מדוע אנחנו נוהים אחרי סדר “יום עירוני”? אחרי “עירוניות”? איך נהייה זו קשורה לשיח הביקורתי הדל בארץ? מקצוע העיצוב והתכנון העירוני נמצא בימינו במבוכה תיאורטית ופרקטית – והגיע זמן המתכננים להתעורר.

Curitiba_Centro

אידיאל של עירוניות? עבור מי? למי זה מתאים? קוריטיבה, ברזיל (צילום:Francisco Anzola אתר flickr)

הכמיהה של מתכננים וקובעי מדיניות אחרי סדר היום העירוני, או ה”עירוניות” צריכה לעורר שאלות נוקבות. במה מדובר? מהפכה חדשה? למה עכשיו? במיוחד כיוון שאף אחד לא ממש מסוגל להסביר או להגדיר סדר יום זה. זו מעין סיסמה, אופנה שכולם מאמצים. שוב, כולם כמו עדר מדברים בלשון אחת בעיתונות הכתובה, במגזינים בבלוגים. בכל מקום העיר נדמית כמרחב של התחדשות וחדשנות, של פעילויות ויוזמות בכל קני מידה.

איך אפשר להסביר את חוסר התכלית והיעדר הביקורתיות בשיח האדריכלי מאפיין את המקצוע לאורך השנים, עוד מאז קום המדינה. שאלה זו חשובה במיוחד לאור הדינמיות והתנודות אשר היינו עדים להם בכל המישורים של דפוסי החיים בישראל. דהיינו, השינויים במשטרים הפוליטיים, הפיכות בגישות כלכליות, וריבוי סגנונות וזרמים בתרבות העממית אשר מלווים אותנו בצורה כה מגוונת ללא הפסקה. נדמה כי חוץ מדיבורי סרק ברחוב ו”קוטראי” בערבי שבת בסלונים, אין כמעט זירה בה נשמע שיח ביקורתי מלומד ורציני הנוגע ללב הפועם של המקצוע.

מובן מאליו, כי בארץ קטנה לא ניתן לצפות לאותו עושר וגיוון במאמרים, ספרים, הוצאות לאור ומוסדות חוץ אקדמיים ומקצועיים העוסקים בביקורת כמו במדינות מפותחות רבות בעולם. אך לאור העובדה שארכיטקטורה היא בראש ובראשונה תופעה תרבותית, טבעי הדבר לצפות לוויכוחים במרחב הציבורי על עצם עיצוב הסביבה שלנו. אם כך, מדוע הביקורת בשיח הארכיטקטורה בישראל כה דלה?

8669301666_8594a06ec0_o

אדריכלות היא תופעה תרבותית – איך זה שהשיח סביבה הוא כה דל? העיר סאו פאולו, ברזיל (צילום: paulisson miura אתר ficker)

ראשית יש לציין את הריכוזיות המוסדית של המקצוע בארץ. עד לפני זמן לא רב, היה בארץ רק מוסד אקדמי אחד, הטכניון, אשר היה אחראי בבלעדיות על חינוך האדריכל. כאשר קמו מוסדות חדשים, לאנשי הטכניון היתה השפעה מכרעת על הרכבת תכניות לימוד של מוסדות אלה. בנוסף, תמיד היה רק ארגון מקצועי רשמי אחד- בשנים הראשונות היה זה אגודת המהנדסים והארכיטקטים של ההסתדרות, ובזמן האחרון איגוד המתכננים בישראל, המאחד את האיגוד לתכנון סביבתי ועמותת האדריכלים. למרות שכיום קיימים מספר מוסדות מוכרים לחינוך האדריכל, אף מוסד לא הצליח להוציא תחת ידו באופן קבוע פורום, פרסום או כתב עת לביקורת ארכיטקטורה. יתר על כן, מלבד בעיתונות היומיות, לאורך השנים לא הוקמה במה כלשהי לביקורת כתובה ביוזמה פרטית. התוצאה היא שכל המאמרים והפרסומים מאופיינים במונוטוניות, שטחיות וחוסר תכליתיות וביקורת. לדוגמה, בכנסים אחרונים במסגרת האיגוד למתכננים בישראל, כמעט כל המאמרים והמפגשים היו מבוססים על עבודות ופרויקטים אשר בעיקרם היו תיאוריים והצהרתיים. השפה השולטת היתה טכנית ופרגמטית. כאשר דנו ב”עירוניות” רוב הדיבור היה על “צפיפות” במונחים “תכנוניים” של יחידות לדונם! כאשר פנו לתיאוריה רוב הציטוטים היו מן המאה הקודמת!

כאשר מחפשים הסבר לתופעה משונה זאת, ניתן לפנות לשני כיוונים; האחד, יכול להיות שציבור המתכננים והאדריכלים עברו תהליך סוציאליזציה כ”אינטלקטואלים אורגניים” (לפי גראמשי), והם מזדהים הן עם המטרות והמשימות של המדינה והמזמין והן עם הפתרונות אשר בוצעו על יד אנשי המקצוע בעצמם, עד אשר הדעה השולטת היא של שביעות רצון וטריומפאליזם.1

Traffic_jam_on_Phu_Nhuan_district

איך מקצוע התכנון העירוני מדבר על צפיפות? הו צ’י מין סיטי, וייטנאם (צילום:Ngô Trung / wikicommons)

