כיצד התהוו הכפרים הלא מוכרים בנגב? אילו תהליכי תכנון ועיור הביאו לכך? מהם האתגרים והבעיות של החיים בכפרים הלא מוכרים במבט לעבר ולעתיד? רשימה זו עוסקת בשאלות אלו, דרך דיון בכפרים הלא מוכרים בראי צדק בין-דורי.

ההיסטוריה של החברה הבדואית בנגב היא היסטוריה של דיכוי. למשל, הכפר אל-עראקיב נהרס יותר מ-200 פעמים משנת 2011. פעולת ההריסה היא אחד מן הביטויים להתקפה על אורח החיים הבדואי המסורתי, הנוודי-למחצה. מטרת ההתקפה להגדיר את אורח החיים הבדואי מחדש באמצעות רגולציה תכנונית המאפשרת את ריכוזה הכפוי של האוכלוסייה ביישובי קבע. עם זאת, תהליך זה עדיין לא הושלם ובדואים רבים נמצאים במצב ביניים של מגורים בכפרים לא מוכרים. המדינה הכירה ב-11 כפרים בלבד מתוך 46 הכפרים הבדואיים, מה שהוביל לכך שמתוך כ290,000 הבדואים החיים בנגב, כמאה אלף מתוכם גרים ב-35 כפרים לא מוכרים.1 בכפרים אלו אין בתי ספר, גני ילדים או מרפאות, גם לא תשתיות חשמל, חיבור למים זורמים, כבישים סלולים, מערכת ביוב או פינוי אשפה. מבחינת המדינה, כפרים אלו ״אינם חוקיים״. הבדואים מצדם, מוחים על תנאי חיים אלו שנים ארוכות וכבר בתחילת שנות השבעים מנהיגי הקהילה פתחו במאבקים ציבוריים ומשפטיים כדי לקבל הכרה מהמדינה. אולם, עד היום, מדינת ישראל מסרבת להכיר בבעלות הבדואים על הקרקעות ואינה מכירה בחוק הבדואי המסורתי או בכל הוכחה אחרת לבעלות בדואית על קרקעות בנגב.2

העמדה הזאת, בין עוולות העבר לדרישות העתיד, יוצרת מתחים ומעלה שאלות בנוגע לאופיו של צדק בין-דורי בהקשר הבדואי. ברשימה זאת, אציג בקצרה את ההיסטוריה של הכפרים הלא מוכרים בנגב, את המונח צדק בין-דורי ואדון בו בהקשר של הכפרים הלא מוכרים. שאלת הצדק הבין-דורי היא משקפת את הדילמה של בדואים רבים, בין המבט להיסטוריה והמלחמה על פיצויי עוולות העבר לבין המבט קדימה והמלחמה על איכות החיים של הדור הבא.

בדואים נאבקים על הזכות למים (צילום: Flickr, Eyal Ofer)

הפיכתם של הכפרים הבדואים ל”לא מוכרים”

ברחבי המזרח התיכון היוו הבדואים ילידי המדבר מרכיב אינטגרלי של החברה הערבית. בזמן שהעולם הערבי עבר את התקופות הקולוניאליות וה”פוסט-קולוניאליות” באופן רשמי, אף קהילה לא הושפעה בצורה כל כך דרמטית כמו זו של הבדואים. זה היה נכון במיוחד לגבי הקהילה הבדואית הפלסטינית בישראל. בנוסף לשינויים שהביאו תהליכים גלובליים של “מודרניזציה”, קהילה זו הושפעה מאוד מהתנועה הציונית האירופית. אדוארד סעיד3 השתמש במונח “אוריינטליזם” כדי לתאר ולבקר את ההשקפה של המערב על עולם הרפתקאותיו הקולוניאליות. סעיד מתח ביקורת על האופן בו המעצמות הכלכליות, הפוליטיות והאקדמיות המערביות פיתחו שיח דיכוטומי שבו המערב ותפיסותיו נתפסים כעליונים, מתקדמים יותר ו’מודרנים’ לעומת ‘המזרח’ שנתפס על פי מונחים והגדרות שנקבעו על ידי המערב עצמו. אוריינטליסטים יצרו דימוי של המזרח כנפרד, נחשל, לא רציונלי, פסיבי ומאופיין בעריצות והתנגדות לקדמה. לכן, תיאוריית ׳האדמה הריקה׳ של התנועה הציונית שיקפה את הדימוי של ההגמוניה המערבית הקולוניאליסטית שרואה בפלסטינים כאחרים, נחשלים ופרימיטיביים. הבדואים ילידי המדבר, במיוחד הקהילה הבדואית הפלסטינית בישראל, הושפעו בצורה דרמטית מתפיסות אלו.

