לפני כשנה יצאו מאות יוצאי אתיופיה למחאה, הם חסמו את נתיבי איילון וצעדו לכיכר רבין כדי לזעוק כנגד האפליה והאלימות המשטרתית. גדעון אגז'ה צלם ופעיל חברתי, מדבר על המחאה כנקודת מפנה היסטורית של הקהילה ועל הקשר שבין מחאה, מרחב ציבורי וייצוג.

"זאת מלחמה, מלחמה שאתה בכלל לא מבין או מעכל אותה… בכיכר רבין, איפה שראש ממשלת ישראל נרצח, בלב המדינה, דווקא שם מפציצים את האתיופים. היו עימותים, דחיפות, זרקו בקבוקים. שוטרים אזקו מפגינים, ואני שם בתוך הכאוס הזה, עם המצלמה…בלי המצלמה הייתי חוטף מכות". גדעון אגז'ה הוא צלם ופעיל חברתי שמציג בימים אלו תערוכה שנקראת "איקס X" בסדנא לאמנות בשכונת רמת-אליהו בראשון לציון. הוא צילם את המחאה לאורך זמן, מההפגנות הקטנות בתחילתה בקרית מלאכה, דרך ירושלים ועד סגירת נתיבי איילון וההפגנות בכיכר רבין בתל אביב. ה-X שחוזר גם בתנועות היד בצילומים שלו, נהפך לסמל: "X זה סמל, זאת אמירה. זאת היכולת לבוא ולומר: 'הנה. אני אזוק. אני לא מהווה סכנה. אני כנוע, פסול ומבוטל. ממלא חובות אך לחלוטין נטול זכויות. אני אזוק, בבקשה מכם, שחררו אותי'".

התפקחות מרעיון ההשתלבות

"שלושים שנה אנחנו נמצאים כבר בישראל ולא שמים לב אלינו בכלל, רוב האוכלוסייה בישראל בכלל לא באה במגע עם אתיופים. יש כאן קהילה גדולה, גאה, משמעותית. אנחנו לא רוצים שום דבר מאף אחד, אלא להיות שווים בני שווים, ללא שום פריבילגיה וללא תחושת חריגות. זו התחושה שמביאה את האנשים לרחובות, זה הייאוש שלנו. איך אני יכול לצאת לרחוב ללא חשש שיתנכלו אלי, שיתפרו לי תיק, שיתקפו אותי? איך אני יכול להיות בטוח שלא אהיה יוסף סלמסה הבא?".1

אגז'ה, בן 32, נולד וגדל בגונדר שבאתיופיה. שמו המקורי היה וונדמגי. בגיל 11 עלה עם משפחתו לישראל, כשאת ימיהם הראשונים העבירו במרכז קליטה בחיפה ומאוחר יותר בשכונת קרית משה ברחובות, שם רכשו דירה. "תשעים וחמישה אחוזים מהתושבים בשכונה הזאת הם יוצאי אתיופיה", הוא מספר. "אני לא חושב שהם באמת בחרו להיות שם, כנראה שהייתה יד מכוונת, כשאתה עולה חדש אין לך מושג איפה לקנות דירה ואחרים פשוט אומרים לך מה לעשות, מה האפשרויות שפתוחות בפניך. זאת הסללה. מה שהמדינה עשתה זה לרכז את כל האתיופים במקום אחד".

את השם גדעון הוא בחר לעצמו, "במשפחה בכלל קוראים לי בשם חיבה, קוראים לי באבו. זה עניין מקובל אצלנו, ככה קוראים לי בבית, בסביבה הקרובה. אבל כשאתה יוצא החוצה לצבא וללימודים, יש לך שם אחר בעצם. כל פעם אתה מתאים את עצמך ואת השם לאיפה שאתה נמצא".

IMG_5173

גדעון אגז'ה על רקע התצלומים בתערוכה (צילום: יונתן גת)

גדעון אגז'ה על רקע התצלומים בתערוכה (צילום: יונתן גת)

הוא למד בישיבה תיכונית, בפנימייה והתגייס לפלח"ן גבעתי. לאחר השחרור חסך כסף, רכש מצלמה והתקבל למחלקה לצילום בבצלאל. "הפעם הראשונה שראיתי מצלמה הייתה עוד באתיופיה, כשצילמו אותנו במשפחה עבור התמונות לדרכונים. זו הפעם הראשונה ששמתי לב לדבר הזה, נתתי לצלם את כל תשומת הלב. אני לא אשכח את הרגע הזה שבו התחיל הדיאלוג שלי עם העולם של הצילום. בבצלאל, כמובן, היינו בסך הכל שלושה אתיופים. אני רואה אתיופים שמגיעים למבחני הקבלה, אבל הם לא מתקבלים בסופו של דבר. אני שואל את עצמי, למה? איפה זה נופל? גם עבור הסטודנטים שכן מתקבלים מדובר בלימודים מאוד יקרים, אם אתה לא עומד בהוצאות של הציוד ויוקר המחייה אתה עלול למצוא את עצמך מחוץ לאקדמיה".

