הרחוב הכי מכוער בישראל

על הנייר לדרך ז’בוטינסקי יש את כל הנתונים לתפקד כרחוב מוצלח ומבוקש. אז איך זה שלמעשה הציר, העובר דרך שלוש ערים מרכזיות בישראל, מהווה דוגמא חיה לצד השלילי של הסביבה העירונית?

ציר ז’בוטינסקי. צילום: יואב זילברדיק

את כביש 481, המסווג כציר רוחב ארצי, לא מזהים בדרך כלל על פי מספרו, כפי שנזהה לדוגמא את ‘כביש 6’ או ‘כביש מס’ 1’. לעומת זאת, אם רק נזכיר את שמו – “ז’בוטינסקי”, לא יהיה אחד שלא ידע על איזה כביש מדובר וזאת, למרות שז’בוטינסקי (הכוונה לז’בוטינסקי, זאב 1940-1880) הפך במהלך השנים לאישיות המונצחת ביותר מבחינת שמות רחובות בישראל.

ציר ז’בוטינסקי, דרך ז’בוטינסקי, רחוב ז’בוטינסקי או סתם ז’בוטינסקי. כל השמות הללו מכוונים לאותו ציר תנועה ארוך ומרכזי בגוש דן, אשר חוצה שלוש ערים מרכזיות בישראל – רמת גן, בני ברק ופתח תקווה ומתמשך לאורך 9.5 ק”מ. תחילתו בצומת ‘עלית’ ברמת גן וסיומו בצומת סגולה בפתח תקווה. ריבוי זה של שמות מייצר חוסר בהירות מסוים: עבור דיווחי התנועה, השימוש ב’ציר ז’בוטינסקי’ הוא השכיח ביותר; ‘דרך ז’בוטינסקי’ מצטרפת בדרך כלל לשם העיר המתאימה וכך ניתן להכווין לחנות או בניין מסוימים; לעומת זאת, שימוש בתחילית ‘רחוב’ לפני ה-‘ז’בוטינסקי’ נותר, ניתן להעריך, בכדי שאלו שגרים ברחוב זה יוכלו להרגיש, ולו במעט, כי הם אכן גרים ברחוב.

ציר ז’בוטינסקי[1] הוא עירוני במלוא מובן המילה. הוא חוצה מרכזי ערים השייכות לאזור מטרופוליני צפוף ואינטנסיבי. אך מעבר לתפקודו כציר תנועה חשוב, משמעותי ובעיקר עמוס, הוא מציג מגוון כמעט אינסופי של שימושים. ניתן למצוא בו מגורי יוקרה לצד מגורים ממוצעים ומטה, תשתיות תחבורה ציבורית, משרדים קטנים וגדולים, תעשייה קלה ומוסכים, חנויות שונות, מסעדות מהודרות לצד אוכל מהיר ובתי קפה, בית ספר גבוה לאמנות לצד חוגי אמנות לשעות הערב ועוד. המגוון מתבטא גם בטיפולוגיות המרובות של המבנים המגדירים את הציר משני עבריו: מגדלי יוקרה של תאגידים, מגדלי מגורים חדישים, בנייני דירות משנות ה-50 וה-60, קניונים פעילים ושלדים של קניונים עתידיים, מבני תעשייה גדולים, מבני מושבה מסורתיים, פארקים רחבי ידיים ושטחים זנוחים ולא מבונים.

לכאורה, כל אותו עושר לא יכול היה שלא לייצר רחוב פעיל, מצליח ומבוקש ואכן, אין ספק שז’בוטינסקי שוקק מאין כמוהו. אך למעשה, הציר מייצג את הצד השלילי של הסביבה העירונית: זיהום אויר ברמות שהינן בין הגבוהות בארץ, פיח מכוניות ואוטובוסים אשר מגיע לכל מקום ומשחיר את המבנים בסביבות הציר, רעש תנועה מחריש אוזניים, מחסור קיצוני בצמחייה ובצל אשר הופך אפילו הליכה קצרה ללא פחות מסיוט, ומעל לכל מראה מוזנח ובלתי מאורגן, לעיתים עמוס מדי ולעיתים חסר המשכיות. שילוב של המרכיבים הללו הופך את התחושה בציר ז’בוטינסקי לקשה ובלתי אנושית בעליל עבור כלל המשתמשים.

ואם מדברים על המשתמשים וכמו כדי להקשות עליהם ולמרר את חייהם, העובדה כי ז’בוטינסקי עובר דרך שלוש ערים גורמת לכך כי מספור המבנים מתבסס על שלוש מערכות שונות. בפתח תקווה המספור עולה לכיוון מערב בעוד המבנים האי-זוגיים נמצאים בצידו הדרומי של הציר ואילו בבני ברק וברמת-גן המספרים עולים לכיוון מזרח והמבנים האי-זוגיים נמצאים מצפון לציר. התמצאות קלה, כאמור, לא מתקיימת בו.

המעבר של ציר ז’בוטינסקי דרך שלוש ערים כנראה מקשה על התיאום בניהולו ובפיתוחו. מרבית הרשויות מתחרות זו בזו ועוסקות כל העת בהגדלת קופתן באמצעות פרויקטים שמטרתם העלאת ערכי הנדל”ן, תוך התעלמות מהמרחב הציבורי. ואכן, פרויקטי פיתוח עירוניים הסמוכים לציר ז’בוטינסקי, רובם ככולם מסתמכים על נתיב הרכבת הקלה אשר יביא, בתקווה, לעליית ערך הנכסים על ידי הורדת עומס התנועה. עד כמה שידוע, לא דובר על שיתוף פעולה כולל בין שלוש הרשויות ליצירת האחדה בקנה מידה רחב יותר ונראה שלא התבצעה מחשבה מעמיקה על ההזדמנויות אותן מאפשר ציר כה מרכזי ומשמעותי, המאגד ומנקז תנועה של שלוש ערים בישראל. אולם למרות התחרותיות, במציאות הישראלית בה ערים שוכנות צמודות זו לצד זו ובעוד הגבולות ביניהן אינם חד-משמעיים, שיתוף פעולה הינו כנראה בלתי נמנע. כך דרוש כי מתכננים וקובעי מדיניות יחשבו על מסגרות של שיתוף פעולה בקנה מידה רחב, לעיתים אף יותר מהעיר, על מנת להיטיב הן עם התושב והן עם המבקר.