הקיטוב בין התושבים הוותיקים לאוכלוסיית מבקשי המקלט בשכונות דרום תל אביב הוא לא גזרה משמיים. מה משותף לשתי הקבוצות ואיזה שינוי רדיקלי יכול באופן מפתיע דווקא למזער את הנתק?

לא עבר חודש ימים מאז פרק גדעון סער את הארגזים במשרד הפנים, וכבר יצא השר החדש לפוטו-אופ בדרום תל אביב. כהולך בדרך שהתווה קודמו בתפקיד, גם סער הבטיח "לפעול להחזרת המסתננים הבלתי חוקיים למדינותיהם או למדינות שלישיות"[1]. סער הוסיף ואמר לעיתונאים ותושבי השכונות שליוו את סיורו כי, "כמובן שהדבר הזה צריך להתבצע בהתאם לחוק ולערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדובר בבני אדם". אכן, אבחנה חדה של שר במדינת ישראל. ואולם, סביר להניח כי גם סער מבין כי מדובר בקריאה פופוליסטית שאינה בת ביצוע בעתיד הנראה לעין, זאת לאור העובדה כי אוכלוסיית הזרים השוהה בתל אביב מורכבת ברובה ממבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן שלא ניתן להחזירם במצב הנוכחי לארצות מוצאם[2]. יתרה מכך, המדיניות הבלתי סדורה של ממשלת ישראל עד עתה והגזענות של חברי כנסת שניסו לגרוף הון פוליטי על חשבון המצב המורכב בשכונות דרום העיר תרמו לדה-הומניזציה של אותם מבקשי מקלט אפריקאיים.

החדלון הממשלתי זוכה לביטוי עירוני כואב בדרום תל אביב, בו אוכלוסיה קשת-יום ואוכלוסיה חסרת זכויות מתקיימות זו לצד זו באותו המרחב. שתי הקבוצות חולקות את אותן התשתיות, אך מנסות להימנע ממגע זו עם זו. מן הבחינה החברתית פעורה ביניהן תהום, בין היתר, בשל חוסר יכולת לתקשר ופחד מן "האחר". הקיטוב והנתק בין שתי הקבוצות הופכים את המרחב הקונפליקטואלי לדואלי. הדיכוטומיה, זרים/מקומיים, מתווספת לקשיים הקיימים באזור המוחלש ממילא: עוני, פשע, מחסור בשירותים עירוניים והזנחה בת שנים מצד העירייה.

בניסיון להבין כיצד ניתן לרכך את עוצמת הקיטוב בשכונות דרום תל אביב ערכנו מחקר שבחן את היחסים בין אוכלוסיית מבקשי המקלט לבין האוכלוסיה המקומית הקולטת. המחקר התמקד ביחס של כל אחת מן הקבוצות למרחב, דפוסי השימוש שלהן בו והזיקה בין הרקמה הבנויה לדינמיקה החברתית שנוצרה באזורים אלה. המחקר, שכלל 60 מרואיינים מבקשי מקלט אפריקאיים ו-60 תושבי שכונות מקומיים, ביקש להאיר את החוויות של שתי הקבוצות במרחב ולהעריך באיזה אופן הן מושפעות מהתנאים הפיזיים ובאיזו מידה מהתפיסה של האוכלוסיות האחת את השנייה.

תחנה מרכזית

התחנה המרכזית החדשה, תל אביב. צילום: urish, מתוך אתר flickr.com

"הם בכלל לא אוהבים את ישראל" // "בכל מדינה חייבת להיות הגירה"

