"אין לי מה להסתיר"

כבר ברור לכל כי ענקיות התקשורת מנטרות את מקומנו, מגדירות אותנו באמצעות נקודות ציון במרחב. אנחנו בעצם אף פעם לא לבד, לרובנו לא אכפת. רשימה המבקשת לעודד את האכפתיות של הציבור.

7697183522_7d9e1a2ba5_o

שימוש בסמארטפונים ברחבי העיר יוצר לנו "מורשת מרחבית" (צילום אילוסטרציה: Alexander Rentsch אתר flickr)

והרי לכם ניסוי חביב לשיחת הסלון הבאה שתקלעו אליה. שאלו את משפחתכם, חבריכם ומכריכם – היכן הייתם לפני שלושה ימים בשעה שש בערב? בעודם מנסים לדלות את המידע המרתק הזה ממוחם, עמתו אותם עם הסיטואציה המטלטלת הבאה: מה אם תגלו שיש מאגר מידע עצום שמתעד ורושם היכן הייתם בכל נקודה בזמן? המעקב מנטר אתכם תמידית – היכן ישנתם, דרך איזה נתיבים נסעתם, איפה ולכמה זמן עצרתם. כיצד הייתם מגיבים? מה הייתם מרגישים?

לחלקכם התרחיש הזה נשמע מוכר, אולי אפילו שחוק. כבר מספר שנים חברת גוגל מאפשרת למשתמשי מערכת ההפעלה אנדרואיד גישה לחלקים ממאגר המידע שנאסף עליהם. גם אתם, בעזרת השירות Google Location History תוכלו לנבור בעברכם ולגלות את "המורשת המרחבית שלכם". הממשק האינטרנטי מציג על גבי מפה וציר זמן הנפשה של תזוזותיכם והמרחקים שעברתם בכל יום ויום.

מתוך היסטוריית המיקומים האישית שלי – יום בחיי סטודנט באוניברסיטת תל אביב

את הניסוי שתיארתי לכם ביצעתי השבוע בעצמי. ניגשתי למספר סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, מדגם מקרי ולאו-דווקא מייצג, ובדקתי מה דעתם על השירות אותו מציעה גוגל. הופתעתי לגלות שסטודנטים רבים לא היו מודעים לקיומו של השירות, ורובם הגיבו בחוסר נחת: "זאת אומרת שהם יכולים לעקוב אחרי?", "איך הם שומרים מידע כזה עלי מבלי שאני בכלל יודעת?!" ו"זה ממש כמו האח הגדול" – זה רק חלק קטן מתגובותיהם של הסטודנטים המוטרדים.

הפתעה גדולה יותר חיכתה לי בקרב הסטודנטים שכן היו מודעים לקיומו של השירות. "כמובן שאני מכיר את השירות הזה, אני אפילו משתמש בו לא מעט. הוא מאפשר למערכת ההפעלה של גוגל ללמוד אותי ולהתאים את עצמה אלי ולצרכים שלי, כך המכשיר הנייד שלי יכול להציע לי אפשרויות בהתאם לנתיבי ההליכה והנסיעה היום-יומיים שלי כמו עסקים חדשים ומעניינים או אומדן זמנים ומרחקים מדויק יותר", ענה לי אחד הסטודנטים. תשובה פופולרית יותר בקרב הסטודנטים שהכירו את השירות היתה: "זה לא מזיז לי, זה לא משנה שום דבר, במילא אין לי מה להסתיר". רוב רובם של הנשאלים היו אדישים לאיסוף המידע המרחבי אודותם. "גוגל מעוניינים לדעת שהייתי תקוע הבוקר חצי שעה בפקק באיילון? שיבושם להם".

תמונה

רוב הנשאלים היו אדישים. סטודנטים והפלאפונים שלהם, אוניברסיטת תל אביב (צילום אילוסטרציה: המעבדה לעיצוב עירוני)

נכון, זה לא ממש עניין חדש – הרשתות החברתיות וענקיות האינטרנט כגון גוגל ופייסבוק אוספות עלינו מידע כבר שנים. אנו קשורים בחוזה: אנחנו מקבלים מהן שירותים חינמיים ונוחים (דואר אלקטרוני, יומן מקוון, מנוע חיפוש, נווטן GPS ועוד), ו"מקריבים" בתמורה את המידע האישי שלנו. להקרבה הזאת יש מחיר, ממכירת המידע האישי שלנו ועד לכדי הפקעה של המרחבים הפרטיים והציבוריים שלנו.

רטוריקת "אין לי מה להסתיר" היא מסוכנת במיוחד במובן זה, שכן היא כמעט מבטלת את המוטיבציה שלנו להבין לעומק את החוזה בינינו לבין ענקיות התקשורת, לשאול האם אנו מוכנים, כמו אותו סטודנט שפגשנו, לקבל ולשלם בהבנה ובהסכמה אחראית את המחיר שהחוזה הזה דורש.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כשהמכשיר בידי אני מחובר אך מנוכר, מנותק אך מנוטר (צילום אילוסטרציה: המעבדה לעיצוב עירוני)

אדישות זו עלולה לפגוע באופן שבו אנו חווים את העיר. המרחב העירוני ניחן באחת הפריבילגיות הקסומות שידעה האנושות – והיא האנונימיות. בעיר אני חופשי להתהלך ללא סיבה וללא מטרה. העיר היא זירה של שוטטות, המאפשרת שחרור, התבוננות ופליאה. אך כאשר המכשיר שלי דורש ממני פעם אחר פעם להזדהות מולו, בידיעתי או שלא בידיעתי, הוא מגדיר אותי מחדש באמצעות נקודות ציון במרחב. אני אף פעם לא באמת לבד: כשהמכשיר בידי אני מחובר אך מנוכר, כשהמכשיר בכיסי אני מנותק אך מנוטר.

האם החופש לנוע לכל מקום, כשתמיד מישהו עשוי לדעת היכן אתה נמצא, הוא באמת חופש? הטלפון החכם, מכשיר המשדר את המיקום שלנו לשרת מרוחק בכל רגע נתון, עלול לשלול מאיתנו את הזכות והיכולת המלאה להתנתק באמת, היכולת לעצור ולהתבדל, היכולת ליצור מפגשים בלתי צפויים. האם אנחנו באמת מוכנים לוותר בקלות על כל זה?

15481453766_813c1f4775_o

ומה זה עושה לעיר? האם היא עדיין זירה של שוטטות אנונימית? (צילום אילוסטרציה: Karsten Seiferlin אתר flickr)

לקריאה נוספת:

– קריאת כיוון | "כל פעילות שלנו מייצרת שובל מידע, ויש מי שצועד בעקבותינו", ראיון עם מיכאל בירנהק

– "טוטאליות של מעקב", מאת הדס צור

– "טכנולוגיה עירונית: למי זה טוב?", מאת חן רוזנק

– "טכנולוגיה לעניים", מאת איל פדר

– "הצד האפל של הטכנולוגיה", מאת טלי חתוקה