רשימה שלישית 1 בסדרת האורדר הרנדומלי של שרון רוטברד, מהו אורדר ארכיטקטוני וכיצד הוא משקף את הסדר של החברה?

1.

זו  כאמור קודם כול שאלה של קומפוזיציה. איך לסדר דברים.

השאלות שמתעוררות כשמסדרים את התמונות על הדף בשיעורי גן הילדים ובית הספר, מתעוררות גם כשמתכננים את גן הילדים ואת בית הספר. וכמובן, כשמחליטים איך לבנות את הכיכר, הרחוב, הפארק, העיר, עיר הבירה.

שכן, האופן שבו אנו מסדרים את הדברים, כשאנחנו ממקמים אותם במרכז או בשוליים, בטור או בשורה, בשלשות או בתפזורת, לא רק מסביר לנו את הדברים ומספר לנו על מקומם וחשיבותם בחיינו, אלא גם מסביר לנו ומספר לנו מהו סדר.

סידורם של הדברים הוא חשוב לא פחות מהדברים עצמם. הדברים מתחלפים אבל הסדר נשאר. מה אומר לנו הסדר הזה? מהי המשמעות של הבחירה בסידור כזה או אחר? איך מחליטים אם להושיב את ילדי הכיתה בטורים או בקבוצות? מה זה אומר כשמישהו או משהו ממוקם במרכז או בשוליים, מלפנים או מאחור, למעלה או למטה? כלומר, מהי משמעותו של הסדר של הסדר הזה – כשהסדר הוא חלק מסדר אחר, גדול יותר שבדרך כלל מוכתב לנו מראש, שקובע מתי צריך לשבת במעגל או להסתדר בשלשות, שמעודד אותנו למקם את הדברים באופן סימטרי או באופן רגולרי – מה זה אומר עלינו, אלה שמצייתים לסדר הזה ומשכפלים אותו? ומה זה אומר על אלה שמחוללים אותו?

2.

בעבר, הדברים היו כמובן פשוטים יותר. קל היה להבין מה אומר לנו הסדר: הקומפוזיציות הממורכזות והסימטריות של התקופות הקלאסיות שיקפו, ביטאו ושרתו את מקורות הכוח ומוקדי הסמכות – המלך או השליט היחיד ריכז את כל הכוח ותפס את מקומו במרכז, בנקודה אחת שחולשת על כל המרחב שמסביב, שהכול מביטים אליה, שממנה אפשר לראות את הכול. די במבט אחד על בניין ארמון ורסאי כדי להבין היכן נמצא המלך.

אחר כך, עם התפתחות המדינות המתועשות, כשהכוח והסמכות עברו לידי החוק והמערכת, הקומפוזיציות הארכיטקטוניות התאימו את עצמן: המשטרים המודרניים השונים – דמוקרטיים וטוטליטריים, ליברליים וסוציאליסטיים – החלו להציג מערכות וסדרות. את המערכים הממורכזים והסימטריים שהציגו היררכיה ברורה בין רועה ועדר או שליט ונתינים החליפו מערכות שהתבססו על הגיון תפקודי-כביכול, סדרות של מרכיבים משוכפלים וטיפוסים חזרתיים כאלה או אחרים – שיכונים, קוביות, כניסות, גרעינים, מרפסות, חלונות, אריחים.

בכל המקרים, תפקידה של הקומפוזיציה הארכיטקטונית היה בעיקר סימבולי: מחלון ארמון ורסאיי לא היה באמת ניתן לראות את כל צרפת; מכונת המגורים לא היתה באמת מכונה אלא בית שאומר שהוא מכונה. כלומר, יותר משהיא משליטה סדר ומסדרת את הדברים, תפקידה של הקומפוזיציה הארכיטקטונית הוא לכונן את העיקרון, להשליט את הרעיון, להנכיח את הדימוי של הסדר. וכשהדימוי הארכיטקטוני הזה הופך לנוכח עד כדי כך שהוא הופך למובן-מאליו, לברירת מחדל, אפשר להתחיל לדבר עליו במונחים של אורדר ארכיטקטוני.

אחד הסימנים  המובהקים של התמורה הזאת, של התקבעות הנוסח הארכיטקטוני כאורדר ארכיטקטוני, הוא כשהעיקרון עובר מהתכנית אל החזית, כשהדימוי של הסדר מתחיל להיות מונכח באובססיביות על גבי חזיתות הבניינים, כשהדגש עובר מהמהות של הסדר אל הנראות שלו.

3.

