אמץ עיר

בעיר רהט יש פארק עירוני שגודלו כגינה שכונתית בתל אביב, והוא השטח הציבורי היחיד בעיר. העירייה המקומית זקוקה לעזרה מקצועית בפיתוחו. ברשימה זו אנו קוראים לעיריית תל אביב להרים את הכפפה ולסייע בהדרכה ובידע הרב שצברה.

13 דונם פארק ל-59 אלף תושבים. הפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

רחובות צחיחים של נוף בנוי וצפוף בגווני חול, ללא עצים או צמחיה. זה הנוף שנשקף אלינו מבעד לחלונות המכונית בעת סיור בעיר רהט במסגרת מחקר על עיצוב הנוף והשטחים הפתוחים בארץ.

העיר הבדואית הוקמה צפונית לבאר שבע, בידי ממשלת ישראל בתחילת שנות השבעים במטרה לשכן בדיור קבע את הפזורה הבדואית בצפון הנגב. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רהט אכלסה בשנת 2013 כ-59 אלף תושבים¹, אך מחזיקה עד היום – תאמינו או לא – פארק ציבורי אחד בלבד, ושטחו כ-13 דונמים. בחישוב מהיר מדובר ב-0.22 מ”ר בלבד של שטחים ירוקים לנפש, כמעט פי 23 פחות(!) מהמינימום אותו קבעו משרדי הממשלה, כ-5 מ”ר של שטחים ציבוריים פתוחים לנפש.² העיר כפר סבא, לשם ההשוואה, מתחזקת כ-21 מ”ר של שטחים ציבוריים פתוחים לנפש.³

“פארק רהט” ממוקם במרכז העיר ומשמש כשטח ציבורי. בפארק, שגודלו כגינה שכונתית קטנה בתל אביב, נחסם שביל ההליכה המרכזי בשקיות אשפה גדולות ומלאות. הטכנאים שהגיעו לתקן ולהפעיל מחדש את מזרקת המים הממוקמת בקצה הפארק, אספו את האשפה שנערמה כאן במשך תקופה ארוכה. בהמשך השביל לא טרחו לאסוף את האשפה ופחיות שהיו מלאות פעם במשקה אנרגיה, בקבוקי זכוכית שבורים, חפיסות תרופות ושקיות פלסטיק קרועות בגווני ורוד וכחול היו מפוזרים לכל עבר. עצים בודדים נתנו צל. מתקני המשחק היחידים, נדנדה ומגלשה, היו שבורים. אך העזובה הכללית בפארק לא מנעה משתי גננות מקומיות להביא לכאן קבוצת פעוטות כדי לבלות את יום השמש החורפי.

שביל ההליכה נחסם על ידי שקיות אשפה, הפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

נדנדה שבורה בפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

זוהמה ועזובה בפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הילדים והסייעות ישבו בשקט על המדרון המתון והתבוננו מסביבם, הגננת עמדה ופיקחה על כולם. מידי פעם אחד הילדים קם והלך לכיוון המתקנים והגננת צעקה לו בקול שייזהר ויחזור מיד. “אני מתחרטת שבאתי לפה”, סיפרה לנו שירין הגננת, תושבת העיר המפעילה את גן הילדים בקרבת הפארק. בכל מהלך השיחה נשאר מבטה מרותק לילדים שבחרו לזוז קצת ולחפש לעצמם תעסוקה. “הייתי פה עם הילדים לפני שנה אבל לא היה כזה שבור”, היא נזכרת, “אני באה איתם בגלל שזו הגינה היחידה, פה ירוק, יש שמש נעימה ונוף יפה אבל זה מסוכן. אני משגיחה אבל מחזיקה כל הזמן את הלב. פעם אחרונה שאני מביאה אותם לפה”.

הגננת צועקת להם ש”יזהרו’. ילדים בפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הילדים יושבים הרחק ממתקני המשחק, הפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הפארק ממוקם על מדרון המכוסה במשטח עשבים (חוביזה בעיקר). צבעם הירוק של העשבים מרהיב אך ליושב עליהם מורגשת האדמה הבוצית והרטובה. על מצע העשבים נשתלו באקראי כמה עצים אך הם נראים צעירים ותפרחתם אינה מספקת צל לסביבה. מספר שיחי בוגנוויליה שתולים בחלקה קטנה בקצה הפארק, בסמיכות לכביש, נראים עייפים. הפארק מגודר בגדר כחולה, צהובה וירוקה. בגדר קבועות שלוש כניסות, פתוחות לרווחה.

ילדי הגן שפגשנו ישבו על מדרון העשבים וצפו במתקני המשחק השבורים. שלושה גברים מבוגרים ישבו על מתקני הספורט בסמוך למשחקים. הם שוחחו בעמידה שפופה ולא נראו ספורטיביים במיוחד. השקט (שלא אופייני לילדים ולגינות) הופרע מידי פעם על ידי תנועת הרכבים מהכביש הסמוך . הגננת סיפרה “אני יודעת מזה פארקים מתל אביב. באתי מיפו. שם יש דשא ממש יפה. פה אין כלום. מה יש כאן? אפילו ברז מים לילד צמא, או מתקן לפיפי אין”.

זה לא דשא, אלא משטח עשבים. הפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

“מה אני מבקש?”, שאל בכאב סגן מהנדס העיר, אינג’ פאוזי אלקרינאוי, שליווה אותנו ברחבי העיר, “הנחיה, הדרכה. אני לא רוצה כסף. אלא שיעזרו לנו בחשיבה על איך כדאי לפתח את הפארק הזה”. קריאתו של אלקרינאוי נגעה ללב. אחד הקשיים המרכזיים של רשויות בפריפריה היא היעדר צוות מקצועי מיומן באגפי העירייה, כזה היכול לקדם סדר יום המתאים לצרכים של המקום. יתרה מכך, ניסיון מצטבר הוא כלי רב עוצמה. מדוע שרשויות חזקות כמו כפר סבא, תל אביב, הרצליה ואחרות לא יאמצו ערים חלשות יותר וינחילו להן מניסיונן? הניסיון המקצועי של האדריכל המתכנן את הפארק אינו מספק, שכן בתום תהליך עבודת התכנון נאלצת הרשות להתמודד עם התחזוקה השוטפת של המקום. לרשויות גדולות יש ניסיון מצטבר לגבי אלו עצים כדאי לנטוע, אלו צמחים כדאי לשתול, אלו מתקנים כדאי למקם בגינה ועוד. מדוע לא לחלוק ידע זה עם רשויות חסרות ניסיון?

אלקרינאוי מבין יותר מכל שידע זה כוח. ואנחנו בעקבותיו מבקשים לקרוא מכאן לכל רשות חזקה ל”אמץ עיר” במטרה לקדם רשת משותפת של ניסיון וחשיבה. אין מדובר בחסות פטרונית או נדבה שכן השיתוף הוא בידע ולא במשאבים. עיריית רהט אינה יכולה ואינה צריכה להיות עיריית תל אביב, אך היא בהחלט יכולה להסתייע וללמוד ממנה רבות כיצד לגבש חזון משלה, לצד תכנית סדורה להגשמתו. אנו מקווים כי יהיה מי שיקרא רשימה זו בעיריית תל אביב ויתנדב לסייע לאלקרנאוי לחשוב מחדש על הפארק היחיד בעיר.

מי יחלוק מנסיונו עם עיריית רהט? הפארק העירוני ברהט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לקריאה נוספת:

-“די לתחרותיות בין ערים“, מאת טלי חתוקה

-“איפה נגמר המרכז ומתחילה הפריפריה?“, מאת יוברט לו-יון