את מי באמת מטרידה בעיית דרי הרחוב בתל אביב?
מיטה ברחוב קינג ג’ורג’, תל אביב. צילום: שלי קפלושניק.
חורף. לילה קר וגשום. לאחר שבוע ארוך הגיע סוף סוף ערב יום שישי ועמית ממהר לחזור הביתה. להפתעתו הוא מגלה שבבניין בו הוא גר התמקם דייר חדש. ה”דירה” של החדש נמצאת בקומת הקרקע: יש בה דלת גדולה, ארבעה קירות, שטיח, בגדים, ריצוף מעניין ומדרגות…הרבה מדרגות.
בתקופת החורף רבים מתושבי תל אביב, בעיקר בחלקה הדרומי, בדומה לעמית, פוגשים “שכנים חדשים”. הדיירים הללו מגיעים ללילה אחד או לתקופה קצרה, בלי חוזה ובלי ארנונה. הקור והגשם מאלצים את מחוסרי הבית (הומלסים, בסלנג), לחפש מחסה והבניינים הישנים בעיר, בלי הדלתות הנעולות והאינטרקום בכניסה, הם מוקדי פשיטה עיקריים. במדינה שנמצאת מיום הקמתה במאבקים אינסופיים בענייני טריטוריה, ושהרצון לקנות בה דירה גורם לאנשים לקחת משכנתא ל- 25 שנה, אין ספק שאדם נטול קורת גג יחשב בעיני רבים לאדם “לא נורמלי”. לפי הנתונים הרשמיים של משרד הרווחה בשנת 2009 מספר דרי הרחוב בישראל היה 2,052 כאשר מתוכם 935 נמצאים בתל אביב.
נשמע מעט?, נשמע שולי?, נשמע קצת לא הגיוני? ההגדרה של משרד הרווחה מצמצמת את כמות ההומלסים שבאמת נמצאים ברחובות. משרד הרווחה מגדיר את דרי הרחוב כך: “דר רחוב הינו אדם (גבר או אשה) מעל גיל 18 הגר ברחוב, בבתים נטושים, גנים ושטחים ציבוריים ואתרי בנייה. דר הרחוב שרוי בדרך כלל בהזנחה גופנית ו/או נפשית ונמצא לרוב בניתוק או ניכור ממשפחה תומכת, ואינו נאבק לשינוי מצבו” (מתוך: אתר משרד הרווחה). המשמעות היא שנער בן 17, למשל, המתגורר ברחוב לא נכנס לחישוב זה. נוסף על כך, משרד הרווחה מבצע הפרדה בין דרי רחוב, בשל הסיבה שבגללה הם מחוסרי דיור. חלק מהם מחוסרי דיור שהשלימו עם גורלם ומנהלים את חייהם במרחב הציבורי. האחרים הם מחוסרי דיור שבעיות דיור שונות (למשל, משכנתא שלא יכלו לשלם) הכריעו את מצבם והם נאלצו לעבור לגור ברחוב. מדובר באוכלוסייה שבדרך כלל נאבקת למען שיפור מצבה ומטופלת על ידי משרד השיכון, לכן גם היא אינה נכנסת תחת ההגדרה של משרד הרווחה לדרי רחוב. מסובך, מבולגן – כיאה לביורוקרטיה הישראלית.
אם נחזור לנתונים נגלה שרוב דרי הרחוב הם גברים (87 אחוזים) 59 אחוזים מכורים לאלכוהול, 32 אחוז מכורים לסמים ומתוכם 4 אחוזים מכורים לשניהם, משמע 91 אחוזים מכורים. הנתון המעניין ביותר בעיני הוא התפלגות ההשכלה. השכלה עבורי היא סוג של נקודה מתווה במסלול החיים הנורמטיבי של החברה הישראלית: ביה”ס יסודי, חטיבה, תיכון, צבא, אקדמיה, עבודה, בית ומשפחה. 44 אחוזים מדרי הרחוב הם בעלי השכלה תיכונית מלאה או אקדמית. כלומר 44 אחוזים הם אנשים שסיימו תיכון בדיוק כמוני ו-14 אחוזים מהם אף המשיכו לאחר מכן ללימודים אקדמיים, אבל משהו בדרך גרם להם לסטות מהנתיב הנורמטיבי, הסטנדרטי של החברה, משהו ניתב אותם לחיים ברחוב.
על מנת להחזיר את דרי הבית למסלול החיים הנורמטיבי, משרד הרווחה והרשויות המקומיות מפעילים מסגרות טיפול ושיקום. אחת מהבעיות במסגרות שמפעילים משרד הרווחה והרשויות היא שרק חלק מהן מציעות אפשרות ללינה. בשנת 2010 רק תשע רשויות מקומיות הפעילו מסגרות הכוללות לינה ומספר המיטות בכל הארץ למען דרי הרחוב עמד על 227 מיטות. במילים אחרות, 1,825 דרי רחוב המוכרים למשרד הרווחה ישנו ברחובות הערים, בפארקים ובחדרי המדרגות שלנו.
עמית תיאר את התחושה המאוד לא נעימה שהרגיש בזמן שביקש מההומלס להתפנות מהבניין, במיוחד כשידע שכנראה בעוד מספר דקות יתחיל לרדת גשם. “הרגשתי מאוד רע כשעשיתי את זה אבל לא הייתה לי ברירה. הוא היה נראה מסומם ולא יכולתי להשאיר אותו שם”.
מחד גיסא הנתונים אודות האלכוהול והסמים שנפוצים בקרב דרי הבית, וכן גם הריח הלא נעים והלכלוך, לא גורמים לנו לרצות לתת להם להישאר ללילה אחד. ומאידך גיסא כולנו בני אדם, בחוץ קר ובמוסדות הרווחה אין מקום לכולם. אז מה אנחנו כתושבים אמורים לעשות כשאנחנו חוזרים בערב גשום ומגלים שכן חדש בחדר המדרגות?
מקורות:
הכנסת מרכז המחקר והמידע. 2010. מדיניות הטיפול בדרי רחוב, כתבה שירי בס ספקטור.
משרד הרווחה והשירותים החברתיים, האגף למחקר תכנון והכשרה, 2008. חיים בשוליים – מדיניות כלפי אנשים חסרי בית בישראל, כתב שמוליק שיינטוך.