כפי שמעידה ברוב הומור ה״הגדרה״ של פלובר במילון הדעות הקדומות המפורסם שלו, 2 שאלת האורדר בארכיטקטורה היא לא באמת סגנונית או היסטורית אלא קודם כול פוליטית. האורדר בארכיטקטורה משקף עקרון נרחב יותר של סדר אידיאלי למקום או לזמן מסוים. לכל תקופה או חברה יכול להיות עקרון מועדף משלה, אורדר ארכיטקטוני משלה שבאמצעותו היא מסדרת את הדברים שלה. מעבר להבדלים האולי תהומיים שיכולים היו להימצא בין האורדר הקיקלופי והאורדר האשורי, כל האורדרים חולקים במשותף את היותם מוכתבים ומאושרים על ידי מקורות הסמכות (הקיקלופיים והאשורים בהתאמה).

גם הקביעה מהו אורדר בארכיטקטורה וכמה אורדרים יש או אין בארכיטקטורה, או אילו אורדרים יש לקחת בחשבון, היא פועל יוצא של הסמכות שמחוללת את הטקסט ומנסחת כללים כמו מה מרכיב את האורדר, באיזה אורדר משתמשים ולאיזו מטרה, ואיזה אורדרים סופרים ואיזה לא.

פלובר כמובן אינו מתנדב לספר לנו מיהו זה שקובע מהו אורדר, וכפי שמרמזת כותרת החיבור, מדובר הרי במילון של idées reçus, מילון של רעיונות מקובלים, דעות קדומות – קלישאות, מוסכמות, קביעות אקסיומטיות. והדעות קדומות הן בדיוק כמו האורדרים בארכיטקטורה – אין יודעים מה מקורן בדיוק, ואף על פי כן אין לפקפק בהן.

כותרות אורדרים: טוסקני, דורי, יוני, יוני מודרני, קורינתי, מעורב. מתוך האנציקלופדיה של דידרו וד׳אלמבר, המאה ה-18.

כותרות אורדרים: טוסקני, דורי, יוני, יוני מודרני, קורינתי, מעורב. מתוך האנציקלופדיה של דידרו וד׳אלמבר, המאה ה-18.

4.

במציאות, הסמכות שקובעת ומנסחת אורדרים מתבטאת בהרבה פחות הומור. שכן, על אף שהארכיטקטורה, כפי שטען ז׳ורז׳ בטאיי ברשימתו ״ארכיטקטורה״, משמשת כפרצופה של החברה, היא בשום אופן אינה משקפת את כלל החברה, נהפוך הוא: מכיוון שהארכיטקטורה היא הפרצוף הרשמי של החברה, היא נותנת ביטוי אך ורק ל״ישותה האידיאלית״ של החברה, רק לפרסונות האקסמפלריות ולפונקציות הייצוגיות. ולכן, טוען בטאיי, ״רק לאלה שיש בסמכותם לצוות ולאסור״ ניתנת הזכות הבלעדית ״להתבטא באמצעות קומפוזיציות ארכיטקטוניות״.

תפקידה של הארכיטקטורה הוא לגלם ולהציג את ההיגיון, הממלכתיות והסמכות אל מול כל גילויי האי-סדר; להשרות צייתנות חברתית וחשש; לכפות על הרבים את השקט של המונומנט היחיד. אין אפשרות להסביר את נפילת הבסטילייה, כותב בטאיי, אלא כהתקוממות ההמונים כנגד אדוניהם המונומנטים. זו אינה שאלה של קנה מידה או של איכות ארכיטקטונית ספציפית אלא פועל יוצא של המדיום הארכיטקטוני עצמו, של הארכיטקטורה עצמה. גם כשהיא לא מונומנטלית, גם כשמוצאים אותה מיוצגת בבגדים, במוזיקה או בציור, גם אז, הקומפוזיציה הארכיטקטונית תמיד תבטא את בעל הסמכות.

ובעת המודרנית (בטאיי כתב את המאמר הזה ב-1929) מגמה סמכותנית זו מתעצמת יותר מאי פעם, הארכיטקטורה גדולה, מאסיבית ודומיננטית יותר ו״כופה על סביבותיה הערצה ותדהמה, סדר ומגבלה״. לכן סבר בטאיי שהארכיטקטורה לעולם לא תוכל להשתחרר מהאידיאל הרשמי, כלומר מעצמה. אחד הרעיונות המרכזים והמשפיעים במחשבתו של בטאיי היה אידיאל הטרנסגרסיה, פריצת הגבול, פריעתו של הסדר הקיים. טרנסגרסיה היא הכרח בכל יצירת אמנות אמתית. אבל מכל האמנויות, הארכיטקטורה היא היחידה שאינה מאפשרת טרנסגרסיה, היא אינה יכולה לפרוע את הסדר החברתי, מכיוון שהיא מייצרת, מגלמת, ומשכפלת ומדגימה את הסדר הזה.

לכן אין ארכיטקטורה שמנוגדת לסדר הקיים; כל זמן שבניין עומד על תלו, משמעות הדבר שהוא עולה בקנה אחד עם הסדר הקיים, שהוא לא מפריע לאלה שבסמכותם לצוות ולאסור. לכן אין ולא יכולה להיות ארכיטקטורת אוונגרד. 3 ובדיוק משום כך, מסכם בטאיי ומתנבא (או מקווה), רק ״המפלצתיות החייתית״ של האמנות החדשה תוכל לשמש מפלט יחיד מ״מחנה העונשין הארכיטקטוני״ שאנו כלואים בו. 4

5.

