מרכזים עירוניים בערים קטנות

כאשר מדברים על אורבניזציה מדמיינים את הערים הגדולות והסואנות, אך מרבית האוכלוסייה חיה במרכזים עירוניים קטנים. כיצד והאם ניתן לשמור על המרכז העירוני בערי הפריפריה? ואולי יש לשנות את נקודת המבט ולא לראות בנטישת המרכז העירוני כישלון? סדרת רשימות על המרכז העירוני המשתנה בעיר כרמיאל כמשל לערים בינוניות וקטנות

אם לערים היה קול, היה זה קולה של ג׳ין ג׳ייקובס.  ג’ייקובס, באומץ רב, יוצאת בספרה כנגד כל מה שהיה ברור ומוחלט בנוגע לתכנון ערים ומתארת כיצד, בניצוחם של מתכננים שונים (הווארד, גדס, קורבוזייה ואחרים), הפכו הערים הגדולות לקורבנות תמימים של ניסויים בתכנון ערים ומציגה מספר עקרונות חשובים למימוש כמו המגוון והמורכבות. את הדוגמאות אוספת ג’ייקובס בעיקר משיטוט בעיר ניו יורק, קרוב לבית וחושפת את “המסכה הכוזבת של סדר מתחזה, המושגת על ידי התעלמות או הדחקה של סדר אמיתי הנאבק על קיומו ועל זכותו להתממש” .¹

יחד עם זאת, הרלוונטיות של כתיבתה של ג’ייקובס, לעיירות קטנות ופרבריות, הינה מוגבלת. הערים הגדולות מקושרות בטבעיות עם מונחים של מורכבות, מגוון וריבוי שימושים. אך בעוד העולם נע במהירות לכוון אורבניזציה, אחוז ניכר מהאוכלוסייה עדיין חי בריכוזים קטנים ובקהילות כפריות. בסדרת רשימות אלה אבקש להזיז את הדיון בעירוניות מן הערים המרכזיות הגדולות לפריפריה.²

בישראל כיום, ישנן 20 ערים מתחת ל-50,000 תושבים בפריפריה עם דירוג של 6 ומטה מתוך 10 על פי הדרוג החברתי- כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מתוכן 6 ערים בדרום ו14 ערים בצפון, ביניהן כרמיאל.  כרמיאל, שהוקמה בשנת 1964, היא “עיירת פיתוח” המשתייכת ל’גל השני’ של בניית הערים החדשות בפריפריה. ערים אלו הוקמו מתוך ניסיון ללמוד מטעויות העבר, טרום עלייתן לקרקע. כמו לכל עיר, לכרמיאל ישנו נרטיב נפרד משלה. אך בדומה לעיירות פיתוח אחרות, המרכז העירוני המוקדם שלה – נטוש.

הספרות הקיימת מתרגמת את נטישת המרכז לכישלון – כישלון תכנוני, כישלון חברתי וכישלון ניהולי. האם ניתן לראות בנטישת המרכז סיפור שאיננו כישלון – כזה המצביע על דפוסי עירוניות אחרים? אטען כאן כי אוצר המילים הקיים בתחום מחקר הערים אינו רחב דיו כדי להכיל את תהליכי השינוי שהתרחשו בכרמיאל. קיים בכרמיאל מרחב ציבורי, אך הוא אינו מתנהג כמו מרחבים ציבוריים מסורתיים.

בסדרת רשימות אלה, אערוך תחילה דיון תאורטי, העוסק באפשרויות לחיזוק והחייאת מרכזי ערים קטנות מחד ובדרכים השונות להתבונן על המרחב מאידך. לאחר מכן, על מנת לנתח מקרה הבוחן של מרכז כרמיאל, אחלק את הדיון לשלושה חלקים. ברשימה הראשונה, אתמקד באידאולוגיה התכנונית שהניעה את הקמתן של הערים החדשות בישראל ובמידת תרומתה לנטישת מרכזי הערים. חלק זה ילווה בסקירה תכנונית, תוך התמקדות בניתוח התפרסותה של כרמיאל, אשר בהתאם לאידאולוגיה התכנונית, התפתחה תחילה לאורך ציר מרכזי (סכמה קווית), אך בהמשך תוך התפשטות על המרחב – שכונות, שכונות. ברשימה השנייה, אבחן את התפתחות המרכז עצמו וברשימה השלישית,  אנתח את תהליכי השיפוץ הקוסמטיים שעבר לאורך השנים ואת המקומות והעסקים שהתפתחו במקום. כמו כן אבחן חללים נוספים שהתפתחו בכרמיאל מחוץ למרכז הישן. המדרחוב העירוני החדש, המכונה “השדרה” שנבנה באמצע שנות ה90 ומתחם “BIG” שהוקם בתחילת שנות ה2000. אשווה בין שלושת החללים ואשאל למה, איך ומה כרמיאל מלמדת אותנו על מרחב  ציבורי בישראל במאה העשרים אחת. אבדוק מי הם השחקנים הקשורים לתופעת נטישת המרכז, איזה סוג של חלל ציבורי תושבי כרמיאל פיתחו כתחליף למרכז הישן ומהו התפקיד של מקצועות התכנון בתהליכים אלו.

