אדריכלות פורנזית: שינויים בסביבה הבנויה כפתח לשחזור פשעים וכאמצעי במאבק נגד אלימות ממסדית

מה הקשר בין אדריכלות לבין זיהוי פלילי? האם חומר יכול להרגיש? ואיך כל זה קשור למאבק פוליטי? הספר Forensic Architecture עונה לשאלות האלה תוך שרטוט היבטים תיאורטיים מתודולוגיים ופוליטיים של הפרקטיקה המחקרית של האדריכלות הפורנזית

Eyal Weizman, Forensic Architecture: Violence at the Threshold of Detectability (New York: Zone Books, 2017)

המושג “אדריכלות פורנזית” אינו מובן מאליו. בקריאה ראשונה נדמה שמדובר בחיבור כמעט חסר משמעות של שני תחומי ידע ומעשה מובחנים זה מזה, דומה לצירופים מוזרים אחרים כמו למשל ביולוגיה מוסיקלית, ריקוד הנדסי או מכניקה פילוסופית. זהו המושג שעומד במרכזו של הספר שלפנינו, בו מבקש איל ויצמן להתגבר על משוכת אי ההבנה הראשונית ולהציג את המתודולוגיה והפוליטיקה של האדריכלות הפורנזית כפרקטיקה של חקירה, הכוללת התבוננות באלמנטים מתוך הסביבה הפיזית (מבנים, פרטים ארכיטקטוניים, ערים, נופים) ובייצוגים שלה כמקורות ידע המאפשרים חקירת תהליכים ואירועים, איסוף ראיות והצגתן בפורומים משפטיים או ציבוריים, ואף שימוש בהן כדי לבסס תביעות פוליטיות לגבי העתיד.

הספר מציע דיון תיאורטי בזיקה ישירה לעשייה. הוא נשען על עבודה מתמשכת של  מרכז מחקר הנושא אף הוא את השם “אדריכלות פורנזית”, שהוקם ב-2010 באוניברסיטת גולדסמית’ בלונדון על ידי איל ויצמן וקבוצה של אדריכלים, אמנים, קולנוענים, עיתונאים, מדענים ומשפטנים. מאז הקמת המרכז, החוקרים בו עסקו בפגיעה בזכויות אדם ברחבי העולם, והספר כולל דוגמאות רבות מתוך עבודתם (מידע נוסף אפשר למצוא גם באתר האינטרנט של הקבוצה – Forensic Architecture).

המבוא לספר מציג ומסביר דרך דוגמאות את המושג “סף הזיהוי” (The Threshold of Detectability). המושג מגדיר את האתגר העומד בפני העוסקים באדריכלות פורנזית, והדיון עליו מאפשר לוויצמן לספק הצצה אל תוך מעשה החקירה עצמו. סף הזיהוי מתייחס למצב שבו משהו (למשל – גוף אנושי) אינו נראה (או כמעט אינו נראה) בדימוי שמציג מציאות שאותו דבר הוא חלק ממנה (למשל תצלום אויר שמציג את הרחוב שבו האיש עמד). על סף הזיהוי דברים נמצאים על הגבול שבין נראים ללא נראים.

כך למשל, המחקר של קבוצת אדריכלות פורנזית על תקיפות כטב”מים (כלי טייס בלתי מאוישים, drones) בפקיסטן התמודד עם מצב שבו הקוטר של החורים במבנים שיצרו הטילים שנורו בתקיפות אלה היה קטן מגודלו של פיקסל אחד בתצלומי אוויר הנתונים לשימוש ציבורי של האזור (חצי מטר בתקופה הרלבנטית), כך שהחורים – עדות לתקיפות על המבנים – נותרו מחוץ לסף הזיהוי.¹ החוקרים היו צריכים למצוא דרכים אחרות כדי לשחזר את התקיפות ולשרטט את מאפייניהן. כפי שעולה מהדוגמאות בספר, בהקשרים שונים סף הזיהוי עשוי להיות תולדה של מגבלות טכנולוגיות (רזולוציה מוגבלת של צילום אנלוגי או דיגיטלי) או פוליטיות (למשל במקרה של הגבלה על ידי מדינות או גופים בינלאומיים של הרזולוציה המותרת לשימוש ציבורי בנימוקים הקשורים לפרטיות או לביטחון).