האורדר הארכיטקטוני הוא התורה שבכתב או בעל פה של מחנה העונשין הארכיטקטוני הזה. הוא מוכתב מראש כמו דעה קדומה, מוסכמה או אקסיומה, הוא גרסה רשמית של הסדר שנוסחה ונקבעה קודם ומחוץ ליצירה הארכיטקטונית. מכאן גם הזיקה (שלא לומר האובססיה) של כל האורדרים לעיצובן של החזיתות. האורדר הוא נתון שמונחת על הארכיטקטורה ושעליה לציית לכלליו  ללא שום קשר או תלות לנסיבות הזמניות, הגיאוגרפיות והמקומיות שלה. מידת הציות, ההתאמה וההלימה של מבנה מסוים לכללי האורדר הארכיטקטוני שלה עשויה להצביע על מידת רשמיותו של המבנה ועל קרבתו וזיקתו לממסד, לסמכות ולשלטון.

6.

הדעה הקדומה הרווחת, לא רק אצל פלובר, גם היום, נוטה להניח שהאורדרים זה עניין של העבר. שאחרי שנפטרנו מהכנסייה ומהמלך אין כבר מי שיאמר לנו איזו תלבושת ארכיטקטונית אנחנו אמורים לעטות ושכל ארכיטקט יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהמציא אורדר משל עצמו. זה גם היה לא נכון עובדתית משום שלא מעט מדינות מודרניות המשיכו לעשות שימוש באורדרים הישנים גם בתוך המודרנה – אפשר היה לראות אותם בצרפת בתקופת הנאורות ולכל אורך האקדמיזם של המאה התשע עשרה, בכל המבנים הפדרליים הייצוגיים ובקמפוסים בארצות הברית, וכמובן במשטרים מודרניים טוטליטריים במאה העשרים כדוגמת איטליה המוסולינית, גרמניה ההיטלריסטית, וברית-המועצות הסטליניסטית. אולם לאמתו של דבר, גם הארכיטקטורות המודרניסטיות והפוסט-מודרניסטיות שהדיחו את האורדרים הקלאסיים או הניאו-קלאסיים רק השליטו אורדרים חדשים במקומם; הקומפוזיציות הסימטריות של המונרכיות והאימפריות רק הוחלפו בקומפוזיציות הסדרתיות של בתי החרושת או בקומפוזיציות הרשתיות של בנייני המשרדים.

מבחינה זאת, האורדר הרנדומלי הזה מצטרף לכל אותם אורדרים היסטוריים שאותם הזכיר או לא הזכיר גוסטב פלובר ב״מילון הדיעות הקדומות״ שלו, וגם לאורדרים המודרניסטים שפותחו מאוחר יותר: הרנדומליות היא למאה העשרים ואחת בדיוק מה שהסדרתיות היתה למאה העשרים או הסימטריה למאה השש-עשרה. בדיוק כשם שהאורדרים הקלאסיים שיקפו את הסדר של החברות האימפריאליות או המונרכיות, כשם שהאורדר הסדרתי שיקף בזמנו את הסדר של החברה התעשייתית, בימינו, האורדר הרנדומלי משקף את הסדר של החברה הניאו-ליברלית.

לרשימה הקודמת בסדרה

 

  1. לרשימה הקודמת חלק ב':היסטוריה חפוזה של הרנדומליות
  2.  ״ארכיטקטורה: ישנם רק ארבעה אורדרים ארכיטקטוניים. כמובן אם לא לוקחים בחשבון את האורדר המצרי, הקיקלופי, האשורי, ההודי, הסיני, הגותי, הרומאני וכו׳.״ (גוסטב פלובר, מילון הדעות הקדומות)
  3. התיאוריה האנטי-ארכיטקטונית של בטאיי, מחבר שברנאר טשומי מכיר היטב, מאירה באור בהחלט מוזר את פרויקט פארק דה לה וילט, ואולי בכלל, את האסטרטגיה הפוליטית והמדינתית של צרפת לנכס, לטפח ולקדם את תרבות האוונגרד. בעוד שלמשל בישראל לא נדיר הוא שאמן כדוגמת משה גרשוני מסרב לקבל את פרס ישראל ובכך ממש את האנטגוניזם בין אמנות וסמכות, אמני אוונגרד בצרפת הם בני בית במסדרונות השלטון ולעתים קרובות כורעים תחת נטל משקל המדליות והפינוקים שהשלטון מרעיף עליהם.
  4.  Georges Bataille, Architecture, in Œuvres Complètes, Gallimard, Paris, 1970, pp. 171-172