רטוריקה של חירות

עטיפת הספר "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם" מאת דיוויד הארווי (עיצוב: יוסף ברקוביץ')

עטיפת הספר "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם" מאת דיוויד הארווי (עיצוב: יוסף ברקוביץ')

דיוויד הארווי, 2015 (2005). קיצור תולדות הניאו-ליברליזם, הוצאת מולד. תרגום: גיא הרלינג. 328 עמודים.


במאי האחרון פרסם מכון המחקר הירושלמי "מולד" תרגום עברי חדש ל"קיצור תולדות הניאו-ליברליזם" של הגיאוגרף והאנתרופולוג הבריטי דיוויד הארווי.1 הספר, אשר יצא לאור בשנת 2005, מסביר מנקודת מבט מרקסיסטית וביקורתית מהם אותם כוחות וגורמים כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וגיאוגרפיים אפשרו את צמיחתה של הגישה הניאו-ליברלית, גישה אשר מעצבת ומשנה באופן ניכר את חייהם של תושבים באותן מדינות שאימצו את תורתה, בין אם בהסכמה ובין אם בכפייה.

מהו המרשם אותו מנסחים הניאו-ליברלים ליחס הרצוי שבין הספירה הפוליטית לספירה הכלכלית? איך הניאו-ליברליזם מגדיר את עצמו? בראש ובראשונה, אומר הארווי, זוהי תיאוריה "העוסקת בהתנהלות כלכלית פוליטית שלפיה הדרך הטובה ביותר לדאוג לרווחתו של האדם היא באמצעות מתן חירויות יזמיות ליחידים, והענקת יד חופשית למיומנויות אינדיבידואליות בתוך מסגרת מוסדית המאופיינת בזכויות קניין פרטיות קשיחות, בשווקים חופשיים ובסחר חופשי" (עמ' 12).

אך בניגוד לגישת הליברליזם הקלאסי, אשר ביקשה לצמצם למינימום ההכרחי את התערבותה של המדינה ולתת ל"יד הנעלמה" להסדיר את היחסים והפעולות החברתיות והכלכליות בעולם תחרותי, הגישה הניאו-ליברלית דווקא מעניקה למדינה מקום מוגבל אך מהותי בספירה הכלכלית: "תפקידה של המדינה הוא לייצר ולשמר מסגרת מוסדית הולמת… מדינה כזאת חייבת לערוב, למשל, לאיכותו ולאמינותו של המטבע. בנוסף, עליה לכונן אותן מסגרות צבאיות, ביטחוניות, משטרתיות ומשפטיות הדרושות כדי להגן על זכויות הקניין הפרטיות ולהבטיח, גם תוך שימוש בכוח, את תפקודם התקין של השווקים" (שם).

לפי ראייה זו, המדינה היא סוכן להבטחת "חירותו" של הפרט. לכן, המאמינים בתפיסה הניאו-ליברלית נוהגים להשתמש תכופות ברטוריקת החירות, במגוון צורות במטרה להצדיק את סדר היום הזה, ואף לצאת למלחמות בשמו. כך למשל רבים מיהרו לפרש את אירועי 11 בספטמבר כמתקפה נגד הרעיון של החירות. כאשר יצאו האמריקנים למלחמה בעירק הם עשו זאת בשם החירות(!), גם כשהוכח שכל יתר הסיבות ליציאה למלחמה בעירק לוקות בחסר, העלה הנשיא דאז ג'ורג' וו. בוש את הטענה כי החירות שהוענקה לעירקים היא צידוק מספיק למלחמה. העיראקיים חופשיים, יש להם שוק חופשי. זוהי התמצית של הסדר הניאו ליברלי,  הקשר התלוי בין סחר חופשי וחירויות הפרט. אך הפער בין התיאורטי לממשי, טוען הארווי, ממחיש עבורנו עד כמה "חירות היא סתם עוד מילה". הרי מספיק להסתכל מסביב ולהבין שהקיטוב מעמיק וישנם יותר עניים. אז איך זה מסתדר?

דיוויד הארווי (מקור: roarmag.org)

האם המדינה היא באמת סוכן הפועל להבטחת חירותו של הפרט? דיוויד הארווי (מקור: roarmag.org)

מלחמה בחירות, או מלחמה בשם החירות: מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001 (צילום: 9/11 Photos, אתר flickr)

מלחמה בחירות, או מלחמה בשם החירות: מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001 (צילום: 9/11 Photos, אתר flickr)

איך, שואל הארווי, זוכה הניאו-ליברליזם להסכמה רחבה בקרב האוכלוסיות אותן הוא מחליש? כיצד, ניתן להסביר את התפתחותו הבלתי רציפה של הניאו-ליברליזם ברחבי העולם? על ידי סקירה של מגוון מקרי מבחן, כגון סין, שוודיה, ארגנטינה, דרום קוריאה ומדינות נוספות –מצביע הארווי על נטייתו האימפריאליסטית של הניאו-ליברליזם הכופה על המדינה את הגיונותיו הסותרים. הארווי חוזר ומדגיש מי הם המרוויחים ומי הם המפסידים מאותה חירות ממשית או מדומיינת שבשמה הוא פועל– אותם אנשים, בלשונו של קארל פולאני, "שהכנסותיהם, שעות הפנאי שלהם וביטחונם אינם זקוקים לחיזוק".2

כך למעשה ממחיש הארווי כיצד הניאו-ליברליזם פועל בניגוד להגדרה הראשונית אותה הבאנו לעיל, ומציע לה ניסוח חלופי: "ניאו-ליברליזם הוא פרויקט אוטופי שנועד להגשים תוכנית תיאורטית לארגון מחדש של הקפיטליזם הבינלאומי, או כפרויקט פוליטי שנועד לכונן מחדש את הנסיבות לצבירת הון ולשיקום כוחן של האליטות הכלכליות" (עמ' 20).