מניתוח הממצאים עלה כי שתי האוכלוסיות שונות זו מזו בתפיסתן את המרחב השכונתי, המדינה והקשר בין שני מושגים אלו. עבור האוכלוסיה הקולטת, מדינת הלאום ומרחב המחיה אחד הם. המרחב הוא הזירה הפיזית בה אמורה להתממש מחויבות המדינה ליצירת תנאי מחייה איכותיים לאזרחיה. לתוך מערך זה נוצקות משמעויות סמליות ורִגשיות, המחזקות את הקשר של האדם אל המקום. מאחר שהאוכלוסיה הקולטת תופסת את השייכות שלה עצמה כמובנת מאליה, יחסה למדינה ולמרחב משתקף בהגדרת אוכלוסיית מבקשי המקלט על דרך השלילה ("שונים בצבע עור, הם הרגו את הארץ") ומתוך פריזמה של בעלות ושליטה ("הייתי מעיף את כל הלא יהודים"). האוכלוסיה הקולטת תופסת את הקשר בין המדינה והמרחב כמהותי-סימבולי ומשייכת לשכונה משמעויות אישיות ("זה הבית שלי") בעלות גוון תרבותי-דתי ("בשבת את לא רואה אדם אחד לבן פה, כל הרחוב שחורים") או לאומי ("הם בכלל לא אוהבים את ישראל"). האוכלוסיה הקולטת מזהה את עצמה עם המרחב ומגלה יחס אמוציונלי כלפי השינוי שעבר על השכונה ("פעם היה פה אחרת"; "מסוכן מאוד, נהיה כמו שיקאגו של תל אביב").

לעומת זאת, אוכלוסיית מבקשי המקלט תופסת את מושג המדינה באופן מרובד יותר. הקשרים שמקיימים המהגרים עם מדינת הלאום הקולטת מתנקזים למימד החוקתי אשר משפיע באופן קריטי על חייהם ("באירופה יש בי"ס, אני עכשיו בן 23 ואני צריך ללמוד ולא לעבוד בבניין") כאשר הם אינם קושרים עצמם למרחב באופן סמלי ("בכל מדינה חייבת להיות הגירה"). אוכלוסיית מבקשי המקלט אינה חווה את מערכת הקשרים בין המדינה, המרחב והתושבים כאינהרנטית ואינה מחברת ביניהם ברובד מאחד. יחס המהגרים למרחב (העיר והשכונה) הוא פונקציונלי בעיקרו, בין אם בקרב האוכלוסיה העובדת ("מעדיף לגור בפרדס כץ, שם אני עובד") או בקרב האוכלוסיה שאינה עובדת ומשתמשת במרחב הציבורי כמרחב בילוי ("מבלים בגינת לוינסקי").

ההיכרות עם מרחב היומיום מעצבת את ההתנהלות המרחבית של שתי האוכלוסיות ומשפיעה על האופן בו כל אחת מהן תופסת את עצמה, את השנייה, ואת תפקודו של המרחב ביחס ליתר שכונות העיר. האופן בו כל אוכלוסיה מתייחסת למרחב היומיומי שלה כרוך בתפיסות קודמות ובציפייה לגבי מה אותו מרחב צריך "להיות". מרבית האוכלוסיה הקולטת חשה שינוי לרעה ביחס לעבר ("פעם היה פה טוב יותר"), כאשר האצבע המאשימה מופנית לאוכלוסיית המהגרים. זאת, משום הנִראות שלהם במרחב הציבורי ("הזרים מלכלכים"; "הורסים את השכונה") תחושת גזילת המרחב ("המקום כבר לא מרגיש נעים, כי מרגישים לא שייכים") וערעור תחושת הביטחון ("אחרי 19:00 לא מסתובבים בשכונה").

האוכלוסיה הקולטת מבטאת חוסר שביעות רצון ממצבה הפיזי של השכונה ("צריך להרוס ולהקים מחדש") ומצביעה על צורך בשיפור השירותים והתשתיות ("הביוב זורם ברחובות"; "צרך להוסיף פחים"; "צריך גנים ציבוריים"). לעומתה, אוכלוסיית המהגרים תופסת את מרחב היומיום באופן חיובי ("אני אוהב להיות כאן"; נקי כאן"). השינוי הדמוגרפי שמכעיס ומערער את ביטחונה של האוכלוסיה הקולטת, מהווה גורם חיובי עבור מבקשי המקלט ("כל החברים שלי פה") ומנטרל תחושות קשות שהן מנת חלקם בעת יציאה מן השכונה ("באוטובוס מרגיש לא בנוח כי הם לא אוהבים שחורים").