המחקר אודות החייאת מרכזי ערים קטנות

מחקרים שעסקו במרכזי ערים נטו להתמקד בערים גדולות בעולם והראו כיצד מרכז עיר חזק עשוי לשמש נקודת מוצא להחייאת חלקים אחרים של העיר.³ ערים קטנות והמרכזים שלהן זכו לפחות תשומת לב, אולם בשנים האחרונות, מספר חוקרים החלו להתבונן במרכזי ערים קטנות בצפון אמריקה ובאירופה כדי לנתח תהליכי התכווצות עירונית ובחינת האפשרויות לצמיחה מחודשת.

כך למשל, בעיר פלינט, מישיגן בארה”ב (Flint, Michigan), שחוותה דילול משמעותי באוכלוסייתה, נעשה מחקר שבו התבקשו המשתתפים להגיב למספר הצהרות בנוגע לשיפור מרכז העיר. לאחר ניתוח מעמיק של התוצאות, נמצא בין השאר כי בעוד ישנם שיפורים רבים שעשויים להביא אנשים למרכז העיר (כמו הפחתת הפשע, אפשרויות חניה  ועוד), ישנם כמה שינויים ‘מסורתיים’ שמתכננים תומכים בהם (כמו אפשרות הליכה ברגל ממקום למקום או שבילי אופניים), שלא היו רצויים כלל. נתון זה תאם גם לתגובות החיוביות לתוספת מקומות חניה, אשר ניתן להסבירן בכך שתרבות הנסיעה ברכב פרטי רווחת במישיגן בכלל ובפלינט בפרט – מקום הולדתו של תאגיד המכוניות הגדול  “ג’נרל מוטורס”.⁴ ניתן ללמוד ממחקר זה כי עריכת ראיונות, סקרים ושיתוף התושבים בעיצוב המרחב, הינו מרכיב משמעותי בשיפור ושינוי.

פלינט מישיגן , עיר שחוותה משבר כלכלי עמוק והתכווצות של האוכלוסייה העירוני, עסקים רבים נסגרו בה. חוקרים ראיינו תושבים באשר לשאלה מה היו רוצים שיקרה בתהליך ההחייאה העירוני (צילום: NES-Jumpman, Flickr)

לעיתים קרובות, תוכניות יזומות ממשלתיות לא הצליחו להתאים את התהליך של התחדשות עירונית לאתגרים המקומיים. במחקר עומק שנעשה ב Upper Calder Valley, קבוצת ערים קטנות המקושרות יחד לאורך עמק באזור מנצ’סטר אנגליה, בחנו החוקרים את הפוטנציאל להגברת היעילות של תמיכה ממשלתית. המחקר מצביע על הצורך להיות מציאותיים יותר לגבי מה שניתן להשיג באמצעות סיוע של התחדשות. שחקנים מקומיים צריכים להיות יותר פעילים, ועל הרשויות המקומיות להתמקד יותר ויותר בפעילויות של התחדשות, הערכות מימון חיצוני ובפיתוח יכולות הקהילה. תהליכי התחדשות ארוכי טווח צריכים להיות מובלים מקומית ((Bottom up, ולא באמצעות ‘מרשם’ שהממשלה מעניקה (Top down) וקשור למימון.⁵