השינוי המשמעותי בחיי הבדואים בנגב התרחש בעקבות האירוע החשוב בתודעה הפלסטינית, הנַכּבָּה. בשנת 1948, ערב הקמת מדינת ישראל, חיו לפי הערכות שונות כ-100,000 ערבים-בדואים בנגב, אך לאחר המלחמה, נותרו בנגב כ-10,000 תושבים. מרבית התושבים גורשו/ברחו לעזה, סיני וירדן ורק עשירית מהם נותרו באזור. כתוצאה מהמלחמה נוצרה סוגיית הפליטים הבדואים וההפרדה בין אלו שנשארו לאלו שעזבו או ברחו. יצרה קרע בין המשפחות שנמשך עד ימינו. תוך כמה חודשים בני משפחה מצאו את עצמם כל אחד במדינה אחרת והבדואים כבר לא מסוגלים לחלוק את אותה הטריטוריה, כפי שחלקו אותה בעבר.

בתום המלחמה החלה המדינה בתהליך מתמשך של פינוי התושבים הבדואים ממקום מגוריהם לאזור הסייג (הסִיָאג׳) הממוקם בצפון-מזרח הנגב. מיד לאחר העברת הבדואים לאזור זה, הממשלה הכריזה עליו ״כאזור סגור״.4 למעשה, כפרים שלמים נעקרו על ידי המדינה ממקום מושבם בנגב המערבי והצפוני אל תוך אזור הסִיָאג׳. משנות ה-50 המוקדמות ועד שנת 1966, ריכזה מדינת ישראל את הבדואים באזור זה, תחת שלטון צבאי. לפי אורן יפתחאל,5 האדמות הבלתי פוריות של אזור הסייג, שטח המרעה והחקלאות שהלך והצטמצם והתחלתו של תהליך האורבניזציה שינו באופן דרמטי את אורח חייהם של הערבים הבדואים. השלטון הצבאי פגע לא רק בבדואים, רוב הפלסטינים בישראל לא הורשו לנסוע לעיירות יהודיות ללא אישור מיוחד, ומדי פעם הוטל עוצר על כפרים ערביים ותושבים נעצרו מסיבות ביטחוניות.6 הבדואים פונו מאדמותיהם והפכו בחסות השלטון הצבאי לעקורי פנים, תקועים בין גבולות טריטוריאליים שהמדינה הגדירה בנגב ללא יכולת לחזור לאדמתם.

העיר רהט, חלק מפרויקט האורבניזציה של הבדואים בנגב (צילום: סלימאן אליתהי)
צילום אוויר של תל שבע (צילום: Wikimedia, Amos Meron)

עם סיום הממשל הצבאי החלה מדינת ישראל ביישום טקטיקה קולוניאלית מסוג אחר. במקום לרכז את הבדואים באזור סגור תחת שלטון צבאי, המדינה החלה עם בתהליך של יישוב בכפיה. תהליך היישוב הכפוי קיבל חותמת חוקית עם חקיקת חוק התכנון והבנייה ב-1965, שאפשר לייעד את מרבית אדמות הסִיָאג׳ לשימושים חקלאיים, כך שכל בניית בית תיחשב בלתי חוקית, כולל בתים שכבר ניצבו בשטח. כמו כן, בסוף שנות ה-60 גיבשה הממשלה תכנית ליישוב האוכלוסייה הבדואית בנגב ביישובים מתוכננים בסגנון עירוני. הרציונל המרכזי לתוכנית היה הקמת יישוביים עירוניים שמתבססים על האופי האידיאולוגי של התכנון המרחבי בישראל.7 ההתיישבות הבדואית הכפרית ושימושי הקרקע הנרחבים אפילו בתוך השטח המוגבל, שלא לדבר על תביעות הבעלות שלהם על הקרקע, היוו מכשול ליישוב הציוני. לפיכך, התוכנית הממשלתית שאפה להעביר את האוכלוסייה הבדואית מהיישובים הכפריים לעיירות בצפיפות גבוהה יותר אשר נועדו להקטין אף יותר את היקף תביעתם על הקרקע ולבלום פעילות ההתיישבות “ספונטנית”. בשנת 1965 השיק משרד השיכון את העיירה הראשונה, תל שבע, בבניית 49 בתים קטנים (70 מ”ר) כל אחד על 400 מ”ר.8 הבתים הקטנים לא התאימו למשפחות גדולות עם מספר ממוצע של 8 עד 9 ילדים וצפיפות העיירה התנגשה עם אורח החיים החקלאי המסורתי של הבדואים. מנקודת המבט של ממשלת ישראל, הצפיפות הגבוהה קידמה את המטרה הציונית של צמצום שליטה/דרישות הקרקע, כמו גם את המטרה הכלכלית של מתן שירות יעיל יותר.9 שיקולים אלה קיבלו עדיפות על פני חששות לגבי שיבוש אורח החיים המסורתי של הבדואים, מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית, בעקבות הצפיפות הגבוהה. תהליך האורבניזציה כפה על הבדואים אורח חיים זר ושונה. עד היום ניתן לראות את השלכותיו, עם השיעורים הגבוהים של פשיעה ואלימות בעיירות אלו. למעט שירותים בסיסים, כמו מים, חשמל בתי ספר ומרפאות, שבכפרים הלא מוכרים אינם קיימים כלל, העיירות הבדואיות חסרות כל מאפיין עירוני חיוני. למשל, רהט, העיר הבדואית הגדולה ביותר, קיימים בה רק שני סניפי בנק שאמורים לשרת כ- 80,000 תושבים. זהו מצב אירוני, כאשר המדינה טוענת שהיא מנסה ״ליישב״ את הבדואים באמצעות שינוי אורח חייהם ״הנוודי״ (הבדואים נטשו את אורח חיים זה כבר לפני יותר ממאה שנה)10 ומעבירה אותם לעיירות חסרות כל אופי עירוני. בהתחלה מעבירה אותם לאזור צבאי סגור ומונעת מהם מלחזור לאדמותיהם, ואחר כך שוב מעבירה אותם לעיירות צפופות. המתכננת הפלסטינית הנא חמדאן כינה את הטלטלה הזאת ״נוודות כפויה״.11