לספר שלושה חלקים. החלק ראשון מסביר מהי אדריכלות פורנזית על ידי דיון בשורה של מושגים ונושאים הנוגעים להיבטים מתודולוגיים, תיאורטיים, היסטוריים ופוליטיים של מחקר שכזה. בחלק השני והשלישי מוצגים שלושה מחקרים שבוצעו על ידי קבוצת אדריכלות פורנזית בשנים האחרונות בפלסטין/ישראל: הרג שני הנערים נדים נווארה (בן 17) ומוחמד סלאמה (אבו דאהר) (בן 16) ב-15.5.2015 במהלך הפגנה בביתוניא לציון יום הנכבה,² אירועי ה-1.8.2014 המכונה “יום שישי השחור” במהלך המלחמה בעזה בקיץ 2014 ³ ומאבקם של הבדואים בנגב נגד נישול וגירוש בהקשר היסטורי וסביבתי רחב.⁴ מעבר לעניין במקרים עצמם, הצגתם מאפשרת להדגים את המגבלות והאתגרים של מחקר אלימות שמתבצעת על ידי המדינה (State Violence) המתבסס על קריאה של הסביבה הפיזית וייצוגיה ולדון בהקשרים הפוליטיים וההיסטוריים של מחקר מסוג זה.

בלתי אפשרי לכסות בכמה פסקאות את מגוון הנושאים והשאלות שנדונים בספר, ולכן אתייחס בשורות הבאות לשתי סוגיות מרכזיות שעולות בפרק השני.

המפנה הפורנזי – החומר נוסף לעדות: ויצמן קושר בין אופי המחקר של אדריכלות פורנזית לבין מגמה רחבה יותר שאותה הוא מכנה “המפנה הפורנזי”. החל משנות ה-80 ארגוני זכויות אדם חדלו להתייחס אל העדות כאל אמצעי עיקרי וכמעט בלעדי לביסוס ביקורת על אלימות ממסדית ולהגנה מפניה, והחלו לעשות שימוש גובר באמצעים פורנזיים (ובמובנים רבים מדובר בתהליך תרבותי רחב יותר, החורג מעבר לעבודת ארגוני זכויות האדם). כך, לעדותו של השורד נוסף החומר, המתווך על ידי מומחים המגלים בו ראיות ומסבירים את משמעותן.⁵

ויצמן מסביר שהחוקר המאמץ את האדריכלות הפורנזית כמסגרת עבודה נדרש להחיל נקודת מבט ייחודית על החומר. מנקודת המבט הזו, החומר לא נתפס רק כמה שמעוצב או מורגש על ידי האדם, אלא הופך במובן מסוים לפעיל ומרגיש בעצמו. חלקים בסביבה הבנויה מופיעים כ”חיישנים” או אפילו כמעין מסמכים היסטוריים שרושמים ומתעדים שינויים והתרחשויות בסביבתם (דרך השינויים בהם עצמם). בסופו של דבר לדבריו, דימויים של אותם דברים (שגם הם תלויים בתנאים חומריים ספציפיים, למשל התנאים של הצילום בהקשר היסטורי מסוים) יכולים לסייע ללמוד מהתיעוד הזה ולהפוך אותו לידע.⁶

