להחליק למרגלות מפעל הפלדה

כיצד ניתן לחדש ולהשמיש אתרים ששימשו לתעשייה כבדה? אלפי דונמים שעמדו ריקים ועזובים הפכו לרצועת פארקים מרהיבה בצפון גרמניה שמשמרת את אתרי התעשייה תוך מתן פרשנות חדשה והסבתם למרכז צלילה, בריכות, קירות טיפוס, מסלולי הליכה, גלריות ומוזיאונים. רשימה ראשונה העוסקת בשאלות והצעות לשימוש חוזר בקרקע תעשייתית.

שינויים מקרו-כלכליים הובילו לסגירתה של התעשייה הכבדה באירופה וצפון אמריקה במאה העשרים. ממשלות, אזרחים וארגונים ללא מטרות רווח, לצד מומחים כולל מתכננים, אדריכלים ואדריכלי נוף, מתלבטים בשאלה כיצד להתמודד עם אזורי תעשייה עזובים ומדורדרים שאיבדו את ייעודם. תשובתה של מדינת גרמניה לשאלה זו מגולמת בפיתוח פארק אמשר (Emscher Landscape Park) המשתרע על פני 475 קילומטרים רבועים, אזור שבעברו שימש בית לתעשייה כבדה. הפארק המשתרע בין שטחי שיפוט עירוניים רבים, גרם למספר מחוזות בגרמניה בצפון הריין-וסטפיליה, מחוז מונסטר, דיסלדורף, ארנסברג ועוד עשרים רשויות מקומיות להתאגד ולקיים תחרות תכנון (התערוכה הבינלאומית לאמשר פארק (IBA)) שנועדה לגבש המלצות אקולוגיות, כלכליות וחברתיות לחידוש האזור. אזור זה שבו ממוקמים אתרים של תעשייה כבדה של ייצור פחם, ברזל ופלדה, של תשתיות מאסיביות שיצאו משימוש השאירו את אזור הרואר מפוצל ופצוע. התחרות והרעיון של פיתוח מערכת פארקים נועדה לחבר מחדש בין הקהילות והאזורים המנותקים, להחיות ולאחות את האזור. התחרות נמשכה כעשור, (1989-1999) שבמסגרתו הוצגו חלק מההצעות, וכן התקיימו תתי תחרויות שחלקן נמשכו גם לאחר תקופה זו. הפיתוח של הפארק מהווה תקדים משמעותי לשימוש חוזר באזורי תעשייה. כיום עשרים ושש שנה לאחר יישום הפרויקט ניתן לעצור ולהעריך מחדש את משמעותו והצלחתו של הפרויקט שביקש להשמיש את הקרקע שאיבדה את ייעודה.

ברשימה זו אבחן מהן החוזקות והחולשות בגישה תכנונית זו  לטיפול באזורי תעשייה נטושים. האם פרוגרמה של צורכי פנאי ותרבות היא המתאימה או הטובה ביותר בתכנון מחדש של קרקעות תעשייה? מהם השיקולים שראוי כי ינחו קובעי מדיניות בבואם להפוך קרקעות תעשייתיות לפארקים ואזורי תרבות? ואולי, גישה זו אינה מתאימה, וראוי למנף את השינויים בתהליכי הייצור ולעודד המשך שימוש בקרקע לתעשייה באופן המתאים לעידננו תוך הקצאה של קרקע עודפת לצורכי פנאי, פארקים, תרבות, אתרים היסטורי ואפילו דיור?

השאלה כיצד לחדש אזורים ששימשו לתעשייה כבדה והפכו למרחבים נטושים ומתדרדרים מעסיקה מתכננים, אדריכלים וקובעי מדיניות, אזור התעשייה בגרמניה, חבל הרואר (צילום: ,Michael Scierski Flickr.com)

מסלולי הליכה בפארק שחודש (צילום: Flickr.com ,James Thorp )

 שני פארקים מתוך מערכת הפארקים שעברו התחדשות משמעותית הם זולוברין שהפך לאתר מורשת לאומי (Zollverein World Heritage Site) וצפון דויסבורג פארק (Duisburg-Nord Landscape Park). זולברין פארק ששטחו 1000 דונם ¹, מכיל מפעלים של כריית פחם ובפארק השני ששטחו 2000 דונם ² מפעל ברזל של חברת טייסון (Thyssen Ironworks Company). מפעל הכרייה נסגר בשנת 1986 והמפעל של עיבוד הפחם ב1993 (coalmine and coke work). בשנת 2001 אונסקו הכריזה על זה כאתר מורשת עולמי ³ והסבירה זאת בכך שהוא משקף בצורה שלמה את ההיסטוריה של תעשיית הפחם ואת ההישגים האדריכלים של המאה העשרים. האתר מהווה עדות חומרית יוצאת דופן להתפתחות והשקיעה של תעשייה מרכזית זו ב-150 שנה האחרונות.

