טלי חתוקהטלי חתוקה מגיבה לכתבתה של נעמה ריבה שמהללת את זאהה חדיד כמודל פמינסטי. אבל פמיניזם אינו מתבטא רק בלהיות ראש משרד או בזכייה בפרס כזה או אחר. משמעותו קידום סדר יום וקידום של נשים וקבוצות באמצעות הכוח שאת צוברת
נעמה יקרה. אני מעריכה את כתיבתך בעיקר בשל נימתה הביקורתית והניסיון שלה להציג נושאים באור אחר. אולם לא יכולתי להישאר אדישה למאמר שהתפרסם היום בגלריה “זאהה חדיד, השאנל של האדריכלות”. מאמר ארוך בן שלושה עמודים בליווי של תמונות ענק בגיליון של גלריה. כתבה תיאורית, שאינה מוסיפה הרבה ובעיקר מהללת ונותנת במה לאדריכלית שתרומתה, לתפיסתי, לעולם האדריכלות מוגבלת ביותר.
אז כמה מילים ואני בטוחה כי תסכימי עימי.
- זאהה חדיד היא תוצר קלאסי של עידן האדריכלות בתקופה הנאו ליברלית. בעידן בו ערים מנסות לשווק עצמן ולייחד את עצמן. אז הן מזמינות פרויקטים של ראווה, מאדריכלים יידועי שם. בעולם כזה, למשרדה של זאהה חדיד יש שוק. המצער הוא שהרשויות שבוחרות להשקיע משאבים בפרויקטים אלו, נקלעות לחובות על חשבון השקעה בתחומים אחרים, שאולי באמת יסייעו לתושביהן. לעיתים גם מדובר ביזמים פרטיים, המזמינים פרויקטים להאדרת שמם. גם יזמים פרטיים אלו מייצגים את האנומליה של עולמינו, הפער הבלתי נתפס בין העשירים לעניים, בין הטייקונים, האולגרכים (קראי לזה איך שאת רוצה), לאדם הפשוט.
- בין הפרויקטים של חדיד והמקום אין דבר וחצי דבר. ולמרות ש”קלומפס טוענת שאף שלמשרד שפה אדריכלית מובחנת, כל פרויקט הוא תוצאה של בחינת ההקשר, התרבות המקומית ודרישות הלקוח” כפי שציינת, הכתבה לא מסבירה את הדברים לעומק. קלומפס מציינת כי “אנחנו חוקרים את הנוף, הטופוגרפיה והסירקולציה של האתר. בהמשך אנחנו מציירים קווים של קשרים שמתחברים לסביבת האתר”, אולם המילים של קלומפס ושלך נשארות עמומות ואניגמטיות כבנייניה של חדיד. האם ציור של קווים באתר הופך את הבניין למחובר למקום? לחלק מן ההקשר?
- משרד זאהה חדיד הוא עסק אדריכלי! המשרד אינו מנסה לסייע, לעזור לחשוב אחרת על בעיות עירוניות אמיתיות. הוא משתמש במשאבים של רשויות, לעיתים באופן ציני, ומתכנן בניינים, שיש שייחשבו שהם יפים, אני חושבת שהם סתמיים. פילים כבדים, תוצר של תוכנות מחשב. המחשב הוא אמצעי בלבד. מתי כבר יפסיקו להתפעל מהטכנולוגיה הזו וילמדו להשתמש בה באופן מושכל?
אבל מעבר לעשייה של חדיד. איך את יכולה לשתף פעולה עם האמרה הריקה “חדיד אייקון פמיניסטי בינלאומי.” נכון היא היתה הראשונה שזכתה ב–2004 בפרס פריצקר לאדריכלות (המקביל לפרס נובל) ובמדליית זהב מאגודת האדריכלים הבריטית. אבל מה עוד?
כבוגרת של הפקולטה לארכיטקטורה בשנות התשעים, הערצנו את הדה-קונסטרוקטיביסטיים, עליהם נמנתה חדיד. הדה-קונסטרוקטיביזם היה אז בשיאו ואנו כסטודנטים נלהבים קראנו את ז’אק דרידה והתרפקנו, העתקנו, שכפלנו פרויקטים של חדיד, ליבסקינד, אייזנמן. בהמשך יצאתי ללמוד בבריטניה ובארה”ב ויצא לי לשמוע את חדיד במספר הרצאות ברחבי העולם. כל פעם התאכזבתי מחדש. חדיד היתה עולה לבמה, ומעבירה שקופיות בזו אחר זו, ומידי פעם מציינת את שם המקום או הלקוח. היא מעולם לא דיברה לעומק על הפרויקטים שלה. זה היה מכעיס ובעיקר מוזר. לא התייאשתי אחרי ההרצאה הראשונה ששמעתי וחשבתי שאולי לא היה לה מצב רוח, שהיא היתה מחויבת לעשות זאת ואולי בפעם הבאה. אולם דבר לא השתנה וההרצאות שלה תמיד היו זהות. סתומות ולא מתקשרות, כמו הבניינים שלה.
חדיד היא לא מודל בשבילי. פמיניזם אינו מתבטא רק בלהיות ראש משרד או בזכייה בפרס כזה או אחר. משמעותו קידום סדר יום וקידום של נשים וקבוצות באמצעות הכוח שאתה צובר.
בישראל יש המון אדריכליות העושות יותר בתחום האדריכלות ובינוי ערים. אף אחת מהן לא זכתה לכתבה מהודרת שכזו. יש להלין גם על הכנס בחולון, שבגישתו הפרובינציאלית זקוק לעובדת בכירה ממשרדה של חדיד כדי לחזק את מקומן של הנשים בתחום. במובן זה, התקשורת גם כשרוצה לתקן נופלת לאותן פחים שהיום יום מזמן לנו.
בברכה,
טלי