ארנה קזין, במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה, הוצאת בבל ומרכז השל, 76 עמודים.
הסופרת והעיתונאית ארנה קזין מציינת השנה עשור לצאתו של ספרה “במרחק הליכה”, אחד מהמסמכים הקולחים והבולטים שנכתבו עבור הקורא העברי על אודות הקשר בין המרחב העירוני לתרבות הצריכה. בספרון הדקיק הזה (76 עמודים בלבד כולל רשימת מקורות), מעמידה קזין בשפה זמינה וקריאה את הקניון מול הרחוב העירוני, תוהה לגבי מעמדו ותפקידו של הולך הרגל בזירות הללו, על הכוחות המנתבים אותו, על התכליות שמנחות אותו.
חלקו הראשון של החיבור מוקדש לתרבות הצריכה ולתופעת השימוש החד פעמי, לנזקים החברתיים, הסביבתיים והמרחביים שהם מייצרים. סכיני גילוח, עטים, מצתים, חיתולים – בעבר (הלא מאוד רחוק, מסתבר), כאשר המוצרים הללו עברו בלאי – היו עומדים לרשותכם אנשי המקצוע המתאימים כדי לתקנם, כדי לעשות בהם שימוש חוזר. אך היום, כאשר מתקלקל לנו שעון, אנחנו פשוט נפטרים ממנו ורוכשים אחד חדש. מקצוע השען, בדיוק כמו השעון עצמו, הושלך ונעזב.
בקניון, היכל הצריכה של התרבות, אנחנו לא צריכים להתמודד עם העוני והמצוקה השוררים בסדנאות היזע בקיצו השני של העולם, אלא רק ליהנות מהמוצרים שהם מספקים עבורנו. כך גם את כמויות הפסולת האדירות שאנו מייצרים לא נפגוש בקניון, אלא במטמנה סרוחה, מבודדת ומרוחקת. זהו מנגנון משומן של הרחקה והסתרה, חלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה של ימינו.
אך מה לכל זה ולעיר? כיצד השוטטות בה עשויה להיות פתרון? בחלקו האחרון והקצרצר של הספר מתארת קזין את העיר תל אביב כמרחב צפוף, עשיר, מכוער וקסום, אשר הצטיינותו ברחובותיו אשר מכילים ומאפשרים פעילות אקראית, מקרית וספונטנית. קזין מדגימה כיצד הולך הרגל עוטה על עצמו שלל תפקידים ותכונות – חלקם פוליטיים, חלקם מגדריים, “ללא מטרה מוגדרת וללא לוח זמנים מוגבל”. היא טוענת כי מעשה יומיומי, פשוט וחסר יומרות כמו שוטטות חסרת תוחלת עשוי להיות מעשה חתרני של ממש: “אפשרות סמלית וממשית להשתחרר מכבלים של תרבות מעיקה: תרבות השיווק וההישג, תרבות הצבירה והתועלת, תרבות הצריכה”.
ארנה קזין. “אפשרות סמלית וממשית להשתחרר מכבלים של תרבות מעיקה” (צילום: ינאי קדם)
הספר שלפנינו מציע את השוטטות העירונית כאלטרנטיבה: ההליכה כפרקטיקה של שחרור. שיטוט ללא סיבה, ללא מטרה, הליכה לשם הליכה. קזין מרעננת ומעדכנת לימינו את רעיונותיו של ההוגה האמריקאי בן המאה ה-19 הנרי דיוויד ת’ורו, מחלוצי ההתנגדות למחשבה החומרנית ולתרבות הצריכה, אשר בעצמו התייחס להליכה כאל אקט גופני של אותנטיות ופשטות מרצון (ספרו “Walking” מ-1861 תורגם לעברית בשנת 2006 תחת השם “טיול”). העיר והרחוב הם תשובתה של קזין למרחב הצריכה המבוקר והמנוטר של הקניון. תשובה לאותה זירה פרומתאית שמוחקת את העבר ומשכפלת שוב ושוב “אדם חדש” (כמובן, על חשבון כל אותם “אנשים חדשים” מקולקציות עבר), אדם שבמהותו אינו אזרח – אלא צרכן.
ספרים על אודות תרבות הצריכה שתורגמו ופורסמו עד כה בעברית התמקדו בעיקר בהיבטים התרבותיים, החברתיים והסביבתיים של התופעה: מ”No Logo” המיתולוגי של נעמי קליין, דרך “שיבוש תרבות” של קאלה לאסן ועד “צורכים עולם” בעריכת מכון המחקר האמריקאי Worldwatch ומרכז השל. ספרה של קזין מעשיר את הדיון לא רק בזווית הסתכלות ייחודית על העיר, אלא גם בקריאה לפעולה אזרחית פשוטה, נגישה ומשמעותית.
קניון בחיפה. מרחב של ניכור, ריכוז ושליטה (צילום: Zvi Roger, Haifa Municipality)
אז מה למדנו במהלך העשור האחרון? תרבות הצריכה וודאי לא נעלמה מחיינו. להפך, היא משתכללת ומתרחבת למחוזות חדשים, ולא בהכרח מלהיבים. העובדה הזאת לא תפתיע את קזין, להפך. כבר בתחילת הספר היא מקדימה ומצהירה: “פועלי כל העולם לא יתאחדו, השיטה לא תתמוטט, הפערים לא יימחקו”. עבורה, השוטטות ללא תכלית עבורה היא התמודדות אחת, עקבית, קטנה, סיזיפית וצנועה של תיקון מתמיד בעולם מנוכר, ריכוזי וצרכני.
נותר לנו לשאול, תוך כדי שוטטות (שהיום הפכה לאתגר של ממש עם כל העזרים הטכנולוגיים שברשותינו), “מה לכל השדים והרוחות אנחנו רוצים שיקרה לנו בחיים? האם נסתפק בסדרה מוכנה מראש של אירועים: לימודים-עבודה-חתונה-בית-ילדים, ובתווך, מדי פעם, קניות, סוף שבוע בצימר, טיול בחו”ל וזה הכל? אולי נרצה להכיר דבר מה שונה מאיתנו, משהו שלא יכולנו אפילו לתאר עד שהכרנו? אולי כדאי לנו להתעורר פעם אחת בשש בבוקר על ספסל חום בפארק עירוני ירוק ולהרגיש את הטל עולה מהסוודר הכחול שלנו כמו זיעה קרה?” אולי. אבל אפילו המשימה הפעוטה הזו, העשויה לשחרר אותנו מהקונפורמיזם הצרכני, כבר כמעט שאינה אפשרית, בעולם המפריד מאתנו, בעלי הפרוטה לצרוך, לבין אלה שאין ידם משגת לבית. תחשבו על זה.