הפוליטיקה של האדריכלות הפורנזית: הספר איננו מדריך ניטרלי המיועד למומחים. חלק גדול ממנו מוקדש להסבר ולהנכחה של העמדה והתכלית של אדריכלות פורנזית (בראייתו של ויצמן) כפרקטיקה של התנגדות. כך, אף על פי שזיהוי פלילי (forensics) הוא שדה ידע וחקירה שנתון בדרך כלל בידי המדינה (למשל בידי חוקרי משטרה או סוכנויות מודיעין), אדריכלות פורנזית משתמשת בכלים של שדה הידע הזה תוך שהיא מוציאה אותם מידיהם של סוכני המדינה. המושג “Counterforensics” (זיהוי פלילי מתנגד) מוצע כדי לתאר את הפרקטיקה של אדריכלות פורנזית כפעולה אזרחית שמבקשת לחקור את הסביבה הבנויה במטרה לחשוף אלימות פוליטית המבוצעת על ידי מדינות.⁷

Expansion of palm oil plantations into the territories of the indigenous Dayak communities. This plantation work lead to massive forest and peat fires in 2015, resulting in extensive damage to these communities and the ecosystems of which they are a part. This environmental violence is known as ‘ecocide’. Image: Forensic Architecture in collaboration with FIBGAR, 2017. Project details: www.forensic-architecture.org/case/ecocide-indonesia

חוקרים עצמאיים – כמו החוקרים בקבוצת אדריכלות פורנזית – המאמצים את הכלים והידע של שדה הזיהוי הפלילי, תוך שהם מוציאים אותם מידיהם של סוכני המדינה, יכולים להשתמש בהם בתוך השדה המשפטי אך גם מחוצה לו. כך, אף על פי שקבוצת אדריכלות פורנזית פעלה בשדה המשפטי (למשל בסיוע באיסוף והפקת ראיות במקרים ספציפיים), הפרקטיקה של אדריכלות פורנזית (או באופן כללי יותר של “זיהוי פלילי מתנגד”) מוגדרת בספר כביקורתית גם כלפי המערכת המשפטית וכלפי מקומו של המשפט בשדה זכויות האדם. כך למשל, ויצמן טוען שהמסגרת של המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL) לא יכולה לבדה להוות בסיס למלחמה בהפרות זכויות אדם מערכתיות ולביקורת עליהן. זאת משום שבתוך מאבק שמטרתו היא לשנות את מבנה הכוח הקיים, השימוש במסגרות המשפטיות והרגולטוריות שהן חלק ממבנה הכוח הזה אינו תמיד מועיל ועשוי אף להיות מזיק.

לאור עמדה ביקורתית זו, ויצמן מציג את האדריכלות הפורנזית כפרקטיקה השואפת לאתגר את המסגרות המוגבלות של המשפט הבינלאומי ושל שדה זכויות האדם. המחויבות לשאיפה הזו באה לידי ביטוי בשני מישורים. ראשית, בבחירה להציג ראיות בפורומים שאינם ממוסדים (דוגמה לפורום כזה אפשר למצוא בחלק השלישי לספר, המציג חלקים מתוך דברים שהוצגו באירוע “אמת קרקעית” שהתקיים בכפר אל-עראקיב בינואר 2016). שנית, בניסיון להרחיב את המחקר מעבר לתנאים ולצרכים של הפורום המשפטי, למשל על ידי הצגת אירועים של אלימות בהקשר היסטורי, פוליטי וסביבתי רחב, שחורג מהגבולות הצרים שהשדה המשפטי מציב למי שמבקשים לאתגר מעשי אלימות באמצעותו.⁸

אפשר לראות בדיונים על חומר ופוליטיקה שנשזרים בספר כולו כמייצגים במובן מסוים את שני הפנים שלו. מחד, טקסט מתודולוגי ותיאורטי על פרקטיקה פורנזית ספציפית שעושה שימוש בסביבה הבנויה כמקור ידע עיקרי; ומאידך, טקסט פוליטי ומניפסט אידיאולוגי ששואף למקם את הפרקטיקה הזו בתוך שדה רחב של מאבק זכויות אדם ומאבק פוליטי נגד אלימות ממסדית.