Zollverein הוכרז כאתר מורשת עלמי של אונסקו בשל היותו עדות חומרית יוצאת דופן להתפתחות והשקיעה של התעשייה במאה העשרים ואחת (צילום: Wikimedia)

בית ספר לניהול ועיצוב שהוקם בפארק זולברין (צילום: Marcus Pink Flickr.com)

במסגרת תחרות הIBA  של אמשר פארק התקיימה תחרות לעיצוב זולברין פארק בשנת 2004⁴, כאשר התכנון נדרש להתייחס לאדריכלות התעשייתית של האתר ולהציע עיצוב שנועד לשמר את המורשת של המקום וליצור תעסוקה חדשה בתחום התרבות והאמנות. מתוך גישה זו, תוכנן מחדש אזור המפעל ואזור ניקוי הפחם תוכנן כמוזיאון הרואר (Ruhr Museum) ותחנות הכוח של הפחם הומרו למוזיאון עיצוב (Red Dot Design Museum), המשתמש בדודים כמו בחללי תצוגה. בנוסף למבנים אלו הוקם בניין חדש באתר עבור בית ספר זולברין לעיצוב וניהול, ונבנו מבנים נוספים בצומת שבין עיצוב ופנאי, לרבות גלגל ענק העובד על אנרגיה סולארית, בריכת שחייה בקונטיינר שילוח, אמפיתאטרון ומגרש החלקה על הקרח שנבנה כולו בתוך מפעל עבודות הפחם. הפרויקט כלל הסבה של פסי רכבת ומסוע מוגבה לשבילי הליכה רגלית וכיום הפארק מציע מגוון סיורים, אירועי תרבות ופנאי.

מינואר 2016 ביקרו באתר כמיליון וחצי איש, והוא מגלגל כ 68.4 מיליון יורו במכירות ⁵. ההשפעה של ההכרזה על האזור כאתר מורשת עולמי תורמת להצלחתו, והפארק מצליח לתרום לכלכלה המקומית יותר מפארקים שלא זכו להכרה זו. אתרים בעלי חשיבות פחותה מושכים כמות קטנה יותר של מבקרים ויש לכך חשיבות רבה נוכח העלות של הפרויקט. כך למשל, ההסבה והשימור של מפעלי הפחם עלתה 325.4 מיליון יורו (שהושקעו בין השנים 1990-2015(. ברור כי האטרקציות השונות שנבנו בפארק, המוזיאונים, הבריכה, אזור ההחלקה והאמפיתאטרון מושכים קהלים מגוונים ומספקים סיבה לחזור וליהנות מהפארק ולכך יש לכך חשיבות בהצלחתו הכלכלית של פארק. לצד ההצלחה, חשוב לציין כי אטרקציה זו מושכת תיירים ואינה לוקחת בחשבון מוקדי משיכה למבקרים חוזרים שהם בעיקר מקומיים. כך שערים שמתכננות לאמץ גישה דומה צריכות להיות זהירות שכן יכול להיות פער משמעותי בין כמות המבקרים הצפויה ולבין המבקרים בפועל.

Zollverein מוזיאון למורשת התעשייתית (צילום: Daniel ,Mennerich Flickr.com)

גלגל ענק שהוקם באזור התעשייה, מופעל על ידי אנרגיה סולארית, פארק זולברין (צילום: Dustpuppy72 Flickr.com)

דוגמה נוספת היא מפעל הברזל שבצפון דויסבורג. המפעל פעל מ1903-1985, ובתחילת שנות התשעים נסגר לאחר שחברת לאטץ ופרטנר אדריכלים (Latz and Partner), (פיטר לאץ הוא האדריכל שתיכנן את פארק חירייה) זכתה בתחרות העיצוב (IBA) שנועדה לשמר את המפעל ולהפוך אותו לפארק, הוא נפתח בשנת 1994. האסתטיקה שהציעו האדריכלים מפגישה בין הטבע לבין מעשה האדם הניבט מהמפעל. נקודת מוצא זו נגעה להכרח לשקם את הנוף המזוהם של מפעל הברזל ולהשיב נתיב מים צר שתפקד כערוץ ביוב פתוח. ציווים אלה היוו השראה לעיצוב לא שגרתי וטרנספורמטיבי של הטבע וחידוש החיים והצומח באתר. הפרויקט כלל נטיעה של גנים בבונקר שייצרו מבוך של גנים  אלמנטים נוספים שנבנו בפארק כוללים מרכז צלילה בגוזמטר (מיכל גז ענק שהוסב לבריכה), פארק חבלים מוגבהים, קיר טיפוס על בונקר עופרת ופלטפורמת צפייה בגובה 70 מטר. הפארק מציע פעילויות תרבות ועושר של אירועים הכוללים מופעי תאטרון, מוסיקה, פסטיבלים והקרנות סרטים באוויר הפתוח בימות הקיץ.

