חן משגבמצעד הגאווה יתקיים השבוע בתל אביב, אך כשזה מגיע לכל שאר ימות השנה – עד כמה מרגישים בנוח גברים הומוסקסואליים ללכת יד ביד ברחובות העיר? זוהי השאלה העומדת בבסיסו של הסרט הקצר “הורה” אותו יצר האנימטור יואב בריל. חן משגב מסביר כיצד הסרט מתכתב עם ההתפתחויות והסוגיות במחקר ובשיח הגיאוגרפי, וכיצד הוא מייצר ידע חדש על המרחב העירוני.
הסרטון ״הורה״ שיצר האמן והאנימטור יואב בריל מציג את החוויה הסובייקטיבית של גברים הומואים במרחב העירוני של תל-אביב. החוויה, שהביטוי המוחשי, הגופני והרגשי שלה מתבטא ביכולת של הגברים לאחוז ידיים בפומבי ולבטא בכך את זהותם המינית, שונה באזורים ובשכונות שונים בעיר. הסרטון מדגיש את העובדה כי אפילו אזורים הקרובים פיסית עשויים להיות שונים מאד מבחינת והיכולת של אנשים לביטוי גופני ורגשי של זהותם המינית. המחקר והשיח הגיאוגרפי עוסקים בשני העשורים האחרונים באינטנסיביות בהבניות החברתיות והמרחביות של זהויות מיניות וביטויים רגשיים, תחושתיים ופיסיים של מיניות במרחב, והאופן שבו אלה מעצבים מרחבים גיאוגרפיים בעיר. אנסה לפיכך לעגן את הסרטון והסוגיות שהוא מעלה במגמות מחקריות רלוונטיות ועכשוויות, שיעזרו להבין את המשמעויות העולות ממנו.
באופן מסורתי הדיסציפלינה הגיאוגרפית, העוסקת בהבנה וניתוח של מרחבים עירוניים ואחרים, נחשבת ככזו המעניקה עדיפות לתופעות מרחביות ועירוניות הניתנות לייצוג ולמיפוי. יחד עם זאת, בשנות השבעים, החלו להתפתח זרמים אנושיים, הומניסטיים, ביהביוריסטים וחברתיים במחקר ובידע הגיאוגרפי, ששמו דגש על ״תחושת המקום״ של בני האדם החיים ופועלים במרחב. ההבנה של תחושת המקום מבוססת על ההנחה כי חוויה אנושית קשורה למרחב סימבולי מסוים המיוצר על ידי סובייקט אנושי ומהותני (כלומר סובייקט לא מסוים, ולא בעל זהות מובחנת – אתנית, מגדרית, מינית וכיו״ב). אבל השינוי המשמעותי ביותר התרחש דווקא החל מסוף שנות התשעים, כשגיאוגרפים וחוקרי מרחב החלו לשים דגש רב יותר על הגוף האנושי ותנועתו במרחב, והאלמנטים הרגשיים והחושיים הקשורים בו. חווית המקום של סובייקטים אנושיים, הפכה לפיכך, לחלק אינטגרלי ולגיטימי ממכלול הידע הגיאוגרפי והמרחבי. באופן ספציפי חשוב לעניינינו המיקוד בקשר שבין הגוף האנושי והמרחב שבו הוא פעיל והאופן שבו מגע בין גופים רלוונטי ליצירת מרחבים סובייקטיבים, תחושת נוחות/אי נוחות, ביטחון/אי ביטחון במרחב ורלוונטי לזהותם של בני האדם שפועלים באותו מרחב – בדיוק התופעות עליהן עומד בריל בסרטון האנימציה שלפנינו.