אגז'ה מתנגד לרעיון ולשיח 'ההשתלבות' בחברה שמראש מניח שאלה המבקשים להתקבל צריכים להתאים ולקבל עליהם את התרבות המקומית "אני לחלוטין לא חושב שאני צריך להשתלב, למה שאני ארצה להשתלב עם מישהו שדרך החיים שלו שונה מהדרך שלי? אני לא חייב לאף אחד שום דבר, לא צריך שמישהו יעשה לי טובה, לא רוצה להיות חייב משהו למישהו, לא רוצה לֵרַצות אף אחד. כשאתה בתור צעיר אתיופי מנסה להשתלב, אתה רק עסוק בלשכוח מי אתה".

השתלבות בחברה בישראל כפי שמבין זאת אגז'ה מניסיון חייו פירושה וויתור על השפה, המסורת והזהות האתיופית "2500 שנים שמרנו עליה, למה שזה ישתנה עכשיו? למה אנחנו צריכים להתבייש בה? רק בשנים האחרונות צומח פה דור חדש של אתיופים, דור שגאה בזהות ובהיסטוריה המפוארת שלו… צריכים להוציא את המילה 'השתלבות' מהלקסיקון שלנו, ולחזור לשפה, למאכלים, ללבוש, לחגים שלנו. לדעת שאנחנו מגיעים מתרבות חזקה – ומשם לצמוח ולשגשג. הרצון להשתלב לא באמת פותר את המצוקה שאנשים רבים כל כך מהקהילה מתמודדים איתה. הציבור והממסד עיוורים למצוקה הזאת, וזאת הסיבה שיצאנו לרחובות".

מחאה לניכוס המרחב וניכוס הייצוג

במחאה לפני שנה הייתה התגייסות אדירה, מאות מפגינים יצאו לבטא את הכעס ולהבהיר שמערך הכוחות והיחסים במדינת ישראל כלפי האתיופים לא מקובל עליהם יותר. כפי שמסביר אגז'ה קבוצת המוחים היא קבוצה מגובשת, ודעתנית שביקשה לומר באמצעות המחאה: " 'תעצרו את הכל, עכשיו העיר שלנו'. קח לדוגמה את נתיבי איילון שנחסמו על ידי מפגינים. זאת פעולה מאוד משמעותית וחשובה. עכשיו החברה הישראלית מתחילה להבין מה קורה כשחוסמים את ציר התנועה המרכזי שלה, את הבלגן שזה יוצר. אנשים מתלוננים ומתעצבנים על הגישה שנלקחה מהם, על התנועה שנגזלה מהם. אנחנו בקהילת יוצאי אתיופיה מתעצבנים כבר שלושים שנה, ואף אחד לא מסתכל עלינו. כשאתה מגיע למרחב האישי של כל אחד ואחת ומכריז עליו בעלות, ככה אנשים מבינים שאנחנו כאן. שאנחנו חלק מהחברה – אם לא היינו מגיעים למרכזים הציבוריים הללו ומשתמשים בהם עבור המסרים שלנו, לא היינו יכולים לקדם את הסדר יום שלנו".

במחאה הוא השתתף כמפגין וצלם כאחד. הוא רואה עצמו אקטיביסט, דרך הצילום הוא מנסה להראות את המציאות כפי שהוא חווה אותה. "כל מה שאנחנו רואים בתקשורת, כל התמונות והכותרות המסולפות בעיתונות, זה הכל שקרים… אני לא זורק את המצלמה ומתחיל לצעוק 'גזענות, גזענות'. גזענות תהיה פה, אנשים צריכים להבין את זה. את הגזענות בישראל של היום אי אפשר לנצח בכלל, זאת חברה חולה. בעזרת הצילום אני מתעד את המציאות שאני חי בה, אני מראה בצילומים שלי את הכאב של בני קהילת יוצאי אתיופיה, את מה שהם מרגישים כל יום. אני מראה את המקומות הכי אמתיים שלהם, אני רוצה שנפסיק להיות כל כך שקופים עבור הציבור והממסד, אני רוצה לחזור ולצאת לרחוב בגאווה וללא חשש".