צדק בין–דורי ועתיד החברה הבדואית בנגב

השיח על צדק בין דורי חל ברובו בהקשרים של אקלים וסביבה ושואל שאלות של הוגנות בן-דורית. יש לכך גם הקשרים חברתיים וכלכליים. צדק בין-דורי המוחל על היחסים בין הדורות הנוכחיים ודורות העבר נוגע בדרך כלל לפיצויים על עוולות העבר כלפי צאצאיהם של הקורבנות.12 אמנם, סוגיית הכפרים הלא מוכרים נתונה להחלטה מצד המדינה אם להכיר באותם כפרים ובבעלות הבדואים על הקרקע ולתקן את המצב הקיים. ועדיין במקרים ספציפיים שלא ניתן לתקן, ניתן לפצות את צאצאיהם של הנפגעים. אמנם לנו כדור הצעיר אין שליטה על החלטות שהתקבלו בעבר, אך ככל שנפגעים ירגישו שמוצע ‘חוזה חברתי‘ חדש שבו כבודם והאינטרסים שלהם מוכרים היטב, יהיו להם סיבות להתעניין באינטרסים משותפים, התורמים בדרך זו למען חיזוק הבסיס של חברה צודקת.13 הכרה בכפרים הבדואים היא אפשרית, כלומר ניתן לתקן עוול זה. פיצויים על עוולות כמו גירוש למשל ניתן לפצות כמו כן ישנם תהליכים נוספים שיכולים להיות משמעותיים בעיקר אמירת אמת, ורעיונות של צדק מעברי שיכולים להכיל בירור היסטורי שיוביל להזדהות עם הקורבנות.

חשוב לזכור כי סוגיית הכפרים הלא מוכרים וסכסוך הקרקעות בנגב בין מדינת ישראל לבדואים איננו סוגיה שעוסקת רק בעבר, אלא גם בעתיד. המאבק הציבורי להכרה בכפרים עוסק גם בשיפור איכות החיים בטווח הארוך. ׳המצב הנוכחי׳ שממנו סובלים צעירים בדואים תושבי הכפרים הלא מוכרים הוא מדאיג. בכפרים אלו מתגוררים כמאה אלף אזרחי מדינת ישראל שאין להם רישום גיאוגרפי בתעודת זהות, כלומר הם אינם מוגדרים כתושבי היישוב.14 דבר שגורר אחריו סנקציות אזרחיות כמו אי הצבת קלפיות הצבעה בכפרים אלו.15 חוסר הצדק החלוקתי במשאבים, במיוחד בקרב הכפרים הלא מוכרים מביא לפשיעה אשר זולגת גם לחברה היהודית בנגב. למעשה, המאבק על האדמה וההתעקשות להישאר בכפרים מובילה לכך שהתושבים נפגעים כיום וסובלים משירותים גרועים, חוסר בחשמל ובמים, אי סלילת כבישים והריסת בתים. מהו עתידם של אותם כפרים ושל מי שחיים בהם? האם בעתיד הכפרים האלו יישארו לא מוכרים? קשה לחזות את רצונם של תושבי הנגב בעתיד. המניע לשתף פעולה עם דורות העתיד הוא חזק, הרי בהם אנו תלויים, והמאבק להכרה בכפרים הלא מוכרים מוקדש לרווחתם של דורות העתיד שיחיו כאן, אך לא בטוח שהם ייהנו ממנו.

