הכלכלה שמאחורי התכנון

השיטה הכלכלית משפיעה לא רק על הפנסיה שלנו, אלא גם על תהליכי התחדשות עירונית המעצבים ומשנים את פני העיר. הצעה רדיקלית מבקשת לקדם כלכלה אחרת, כזו שמחדשת את המרחב העירוני מבלי להתעלם מהקיים ולהתקפל בפני יזמים. 

ההתחדשות העירונית של הכלכלה הריכוזית מוחקת את הקיים ומתעלמת מאופי המקום (מתוך פרויקט הגמר של עמרי שורץ)

“מערכת היחסים בין ההון לשלטון עומדת בסתירה לריבונות הציבור כי הריבון בפועל נהפך להיות בעל ההון. מצב זה חותר תחת ערכי השוויון וההגינות, ומסוכן מבחינה כלכלית וחברתית ופוגע בהקצאת המשאבים לטובת הציבור כולו”

                                                                                                                                                                                                                                             (דוח הוועדה לבחינת יחסי הון-שלטון בישראל, 2012)

לא היינו זקוקים לדו”ח הוועדה לבחינת יחסי הון-שלטון כדי להרגיש את חוסר הנחת של הציבור הישראלי מהמערכת הכלכלית ומההפרטה של כל חלקה טובה במדינה. המונים יצאו לרחובות בקיץ 2011 כדי למחות נגד השיטה והשליטה של מספר מצומצם של בעלי הון במשק הישראלי. קריאות רבות נשמעו נגד קשרי הון-שלטון בלתי תקינים ותופעת הריכוזיות בטענה שאלו יוצרים כשל שוק, פוגעים משמעותית בתחרות החופשית במשק וגורמים ליוקר המחייה. אבל כדאי לשים לב שהשפעתם השלטונית של בעלי ההון נוגעת לא רק לקופות הפנסיה שלנו, אלא גם לתחומים רבים ומגוונים – בהם גם האופן בו המרחב העירוני, סביבות המגורים והבתים שלנו, מתוכננים, מעוצבים ומתפקדים.

השיטה הכלכלית הנהוגה כיום בארץ מייצרת נוף עירוני אחיד של מגדלים המחברים את הערים השונות לכדי רצף אחד חסר זהות – בנייה זו היא תוצאה אחת מני רבות של הריכוזיות במשק. מדיניות זו מביאה גם להפשרת שטחי בנייה בשולי הערים, צמצום המרחב הציבורי והדרה של אוכלוסיות – זוהי כלכלת האובייקט. כלכלה המובלת על  ידי יזמים גדולים ומתאפיינת בעקרון של מחיקה וכתיבה מחדש של המרחב הבנוי – טאבולה ראסה. כלכלה זו באה לידי ביטוי בצורת הבינוי הקבלני הנהוג כיום בארץ אבל גם בתהליך ההפרטה שעברה מדיניות ההתחדשות העירונית בישראל; מדיניות זו התחילה כיוזמה לשיקום שכונות המצוקה ברחבי הארץ והפכה עם השנים למדיניות הרואה באדריכלות ככלי ליצירת רווח כלכלי בלבד.

לפי שיטת כלכלת האובייקט, יזם המגיע לפרויקט פינוי-בינוי מקבל לידיו סמכות על עשרות דונמים של קרקע עליהם הוא מיישם מנגנון של התחדשות שמתעלם מהאופי המקורי של אותו מקום. המרקם העירוני הקיים נמחק ובינוי חדש נבנה במקומו בלי קשר למה שהיה קיים קודם לכן. הסיבות לכך הן ברורות – הרבה יותר קל להתחיל דף חלק מאשר לייצר אינטרפרטציה מחודשת לרקמה הקיימת. למרות שלעיתים קרובות תנאי הדיור באזורים המיועדים לפיתוח נמצאים במצב עלוב, הם גם מכילים בתוכם מאפיינים ואווירה שהתפתחה לאורך השנים, אספקטים אלה קשים לשימור בתהליך התכנוני ובדרך כלל לא מקבלים ביטוי בתהליך ההתחדשות של המקום. בהמשך לכך, הצורך בציפוף המרחב הבנוי ושמירה על תקנות חדשות כגון זכוכיות שמש, חניות, מדרכות ונגישות, מובילים לשכפול חזרתי של טיפולוגיות מגדליות במרחקים שווים ובהפניות דומות.

השיטה הכלכלית מייצרת נוף עירוני אחיד של מגדלים המחברים את הערים השונות לכדי רצף אחד חסר זהות. כלכלת האובייקט מול כלכלת השדה (מתוך פרויקט הגמר של עמרי שורץ)

מה ניתן לעשות? לייצר אלטרנטיבה. לכונן את מה שאני מכנה, כלכלת שדה. כלכלה זו היא מסגרת המבקשת לפעול לא רק כמנגנון ליצירת והגדלת הון – אלא גם ככלי מרחבי המאגד בתוכו את הציבור והחברה הפועלים בעיר.