על אף ההשערה הראשונית כי תחושת חוסר הביטחון תהא שכיחה יותר ועוצמתית יותר בקרב האוכלוסיה הקולטת, ממצאי המחקר הראו כי גם אוכלוסיית מבקשי המקלט חוששת מפשיעה ואלימות. שעות הלילה נחשבות מסוכנות בקרב שתי האוכלוסיות ורבים בוחרים שלא להימצא ברחובות בשעות אלו ("בלילה יש הרגשה קריפית"). שתי האוכלוסיות חוששות להסתובב במרחבים הציבוריים בשעות החשכה בשל תאורה חסרה והימצאותם של נרקומנים וזונות ("בלילה לפעמים מטרידים אותי ממכוניות, חושבים שאני זונה"; "אני מפחד מהפשע והסמים"; "מפחד מעברייני שכונה"). גם התפיסה המרחבית לגבי מידת המסוכנות של האזורים השונים דומה בין האוכלוסיות, כאשר אזור נווה שאנן המזרחי (שדרות הר ציון ומזרחה) והתחנה המרכזית נתפסים כמסוכנים יותר.

 קישוריות, תשתיות וזכויות סוציאליות

על פניו נראה כי בקרב שתי האוכלוסיות אין שאיפה להתעלות מעל הניתוק ולאתגר את המצב הנוכחי. הקיטוב מלבה את הפחד והחששות מן "האחר" והסיקור התקשורתי, המתמקד בהיבטים השלילים ובמתחים בין האוכלוסיות, מעצים עוד יותר את הפער בין הקבוצות. ואולם, המחקר הצביע על נקודות דמיון בין שתי הקבוצות שעשויות להוות פתח לערעור על הדיכוטומיה החברתית. בחששות הזהות מן ה"אחר" ניכר כי יש בין האוכלוסיות גם מן המשותף, ולא רק שוני מהותי.

לאור המצב בשכונות דרום העיר כיום, עיריית תל אביב צריכה לפעול בדחיפות. אל לה להמתין לפיתרון לאומי לסוגיית הפליטים ומבקשי המקלט – הסטטוס-קוו הנוכחי משמעו הדרדרות בלתי נמנעת. שיפור המרחב הפיזי (כפי שפועלת העירייה בתכניותיה לאזור) אינו יעיל כאשר הוא אינו מהווה חלק ממדיניות כוללת ורב-מימדית בהתייחס לדרום העיר. עמודי תאורה ומדרכות יציבות משפרים את תחושת הביטחון והנוחות במרחב, אך ללא מדיניות כוללת המתייחסת למצוקות התושבים השונים ספק אם יהיה שינוי מהותי באזור. על כן יש לפעול בשני מימדים במקביל: חיבור האזור לשאר העיר ושיפור איכות החיים עבור תושביו, ישראלים וזרים כאחד. לשם כך יש לדאוג להסדרת מעמד הזרים במסגרת מדיניות רחבה יותר של "תושבות עירונית חברתית". היבט זה של הענקת זכויות סוציאליות נרחבות למבקשי המקלט וסיוע בקליטתם בארץ עלול להיתפס כפיתרון רדיקלי, אך למעשה הוא הכרחי אם ברצוננו לקדם סביבה עירונית צודקת יותר.

רופאים לזכויות אדם

מרפאת "רופאים לזכויות אדם" בדרום תל אביב. צילום: רופאים לזכויות אדם, מתוך אתר flickr.com

* המחקר נערך במסגרת סדנת תכנון למתקדמים בהנחיית אדר' ד"ר טלי חתוקה. על צוות החוקרים נמנו גליה שפירא, חן רוזנק, מיכה קוזמא, עופר שמה, ענבל קידר ורועי פרדני. המחקר כלל תצפיות וראיונות קצרים עם 120 משתתפים, 60 תושבים מקומיים ו-60 מבקשי מקלט אפריקאיים.

[1] אילן ליאור, "סער בדרום תל אביב: 'מדיניות הממשלה היא החזרת המסתננים הבלתי חוקיים'", 9.4.13, אתר "הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1989926

[2] נציבות הפליטים של האו"ם קבעה כי אריתריאה וסודאן הינן מדינות טוטאליטריות המפרות זכויות אדם ונשקפת סכנת מוות לאזרחים שיוחזרו למדינות אלה או יגורשו חזרה למצרים. להרחבה ראו: גלעד נתן, לא ישראלים בישראל (זרים, עובדים זרים, פליטים, מסתננים ומבקשי מקלט) – תמונת מצב 2011-2010, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ירושלים, 2011