מתוך הסרט “הורה” (באדיבות יואב בריל)
המגמות הללו מבטאות שינוי בתפיסה של הגוף האנושי – לא עוד תפיסה של גוף אוטונומי, ברוח ההפרדה הקרטזיאנית בין הגוף והנפש, אלא גוף כאלמנט חי (lived body) שפעיל במרחב, משפיע ומושפע ממנו, גוף שבו הפנים (״הנפש״ או הרגש, המחשבה והחושים) קשור בקשר הדוק עם החיצוני (הגוף הפיסי, המרחב החיצון בו הגוף פעיל). מגמות אלו כרוכות בהכרח גם במעבר מגיאוגרפיה ״ייצוגית״ וויזואלית, לגיאוגרפיה שאינה בהכרח ניתנת לייצוג, או כזו שהמשמעויות שלה הינן מעבר לייצוג הויזואלי והקרטוגרפי. גיאוגרפיה מסוג זה היא גיאוגרפיה גופנית, רגשית וחושית. לסרטון האנימציה המתאר אנשים המבקשים לתת ביטוי למיניותם באמצעות אחיזת ידיים רלוונטית באופן מיוחד ה״גיאוגרפיה של המגע״ (haptic geography). הגיאוגרפיה של המגע עוסקת במפגש שבין גופים שונים במרחב, במגע ביניהם או במגע של גופים עם אלמנטים לא אנושיים הנמצאים במרחב (למשל אובייקטים בנויים, חול בחוף הים, מכשירים, בעלי חיים וכו׳).
הגיאוגרפיה של המגע, במקרה שלנו, באה לידי ביטוי במגע של שני גופיים ממוגדרים ומיניים האחוזים ידיים ברחובות העיר השונים, ומדגישה את חשיבות הגוף והקשרים הגופניים בין גוף לגוף במרחבי העיר השונים. בנוסף, היא מדגישה את חשיבות הפעולות היומיומיות, אלו שהן לכאורה לא מאד חשובות ושאינן בעלות תפקיד מרכזי בהתנהלותנו היומיומית כמו אחיזת ידיים, אך כמובן שהן בעלות משמעות רגשית רבה ומשפיעות על האופן בו מעוצבת החוויה הסובייקטיבית שלנו במרחבים שונים בעיר. הידע הגיאוגרפי והמרחבי שאנשים יוצרים מתוך ההבנה של המשמעות של המגע של גופם עם גופים אחרים בעיר הוא ידע חשוב, והוא ביטוי להבחנות האורבניות שאנו עושים בין מרחבים נוחים ולא נוחים ובין מקומות בעיר שנעים לנו להסתובב בהם ולבטא את זהותנו ובין כאלה שאינם נעימים או בטוחים. מתוך התחושה הסובייקטיבית, שהיא קודם כל גופנית , רגשית וחושית, ועל כן קשה למיפוי, ניתן להגיע לתובנות גיאוגרפיות משמעותיות לגבי העיר בה אנו חיים, המרחב העירוני בו אנו פועלים והמקומות בהם אנו יכולים ורוצים לבטא את מיניותנו וזהותנו. כפי שמראה סרטון האנימציה זהו מרחב שלא תמיד ניתן לתחום לו גבולות ברורים, שבאמצעות הפעולה הגופנית והמגע בין גופים הוא עשוי להתרחב או עלול להתכווץ, ועל כן הוא מרחב שמעבר לייצוג הויזואלי והקרטוגרפי הרגיל.
מתוך הסרט “הורה” (באדיבות יואב בריל)
הגוף, כפי שמראה לנו הסרטון, אינו מהותני, וישנה חשיבות לזהות שהוא כלי הקיבול שלה. כך למשל אפריקאים מרגישים בנוח לאחוז ידיים במקומות שזוג הומואים לא בהכרח ירגיש בהם בנוח. תופעה זו יכולה להיות מוסברת בקשר בין המרחב המסוים וההבניה החברתית והתרבותית שלו ובין הסובייקטים האנושיים הפעילים בו, והאופן בו הם מתייחסים למגע גופני במרחב הציבורי. כך למעשה, אקט של מגע בין גופים משתנה בין גופים בעלי זהויות שונות, ומדגיש את ההבחנה בין מגע שמהווה ביטוי למיניות ומגע שאינו כזה. זוהי עוד דרך, חדשה ומלהיבה, ללמוד מגוף ראשון על המרחב ועל העיר, ולייצר ידע גיאוגרפי על סביבת החיים שלנו.
לקריאה נוספת:
Dixon, D., and Straughan, E. (2010) Geographies of Touch/Touched by Geography. Geography Compass 4(5): 449-459.
Hubbard, P. (2012) Cities and Sexualities. London and New-York: Routledge.
Johnston, L. (2012) Sites of excess: The spatial politics of touch for drag queens in Aotearoa New Zealand, Emotions, Space and Society, 5(1): 1-9.
Misgav, C and Johnston, L (2014). “Dirty dancing: The (non) fluid geographies of a queer night club in Tel Aviv”. Social & Cultural Geography, 15(7): 730-746.