הכיוון השני הוא לקרוא את שלוות הנפש המקצועית הרווחת כנובעת ממשבר אידיאולוגי עמוק. כאן אנו נסתמך על הגדרה של מרקס כי “אידיאולוגיה היא תודעה כוזבת”. הטענה היא שהמתודולוגיה הבסיסית של מקצוע התכנון (ארכיטקטוני ועירוני) תקועה עדיין בתיאוריות, תפיסות ושיטות מיושנות. יש לזכור כי המקצוע נולד בעידן הטכנולוגיה הגבוהה בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז צמחו היישומים הפרקטיים של המדע האמפירי\פוזיטיביסטי בתחומים רבים: בין היתר במערכות הנדסה, לחימה, רפואה, תשתיות, גיאוגרפיה כמותית וכו’. באווירה של ביטחון עצמי רב נולדה ההנחה כי ניתן ליישם שיטות כמותיות הנדסיות מדוייקות אשר יעילותן הוכחה במערכות מכניות פיזיקאליות, במודלים של התנהגות אנושית פרטנית וקהילתית. בהתאם פותחו הגדרות כמותיות של תבחינים תכנוניים ונהלים המתייחסים לבית או לעיר כמכונה.

המצב היום הוא שאנו ניצבים בפני תהפוכות חשיבתיות לאור שינויים בפילוסופיה ואפיסטמולוגיה, אשר מעמידים, אפילו במדעים מדוייקים, שאלות מהותיות לגבי האמיתות של העבר. נדמה כי בתחום התכנון אין עדיין רוויזיה רצינית של שיטות עבודה אך יש סימנים רבים שהמקצוע נמצא במבוכה רבה מבחינה תיאורטית/פרקטית.

בתחום הארכיטקטורה השטח פרוץ ביותר. התבחינים הקלאסיים של ויטרוביוס ופיוג’ין אינם תקפים עוד. תבחינים וקודים חדשים של מודה, תיוג וסמלים של סגנון חיים שולטים בשיח, יחד עם תצוגות החסות של כוח ועושר. ההערכה של יצירה ארכיטקטונית היא כבר עניין של תפוס כפי יכולתך מאוסף התבחינים האלה. לגבי תכנון ערים, נדמה כי המקצוע כבר איבד את הנשוא שלו – העיר. המבוכה על הגדרת העירוניות מעידה על חוסר היכולת לתפוש את העיר. הפרדיגמה הישנה מגדירה את העיר לפי פרמטרים כמותיים של שימושי קרקע, צפיפות, מרחק, קו בנין וכו’. המימדים הלא-מוחשיים כגון נוחיות, הזדהות, מעמד, קהילתיות, פרטיות, יופי… אף פעם לא שולבו לתוך המודלים. לכן אינם יכולים להוות מרכיב של עירוניות.

Ginza_area_at_dusk_from_Tokyo_Tower

התכנון העירוני תמיד מאחר את המועד. טוקיו (צילום: Chris 73 / Wikimedia Commons)

יתרה מזאת, הפרדיגמה התכנונית הקלאסית היתה ונשארה תכנון למצב סופי (end-state planning). חוסר היכולת של התכנון העכשווי לטפל בתהליכים ובהתהוות היום-יומית גורם לכך שהוא תמיד מאחר את המועד. לרוב, הטיעון של בקרה ושליטה הינו רק על הנייר.

המתכננים, בניסיונם לתפוס את מהות הנשוא, העיר, עברו בעצמם תהליך של ניסוי ותהייה. המודל הנבחר עבר מן העיר כיצור טבעי, אורגניזם, הניתן לקטלוג כגון צמחים או ציפורים, לעיר כמכונה, מורכבת מגלגלי שיניים, מנופים ומנגנוני שעון. השלב האחרון בהתפתחות זו היא המודל של העיר כמערכת. כל מערכת מורכבת מתת-מערכות. לכל מערכת יש תשומות ותפוקות. על המערכת ניתן לשלוט על ידי זהוי היחסים בין התשומות והתפוקות וגורמים חיצוניים, והיחסים ניתנים לכימות ולתפעול.

ואולם, העיר איננה מערכת. בכל רגע היא יצור אשר מתהווה, ויחסי גומלין בין הכוחות האנושיים, תרבותיים ופוליטיים בה רחוקים מלהיות ניתנים לכימות.

Keysarya 571

העיר כאורגניזם? מכונה? מערכת? Unite d’habitation של לה קורבוזייה, מרסיי, צרפת (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

בקיצור, המאבק על עירוניות והמשמעות העירוניות העכשווית אינו אקדמי אלא פוליטי גרידא. כל עוד שה”מתכנן” עוסק בהכנת “תוכניות” המקדמות “עירוניות”, ללא יכולת לקחת בחשבון צדק, שיוויון ודמוקרטיה ב”תהליכי התכנון”, סביר להניח כי השפעתו על המציאות בשטח תהיה שולית. ה”מציאות” של המתכנן תהיה מציאות מדומיינת.

על ציבור המתכננים בארץ להכיר באתגר העומד בפניהם ולפעול לשנוי המקצוע מן היסוד.

לקריאה נוספת:

– קריאת כיוון | “הפרדוקס של העיצוב העירוני“, ראיון עם רבנט ריאן

– “הכלכלה שמאחורי התכנון“, מאת עומרי שורץ

– “המתכנן כמקבל החלטות“, מאת טלי חתוקה

  1. עוד על ההמשגה של גראמשי בנוגע למקומם של האינטלקטואלים בהגמוניה, ראו אנטוניו גרמשי, על ההגמוניה: מבחר מתוך מחברות הכלא, תרגום אלטרס אלון, הוצאת רסלינג, 2009.