בסוף הספר מצורפת סקירה קצרה מאת ד"ר רונן מנדלקרן, בה הוא מפרט את תהליכי הניאו-ליברליזציה אותם עברה ישראל בשלושת העשורים האחרונים.3 היה זה תהליך שנשא הבטחה, טוען מנדלקרן, אך הוביל לאכזבה: בעוד צמצום מעורבותה של המדינה במשק היה אמור ליצור שגשוג כלכלי, הליברליזציה הובילה בסופו של דבר ל"עלייה דרמטית באי השוויון, העוני, וחוסר הביטחון הכלכלי-חברתי של מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים בישראל". אכזבה קשה זו, יש לומר, היא שהובילה בין היתר למשבר הייצוג של מעמד הביניים ולמחאת האוהלים של קיץ 2011. היום, כארבע שנים לאחר המחאה, ממשלת נתניהו הרביעית מצהירה שבכוונתה לתקן את העוול.

קבלת החלטות במצב של אינטרסים סותרים. שר האוצר הנכנס משה כחלון (צילום: דוברות מפלגת כולנו)

קבלת החלטות במצב של אינטרסים סותרים. שר האוצר הנכנס משה כחלון (צילום: דוברות מפלגת כולנו)

ריכוז סמכויות התכנון כסכנה לדמוקרטיה. הפגנה מול קבינט הדיור בחודש יוני האחרון (צילום: ינאי אפלבוים)

ריכוז סמכויות התכנון כסכנה לדמוקרטיה. הפגנה מול קבינט הדיור בחודש יוני האחרון (צילום: ינאי אפלבוים)

שר האוצר הנכנס, משה כחלון, חרת על דגלו את המאבק במחירי הדיור המאמירים ותבע מנתניהו במהלך המו"מ הקואליציוני בלעדיות על מנגנוני התכנון במדינה. כחלון, עומד כיום בראש קבינט הדיור ואנשי מפלגת "כולנו" הולכים ומאיישים עמדות מפתח ושולטים במנהל התכנון, ברשות מקרקעי ישראל ובמשרד להגנת הסביבה. ריכוזיות זו, כך חוששים בארגוני הסביבה וב"פורום לדמוקרטיה בתכנון", עלולה לפגוע בעקרון האיזונים והבלמים ולהוביל ל"מערכת קבלת החלטות הומוגנית, המבוססת על ראיה חד מימדית, כלכלית, והכפופה לחלוטין לשיקולים ולהחלטות משרד האוצר, מבלי לאפשר לציבור או לשלטון המקומי, או אפילו למשרדי ממשלה אחרים להשפיע על התכנון העתידי בישראל ועל המרחב הציבורי של כולנו".4 היא עלולה לפגוע בדמוקרטיה ואף בחירות.

הביקורת העניינית נגד כחלון,  היא נגד ריכוזיות של סמכויות שלטוניות רבות אצל דמות פוליטית בודדת. כחלון אמור לייצג אינטרסים מנוגדים של קבוצות אינטרס שונות: המשרד להגנת הסביבה אמור לפעול לשמירה על שטחים פתוחים בשולי הערים, רשות מקרקעי ישראל מעוניינת להפשיר קרקעות ולהגדיל את היצע הדירות. בעיה. האג'נדה אותה מקדם כחלון עלולה לגרום לו להזניח את הנאמנות לאותם אינטרסים שהגשמתם לא תתרום לשורת הרווח הכלכלית ולסדר היום הניאו ליברלי. כחלון מבקש לפעול בתוך הסדר הקיים אחרת. לשחות נגד הזרם. האם יצליח? ימים יגידו.

חשוב לזכור, כי הסוגיה אינה האם הסמכויות השלטוניות צריכות להיות מבוזרות בקרב סיעות הקואליציה או מרוכזות באחריותה של מפלגה אחת, השאלה אינה על דמוקרטיה כפי שטועים לחשוב. באופן פרדוקסלי, הדיון על החופש והדמוקרטיה משרת היטב את המדיניות הניאו ליברלית, הממשיכה להעמיק את הפערים החברתיים בישראל. לכן, צודק כחלון; אם נישאר תקועים על דיסקט הליברליזציה, כנראה שלא נצליח לקדם שינוי. שהרי, הניאו-ליברליזם המצדיק את עצמו, יאמר הארווי, השתכלל לכדי אמנות, ואם נמשיך בקו המדיניות של ממשלת ישראל עד עתה, נמשיך לזכות בגלגול עדכני ולעגני לאותה רטוריקה של חירות.

  1. זהו ספרו הראשון של הארווי אשר רואה אור בעברית.
  2.  Polanyi, K. 1965. The great transformation. Boston, Beacon Hill: Beacon Press.
  3. הפרק זמין לקריאה חופשית ברשת.
  4.  ראו בעניין זה את עצומת איגוד המתכננים בישראל והאגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה: קריאת אקדמאים ואנשי מקצוע לדיון מקצועי וציבורי בטרם העברת סמכויות נרחבות ממערכת התכנון למשרד האוצר.