כלכלת השדה מחלקת את המרחב ליחידות קרקע קטנות (פרצלות), או במקרה של התחדשות עירונית, יחידות קרקע המבוססות על הפרצלציה הקיימת, כאשר תהליך ההתחדשות מובל על ידי תושבי השכונה בעצמם. גישה זו מאפשרת את כניסתם של מגוון כוחות אל האזור המתחדש, ויצירת כר  פורה ליזמים ולאדריכלים הפועלים על המרחב יחדיו. כך מתאפשר חופש טיפולוגי, התורם ליצירתה של סביבה עירונית מגוונת המאפשרת שימור של הרחובות והסמטאות, העצים והמוקדים הציבוריים. בכלכלת השדה, זיהוי וניתוח הפוטנציאל הקיים מאפשר חיזוק של תשתיות מסחריות וציבוריות קיימות כמו חנויות או מסעדה מקומית. פיתוח יחידות הקרקע מתרחש בצורה תהליכית ובכך נוצר שילוב בין בינוי מרקמי צפוף לבין צורת חיים מודרנית בת קיימא, המתאימה למגוון רחב של סוגי אוכלוסייה ומייצרת סיטואציה עירונית אטרקטיבית.

את הרעיון של כלכלת השדה בחנתי בשכונת הארגזים בתל אביב, שכונה שהתפתחה על שרידיו של כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות, כפר סלמה. במשך השנים הוקמו בשכונה בתים בצורה הדרגתית, חלקם בידי בניהם של התושבים הראשונים וחלקם בידי תושבים חדשים. תושביה הראשונים של השכונה לא הורשו לרשום את נכסיהם, ולא הוכרה כל זכות קניין שלהם על הבתים. התרחבות השכונה נעשתה באופן עצמאי ולא לוותה בהקמת תשתיות החיוניות לכך: הכבישים אינם סלולים, מערכות הביוב והניקוז אינן פעילות, מערכת החינוך והבריאות נעדרות מהשכונה. חלקות הקרקע מוגדרות על ידי קירות גבוהים שתוחמים את המרחב הציבורי משני צדדיו ומייצרים מבוך בעל אופי ייחודי המאזכר מרחבים ציבוריים של הבנייה הים תיכונית (מרחב ציבורי מוצל, קנה מידה אנושי וכדומה). היציאה מהמבוך מתאפשרת באמצעות הכרות עם סימני הדרך שיצרו הדיירים המקומיים לאורך השנים – דלת סגולה, גרפיטי על הקיר, עציץ שמישהו השאיר בפתח ביתו וכדומה.

כיום, לאחר גלגולים רבים, השכונה עומדת בפני תהליך של התחדשות. התכנית המוצעת מתבססת על בינוי מגדלי שימחוק את המרחב הייחודי שנוצר בשכונה. מה ניתן לעשות?

פעולת “שכתוב” מבקשת לייצר היבריד בין המרחב הקיים לבין מרחב תשתיתי חדש ליצירת מרחב משולב. התחדשות עירונית, לפי כלכלת השדה וכלכלת האובייקט (מתוך פרויקט הגמר של עמרי שורץ)

הפתרון המוצע במסגרת כלכלת השדה מתבסס על מספר עקרונות:

• שימור חלקות הקרקע הקיימות. המטרה בשימור חלקות הקרקע הוא עגן את הטיפולוגיה הייחודית של המרחב הציבורי. מעבר לכך, פעולת עיגון הפרצלות הנוכחיות מכבד את מערכת היחסים הפנימית שהתפתחה בשכונה לאורך השנים ומייצר אמון מחודש בין הדירים והמערכת השלטונית.
• בנייה של קטלוג של ההזדמנויות התכנוניות בחלקות הקרקע בשכונה. באמצעות הניתוח, המבוסס על חתכי רחוב, דרכי גישה, זכויות שמש, פרטיות, מיקומי וגדלי התשתיות הנדרשות וכדומה, ניתן לייצר קטלוג של חלקות קרקע שיסייע להגדיר את אחוזי הבנייה המותרים בכל חלקה ומשימות ציבוריות נלוות.
• הפקעת ותכנון שטחי הציבור. בהמשך לניתוח הפרצלות  מכל חלקה מופקע שטח קרקע הנצבר לתשתית תרבותית וחינוכית בשכונה. הפקעת שטחי הציבור על המגרשים עצמם מאפשרת לחסוך בשטח יקר. תכניות האיזור (ZONING) הנהוגות כיום בארץ מפקיעות בדרך כלל כ-50 אחוזים משטחי התכניות הכלליות לצרכי חנייה, כבישים וכדומה. לרוב שטח זה, שהיה יכול להיות מנוצל לתוספת של יחידות מגורים בנות השגה או לשטחי ציבור איכותיים, מבוזבז ונטוש  ממשתמשים. במישור האדריכלי, המרחב הציבורי המוצע בפרויקט מתייחס לדפנות הבינוי הקיימות כיום ומייצר מהחומה הדו ממדית, מרחב ציבורי נפחי. בסיס פעולה זו נמצא בניתוח המרחב הציבורי ובניצול משאב קירות הדופן הקיים כבר כיום ומאפיין את השכונה. הפעולה האדריכלית מאפשרת לייצר מרחב ציבורי בלתי פורמאלי שבו למשל בית ספר הוא שדה חינוכי שבו הכיתות פזורות ברחבי השכונה וסמוכות ליחידות המגורים של המורים. בכך, מתאפשרת גם ההמצאה של מערכת חינוכית חדשה המחוברת למרחב הציבורי היומיומי.
• פעולת “שכתוב” של המרחב הציבורי. פעולת “שכתוב” מבקשת לייצר היבריד בין המרחב הקיים כיום בשכונה לבין מרחב תשתיתי חדש ליצירת מרחב משולב. מרחב זה הינו מרחב של קונפליקט, ריבוי דעות וערבוב זהויות. כפי שהמשיג זאת התאורטיקן הומי באבא, “חשיבות ההיברדיות עבורי אינה טמונה ביכולתה לעקוב אחר שני רגעים מקוריים שמתוכם נולד הרגע השלישי – אלא- היברדיות עבורי היא ‘המרחב השלישי’ המאפשר את הופעתן של עמדות אחרות”.[1]
• תהליך ההתחדשות הדרגתי. באמצעות הקטלוג ויצירת מתווה כללי לשכונה, מתחיל תהליך ההתחדשות של יחידות המגורים על ידי התושבים עצמם או בעזרת יזמים קטנים. פיתוח המגרשים על ידי התושבים נותן בידם כלי ליצירת רווח כספי ובכך מאפשר יציאה מתהליך ההסללה אל העוני המוכתב כיום על ידי המדינה והשיטה הכלכלית. המרחב הציבורי מתפתח בהדרגה עם השכונה, כל יחידת קרקע מתחדשת מקימה איתה את שטחי ההפקעה הנדרשים ממנה על ידי התכנית הכללית ובכך מתאפשרת שליטה מתמשכת על מיקום וגדלי השימושים הציבוריים בשכונה.

עקרונות התכנון מעוגנים בתכנית ומסמך מדיניות כולל המגדירים את גבולות המרחב הציבורי, כולל מיקומי התשתיות החינוכיות והציבוריות. במקביל לתכנית מגובש מסמך מדיניות המכתיב את כללי הבנייה השונים באופן המבטיח צמיחה אורגנית של השכונה.

חלופה לשיטות הציפוף וההתחדשות העירונית הנהוגות כיום בארץ. כלכלת השדה – תכנית כללית לשכונת הארגזים, תל אביב (מתוך פרויקט הגמר של עמרי שורץ)

מה הסיכוי ליישום של כלכלת השדה? למי יש אינטרס לקדם סוג כזה של פרויקטים? מקרה הבוחן בשכונת הארגזים מראה כי שינוי חשיבה ושימוש בעקרונות כלכלת השדה מאפשר להגיע לאחוזי ציפוף גבוהים יותר מהתכניות הקיימות כיום לשכונה (יותר מכפול יח”ד) ובכך להגדיל את מלאי יחידות הדיור ולייצר חלופה לשיטות הציפוף וההתחדשות העירונית הנהוגות כיום בארץ. המופע האסתטי של השכונה אינו מטרה תכנונית ואינו מגיע לידי מצב מוגמר בשלב התכנון האדריכלי אלא מתפתח ומשתנה תדיר, מושפע ממגוון כוחות, רעיונות ושל אדריכלים.

ולסיכום, ההתפתחות המהירה של המטרופולין העירוני בעידן המודרני מחייבת התקדמות משיטות התכנון הנהוגות אל שיטות תכנון חדשות – רכות, המאפשרות התוויית תכניות כלליות השומרות על חופש תכנוני ולוקחות בחשבון פיתוח עתידי ואפשרויות שינוי ופיתוח דחופות. על מנת שנוכל לקדם תכניות בנייה בהתאם לכלכלת השדה, נדרשת המערכת בארץ לשינוי החשיבה התכנונית והכלכלית על תהליך ההתחדשות. על אדריכלים יושבי ועדות התכנון השונות לדרוש בחזרה את השליטה על המרחב הבנוי מידי הכלכלנים ויזמי הענק. רק על ידי לקיחת האחריות על המרחב הבנוי תוכל הפרקטיקה האדריכלית לשקם את מעמדה ולחשוב מחדש על המציאות המרחבית המתפתחת  בארץ. מהלך זה יסייע לפרקטיקה האדריכלית לעבור ממצב של הדממה לקול חשוב ומרכזי בהתוויה של פיתרון.

 * טקסט זה הוא עיבוד של פרויקט גמר בלימודי ארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, בהנחיית אדר’ איתן קימל ואדר’ יוליה גרינקרוג.

 לקריאה נוספת:

–  “תל אביב, עיר לעשירים בלבד“, מאת תהל בן יהודה

– “מה עומד מאחורי תמ”א 38?“, מאת רוני בר

– “פואטיקה של פינוי-בינוי“, מאת חן רוזנק

– “עתידו של הדיור הציבורי“, מאת טלי חתוקה