האסתטיקה שהציעו האדריכלים מחזירה את הטבע לתוך אזור התעשייה וכך מייצרת אצ המפגש בין הטבע לבין המפעל – מעשה ידי אדם. גנים ומסלול מים הופכים את אזור התעשייה לפארק עם מסוללי הליכה, פינות חמד ואטרקציות ספורטיביות שונות (צילום: Berliner Nachrichten, Flickr.com)

קיר טיפוס שהוקם בבנוקר העופרת מסב לו משמעות ושימוש חדשים, Duisburg Nord (צילום: Berliner Nachrichten, Flickr.com)

בפיתוח של הפארק הושקעו כ-50 מיליון יורו וכמו זולברין פארק הוא בעיקר מוקד משיכה לתיירים. אך מסלולי ההליכה, הקיר טיפוס מרכז הצלילה ואירועי התרבות השונים מיועדים גם למשוך מבקרים חוזרים. פארק דויסברג אף מציע טיסה בהליקופטר המאפשר מבט מלמעלה על הפארק. כמובן שהצלחה של פרויקט בסדר גודל כזה תלויה בהפיכתו למרכז תרבותי חי, מתחדש ומשמעותי, שכן לא ניתן לבנות על מכירת כרטיסים בלבד נוכח ההשקעה הגדולה שנדרשה לשימורו וחידושו של הפארק.

הפארק בלילה (צילום: Flickr.com ,Christian Hoppe)

שני הפרויקטים מעלים שאלות תכנוניות נוקבות: האם ישנן גישות אלטרנטיביות להתמודדות עם אזורי תעשייה ותשתיות מאסיביות שאיבדו את שימושן, כאלו שאינן נשענות על תיירות? מה יכול להפוך אתרים אלה למובחנים יותר ולעודד מבקרים חוזרים? האם זו מגמה שנותנת מענה לצרכים משתנים של התעשייה והייצור בכלל? במציאות של היום קיימות מספר מגמות, תעשיינים ויצרניים מחפשים באופן גובר אתרים למפעלים שלהם ומתעדפים מקומות בסמוך למוסדות השכלה ומרכזי מחקר בהם ניתן למצוא את השירותים האדמיניסטרטיביים הדרושים (עורכי דין, חברות ושירותים פיננסים וכן האלה) וספקים שונים ⁶ גם השינוי בייצור של היום (לדוגמא מדפסות תלת מימד) המאפשר ייצור זול יותר ובכמויות קטנות, הופך חברות קטנות לתחרותיות יותר⁷. ואחרון, במקביל ערים הפכו יותר ויותר אזורי תעשייה לאזורי מסחר וצריכה, מלונות ובניני מגורים כך שהתעשייה נדחקה החוצה. אך אולי דווקא מגמות אלו וסימני השאלה של סביב פארקי תעשייה כאזורי תיירות מנכיחה את הצורך בגישה אחרת לאזורי תעשייה כבדה נטושים.

אזורים שכאלה, המשתרעים כל שטח של 1000-2000 דונם, כמו הפארקים שנידונו, יכולים לשלב בין אתרי מורשת ופעילויות פנאי כמו גלריות, מרכז טיפוס, צלילה ומערכת של שבילים בתוך הנוף, לבין מרכזי תעשייה מתקדמים. מרכזים אלה יוכלו לכלול תעשייה זעירה יותר מזו הכבדה המסורתית כמו תעשיית הפלדה, ברזל ופחם. תעשייה מתקדמת יכולה עשויה להיות מוקד משיכה למבקרים ובמיוחד סטודנטים על ידי הצעת סיורים במפעלי הייצור. יתרה מכך, תעשייה מתקדמת תוכל ליצור קשר והמשכיות עם העבר- שימור האתוס התעשייתי תוך יצירת משמעות עדכנית למטרות ההיסטוריות. גישה זו מכירה בחשיבות ובמרכזיות של התעשייה הכבדה עבור ההיסטוריה והקהילה המקומית, גם אם לעיתים קרובות קיימת נטייה להתעלם מחשיבותה. גישה זו גם מכירה בתפקיד החשוב, גם אם לא זוכה להכרה, שהתעשייה יכולה לשחק בחיי הקהילה, האזור והתושבים כיום.