בבואנו להתבונן על המרחב, ניתן לראות שינויים בתפיסות התכנון הפורמליות המסורתיות.  בתחילת שנות ה 70, פרסמו ונטורי (Venturi) סקוט בראון (Scott Brown) ואייזנאוור (Izenour) את ספרם פורץ הדרך: “ללמוד מלאס וגאס”. בבואם לשלול את “הטעם הטוב” והמשמעת הצורנית שרווחה בעולם המודרניסטי, טוענים המחברים כי בכדי לייצג מקום, יש צורך לראותו כפי שאדם חווה אותו ולא כגיאומטריה שטוחה. במקום לקרוא לחללים לא מתוכננים: “אי סדר”, טוענים המחברים לסדר חללי חדש של ארכיטקטורה המעדיפה עירוב של אמצעי ביטוי על פני הצורה הטהורה. לטענתם החלל העירוני שונה מאוד מהחללים הממושמעים למענם פותחו כבר כלים ניתוחיים ומושגיים ומשום כך יש לפתח מושגים ותאוריות חדשים על מנת להתמודד איתן.⁶ ארכיטקטורה רלוונטית היא כזו שמפנימה את נחיצותו של הביטוי הסמלי ושמתאימה את עצמה לצרכים הנוכחיים של בני האדם. ההתפשטות העירונית על פי ונטורי, היא בין השאר מכוערת ושגרתית, לוקחת ברצינות את מגרש החניה ובעלת דימוי עירוני מעורפל.⁷

הסטריפ המפורסם של לאס ואגס שעליו כתבו ונטורי ובראון את ספרם ‘ללמוד מלאס ואגס’ (צילום: Mathieu Lebreton, Flickr)

בהמשך לכך, ניתן לראות כי תושבי העיר יוצרים מחדש את המרחב הציבורי ומגדירים אותו מחדש באמצעות החוויה החיה. במאמר העוסק במאבקים על המרחב הציבורי בעיר לוס אנג’לס, מרגרט קרופורד (Margaret Crawford) מטילה ספק באחידותו של המרחב הציבורי הבורגני וטוענת כי קיים טשטוש ודרישות משתנות בין הפרטי לציבורי ואלו משרטטות שוב ושוב את הגבולות בניהם.  במקום להיות קבועים בזמן ובמרחב, המרחבים הציבוריים משתנים ללא הרף. המשתמשים מארגנים מחדש ומפרשים את המרחב הפיזי שלא כמו מרחבים ציבוריים נורמטיביים, המשחזרים את האידאולוגיה הקיימת. מרחבים אלה הם לרוב אתרים של מאבק ותחרות. הפעילות הציבורית שמתרחשת מרמזת כי ניתן יהיה לארגן מחדש את הפוליטיקה העירונית והמרחב העירוני גם מלמעלה למטה (Top Down) וגם מלמטה למעלה (Bottom Up).⁸

הופעתם של חללים ציבוריים ופעילויות חדשות בעיר (הסוחרים ברחובות, ההומלסים), המעוצבים על ידי החוויה החיה יותר מאשר השטח הבנוי, מעלה שאלות פוליטיות מורכבות לגבי משמעות ההשתתפות הכלכלית והאזרחית בערים שלנו. על ידי הכרה במאבקים הללו כמקור של התפתחות אלטרנטיבית של דמוקרטיה, אנו יכולים להתחיל למסגר שיח חדש של מרחב ציבורי- כזה שאינו עסוק עוד באובדן, אלא באפשרויות.⁹ גם בהקדמה לספר: Everyday Urbanism, כותבת קרופורד על הקושי ביכולת פענוח היומיום, בשל העמימות הבסיסית שבו. קרופורד מאמינה כי בהגדרת העיר, החוויה החיה חשובה יותר מהצורה הפיזית. העיר היא מוצר חברתי הנוצר מדרישות של חיי היומיום והמאבקים החברתיים של התושבים בעיר. תכנון מרחב יומיומי חייב להבין ולקבל את החיים במקום – bottom up. זאת בניגוד לתכנון המקצועי, המבוסס על עקרונות תכנון אבסטרקטיים, כמותיים ורשמיים.¹⁰

לסיכום, מתוך בחינת חידוש מרכזי ערים בערים קטנות ודרך מקרה הבוחן של כרמיאל, ניתן לבחון מספר שאלות: מה הוביל לנטישת המרכז? כלומר, מהן הנסיבות ומהו הרקע התכנוני, חברתי, תרבותי וכלכלי לנטישת המרכז העירוני? מיהם השחקנים הקשורים בתופעה זו? איזה סוג של חלל ציבורי תושבי כרמיאל פיתחו כתחליף למרכז הישן? ומהו התפקיד של מקצועות התכנון בתהליכים אלו? כרמיאל, שהתחילה כעיירת פיתוח בפריפריה, עם מרכז עיר מובהק והתפתחה לעיר עם מספר מרחבים ציבוריים,  מייצגת בסדרת רשימות אלה את קולן של הערים הקטנות, שהיו בעבר חלק מפרויקט ההתיישבות הלאומי ועברו תהליכי שינוי עם השנים.