתו פנתה לכיוון אחר.

בשלב האחרון נבנה האגף עם שורת הקשתות האקספרסיביות, בתכנונו של מסטצ'קין ובשיתוף האמן חבר הקיבוץ חיים ברגל. אגף זה אמור היה לפנות אל 'הדשא הגדול' המרכזי של הקיבוץ, אך למעשה נתחם ברחבת בטון ענקית ובשורת עצים וצמחיה המבדילה את המבנה מרחבת הדשא. החזית כאילו מכוונת להתעלות מעל אילוצי היומיום והשאלות הקונקרטיות הנוגעות למערכה שהתחוללה במקום והשאירה פצעים כואבים. חדר האוכל בשער הגולן מסתובב למעשה סביב עצמו, מחפש נוף לפנות אליו ואידיאל להעצים אותו. הדבר לא ניתן בקיבוץ זה – הבושה הקיימת בהווי הקיבוץ שגאוותו על חומה ומגדל, בושת הנטישה, נטמעה בתכנון . סיפור הנטישה, כפי שנאמר בתחילה, איננו ייחודי לשער הגולן. סיפור דומה התקיים בקיבוצים רבים, ביניהם גם בדרום בקיבוץ יד מרדכי.

סיום בניית חדר האוכל הנוכחי, קיבוץ שער הגולן, 1968 (מקור: ארכיון קיבוץ שער הגולן)

חדר האוכל הנוכחי, שער הגולן, 2016 (צילום: שמיר זלקין)

קיבוץ יד מרדכי

מגילת היסוד של קיבוץ יד מרדכי ב- 1943 הוטמנה ביסודות חדר האוכל שתוכנן בידי מסטצ'קין, והיה אז במרכז הקיבוץ, בסמיכות לחדר האוכל, נבנתה רחבת טקסים תחת הגבעה ובראשה – מגדל המים המצולק בפצעי ירי, ולמרגלותיו פסלו של מרדכי אנילביץ'. כל אזור מגדל המים ומאחוריו אתר שדה הקרב- מגלמים את הטראומה הקולקטיבית שבבסיס הווייתו של הקיבוץ.

חדר האוכל החדש, תוכנן גם הוא בידי מסטצ'קין, עבור חברי הקיבוץ החוזרים כמו בשער הגולן, נבנה עם פתחים רחבים מקושתים כלפי 'הדשא הגדול'. בצדדיו תוכננו מעין צריחים, ובהם חלונות עם כנף עשויה בטון, המסתירה את המבט אל הצדדים. ובעיקר – את המבט אל מגדל המים ואל גבעת בית הקברות, בה נקברו חללי הקרב על יד מרדכי ב-1948.

יד מרדכי – חדר האוכל השני, 2016, (צילום: שמיר זלקין)

חדר האוכל הקיבוצי: מבנה המגלם את השבר

כך, נוצרה חומת הכחשה יצוקה בבטון. חדרי האוכל בקיבוצים נבנו מבטון מזוין, לעיתים כביטוי אקספרסיבי, בטיפול שמאזכר מבנים רוחניים ולא מבנים פונקציונליים האמורים לשמש כמפעל הזנה. בשלב הבא כבר נבנו מבנים מבוצרים ללא כל אקספרסיביות, 'כיפות בטון' של ממש. המבצר בראש הגבעה היה בנוי היטב, אך היסודות היו רעועים, מתחת לפני השטח התחוללה דרמה, סיפור שאיננו מסופר ואסור להזכירו. בתהליך אשר עבר על חדר האוכל הקיבוצי, הולכת ומתבררת הטראומה. הצורך להוסיף עוד ועוד אגפים עם השנים, כמו מעין תראפיה או ניסיון לטפל בסימפטום בלבד, ניסיון הנמשך קרוב ל-70 שנה, כיסוי על גבי כיסוי.

בתוך התמורות שעברו על חדר האוכל לאורך השנים, ניתן לזהות סממנים טראומטיים שמצויים בו כבר בתהליך התכנון וההקמה, וכן במהלך חייו. בחדרי האוכל בשער הגולן, ויד מרדכי קיים מגוון של ביטויים לטראומה, תמונת מַראַה לחדרי האוכל להרבה קיבוצים בארץ. המראות מבחוץ אינם מעידים על החלל שבפנים, לעיתים שוקק חיים, אך פעמים רבות הוא סתמי ומאכזב.  החוץ מעורר ציפייה אך משיב אותה ריקם. הטראומה לא מטופלת, אין תהליך של עלייה לרגל אל חדר האוכל, אין תהליך של תראפיה בדרך אל המזון; אין תחושת שובע.

יתר על כן, בתוך השבר של ימינו, שמאופיין בגישות אמביוולנטיות הולכות ומתעצמות כלפי האידיאה הקיבוצית, בהתערערות מעמד הקיבוץ ובשינויים מהותיים העוברים על החברה הקיבוצית, הפך חדר האוכל ממבנה ששימש מקום לחיבור ולאיחוד, מקום שכולם רוצים לבקר בו ולעלות אליו לרגל, לכדי מבנה שמגלם את השבר. החומה החוצצת – בין חדר האוכל והקיבוץ, בין הקיבוץ וסביבתו ובין הקיבוץ ועברו, מהווה גם חומה סימבולית, בין מרחבים חברתיים פנימיים, חומה שאיננה מאפשרת עיבוד ואינטגרציה. זהו אם כן שימוש מאסיבי בדיסוציאציה חברתית.

המחקר על חדרי האוכל בקיבוצים התמקד במבנה נקודתי, אך לטענתו נוכחתם של מרחבי מבוכה קיימים גם בקנה מידה עירוני. כפי שנראה ברשימה הבאה שמתמקדת בשכונות בשלוש הערים הגדולות המעורבות בישראל – תל אביב-יפו, ירושלים, וחיפה. רצף זה של שלוש שכונות בעלות סממני מבוכה דומים ושונים, מצביע על תהליך אופייני לזה של טיפול בעזרת מחיקה ברמות שונות ומסוגים שונים או שיכתוב של המרחב הישראלי מאז קום המדינה ועד ימינו.

לרשימה הקודמת בסדרה

  1. מתוך הסרט הדוקומנטרי של מודי בר און  "הקיבוץ" 2011.