המחאה חוללה מפנה משמעותי בתוך הקהילה, אבל הממסד הישראלי ממשיך לאכזב "היום כבר עברה שנה וכלום לא השתנה. פשוט כלום. כמו בכל הפגנה מקימים בממשלה ועדה, הועדה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך, ואנחנו תקועים במקום. הממסד מנצל את החולשה של קהילת יוצאי אתיופיה כדי לקבע אותה כמוחלשת, ודווקא כשיש התקוממות מציירים אותנו כאלימים. יש לא מעטים שהמחאה דווקא הצדיקה עבורם את כל הסטריאוטיפים שהיו להם עלינו, אבל אנחנו לא כאלה בכלל".

IMG_0127

כצלם הוא לא רק מוחה על היחס לקהילה אלא גם מעצב מחדש את הייצוג שלה. "כשאני מצלם הפגנות או תהלוכות אני מצלם הבעות פנים, את הכאב של האנשים. לא התעניינתי בהמון המוחה, אלא באינדיבידואלים – במבטים שלהם ובהבעות הפנים שלהם. זאת הפעולה. כאן אנחנו רואים גבר ואישה, שניהם באותו קו. חיכיתי לרגע בו האישה תרים את הראש ותישיר את מבטה למצלמה. אני מחפש את ההבעה הנכונה, את הרגע הנכון, זה עוזר לי לשקף את הרגש של המצולמים באותו רגע".

בין אופטימיות לפסימיות

מדבריו עולה מתח פנימי בין מסרים אופטימיים לפסימיים, מחד הוא מאוכזב מהאדישות, הקבלה של המצב והנורמליזציה של היחס המפלה והגזעני כלפי יוצאי אתיופיה. "בינתיים כולם נורא אדישים, כבר התרגלנו לאלימות, לשליפת נשק על אתיופים, להתעללויות, להפרדה בכיתות בבתי הספר, לפסילה של תרומות דם, לבעלי בתים שלא משכירים לנו דירות. זו המציאות היום יומית שלנו, התרגלו לגזענות. הדברים האלה קיימים והם לא ייעלמו, הם פה, ואנשים מתחילים להתרגל למציאות הזאת וזה כל כך עצוב, אתה מוכן לקבל את הדיכוי ולחיות עם זה. אתה מבין איזה סוג של חברה אנחנו מפתחים כאן?". מחאת המשך הוא מאמין שתיקרה רק כאשר יתרחש משהו דרסטי כמו רצח נוסף, "אולי יוסף סלמסה הבא יוציא את האתיופים לרחובות".

מצד שני הוא לא מוכן לבטל את המפנה שחוללה המחאה, מפנה היסטורי בקהילה, הוא מגדיר זאת: "לאתיופים נפתחו העיניים. הם מבינים שיש להם כוח, הם לומדים להכיר ולחזור לשורשים שלהם, ללמוד, להעמיק, לגלות את עצמם מחדש. זה קורה לאט לאט, ויש כאלו מעטים, אבל זה קורה. אלה צעירים וצעירות שמבינים שהערך שלהם לא נמדד בהתאם לאופן שבו החברה מסתכלת עליהם, אלא ביכולות שלהם, ברצונות שלהם ובהתעקשות שלהם לחיות את מי שהם באמת. אנחנו בעיצומו של תהליך ארוך וקשה, אבל חשוב ומשמעותי, בדרך לעתיד צודק יותר".

התערוכה "איקסX: בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה" מוצגת בימים אלה בסדנא לאמנות רמת-אליהו, שאול המלך 5, בראשון לציון. בתערוכה משתתפים האמנים ענבל אגוז, גילי אבישא, אפרת בנדיסלאב בשיתוף גרעין קהילתי ראשל"צ, מאיר ויגודר וגדעון אגז'ה. אוצרת התערוכה: אורית חסון ולדר.

  1.  יוסף סלמסה, צעיר בן קהילת יוצאי אתיופיה, נמצא בשנת 2014 ללא רוח חיים סמוך למקום עבודתו בבנימינה. לפני מותו, שהוגדר על ידי המשטרה כהתאבדות, עבר סלמסה מקרה של אלימות משטרתית – אך חקירת המחלקה לחקירות שוטרים בעניין נסגרה ללא הגשת כתבי אישום. פרשת סלמסה הפכה לאחד המוקדים המרכזיים בסדר היום של מחאת יוצאי אתיופיה, אשר מחו נגד האלימות המשטרתית והגזענות אותה הם חווים.