מפגע פסולת בכפר לא מוכר (צילום: Flickr, Eyal Ofer)

אתן דוגמה לכך דרך אחד הכפרים בנגב. בכפר ואדי אלנעם הלא מוכר גרים כ-13,000 תושבים. ברדיוס של כ-1 קילומטר מהכפר נמצא מתחם התעשייה רמת חובב (אשר מכיל 14 מפעלים ו-3 מתקני פסולת). מחקרים הוכיחו שמתחם זה גורם למחלות זיהומיות רבות על ידי פליטת חומרים כימיים מסוכנים. זיהומים שלפי הוועדה המשותפת לבריאות וסביבה בכנסת, אף עלולים לגרום לפגמים גנטיים.16 הכפר הסמוך אליו ואלי אלנעם אינו מוכר. מה שגורם לתושביו לסבול מההשלכות של אי ההכרה וגם מזיהומים סביבתיים. נותרת השאלה איך תושבי ואדי אלנעם יבטיחו רווחה טובה יותר לצאצאיהם? הרי מצד אחד, הדבר הטבעי לעשות, זה להתרחק מהמפעלים המזהמים על מנת לצמצם את הסיכויים לחלות במחלות גנטיות וזיהומיות, אך האם משמעות העזיבה היא ויתור על המאבק להכרה? ועל האדמה עצמה? בהנחה שאנשי הכפר ואדי אלנעם לא יעזבו את מקומם, איך המצב ישפיע עליהם ומה הם גוזרם על דור העתיד?

שאלות קשות אלו מציפות את המתח משמעותי בין דרישות העבר, ההווה והעתיד של צדק בין-דורי. הבדואים בכפרים הלא מוכרים נמצאים בסוג של מלכוד, כשההחלטות הפוליטית שיתקבלו כעת עלולות להשפיע גם על זיכרון דור העבר וגם על איכות החיים של דור העתיד.

להאזנה לפרק בנושא שנעשה במסגרת הסדרה א.נשים ומקומות

  1. מאגר נתונים מקוון – מאפייני חיים של האוכלוסייה הבדואית בנגב, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ↩
  2.  לפי דוח הפורום דו קיום בנגב על מדיניות הריסות מבנים ביישובים הערבים בדואים בנגב, יוני 2019 ↩
  3. Edward W Said, Orientalism, 1978 ↩
  4. Falah, G. (1989). Israeli state policy toward Bedouin sedentarization in the Negev. Journal of Palestine studies, 18(2), 71-91.‏ ↩
  5. Yiftachel, O. (2003). Bedouin-Arabs and the Israeli settler state. Indigenous people between Autonomy and globalization, 21-47 ↩
  6. Nasasra, M. (2020). Two decades of Bedouin resistance and survival under Israeli military rule, 1948–1967. Middle Eastern Studies, 56(1), 64-83.‏ ↩
  7. Gradus, Y., & Stern, E. (1985). From preconceived to responsive planning: Cases of settlement design in arid environments. Desert development: Man and technology in sparselands, 41-59.‏ ↩
  8. לבנדו-הונדט, ג’יליאן, “תל-שבע – כפר בדוי מתוכנן״ 1979 ↩
  9. Abu-Saad, I. (2008). Spatial transformation and indigenous resistance: The urbanization of the Palestinian Bedouin in southern Israel. American Behavioral Scientist, 51(12), 1713-1754.‏ ↩
  10. Abu-Saad, I., & Creamer, C. (2012). Socio-political upheaval and current conditions of the Naqab Bedouin Arabs. Amara et al., Indigenous, 21.‏ ↩
  11. ״ממשלת ישראל נגד אזרחי ישראל: פרק במלחמת ההתשה נגד הבדואים״, תראבוט-התחברות, גדי אלגזי, 27/7/2010 ↩
  12. Gosseries, A. (2004). Historical emissions and free-riding. Ethical perspectives, 11(1), 36-60.‏ ↩
  13. De Greiff, P. (2006). Justice and reparations. The handbook of reparations, 451-477.‏ ↩
  14. ״הפער הסטטיסטי והאוכלוסייה הילידית בנגב״, פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי, 2021 ↩
  15. סלימאן אלתיהי, ״אחרי הזנחת התשתיות, המדינה לקחה לנו גם את זכות הבחירה״, הארץ, 25/8/2022 ↩
  16. סוגיות בריאות וסביבה בכפרים הבדואיים הלא-מוכרים בנגב, הכנסת, מרכז המידע והמחקר, 2011 ↩